- ננסי גרטנר, מרצה בכירה בבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרוורד ומרצה אורחת באוניברסיטת ייל, היא שופטת פדרלית מחוזית בדימוס ועורכת ספר פסקי דין של רות בדר-גינזבורג. מאמרה בוושינגטון פוסט (20.9.20) נכתב בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריו.
בשנות ה-70 הייתי בסוף שנות ה-20 שלי והשתתפתי בוועידה של עורכות דין. הנואמת המרכזית הייתה רות בדר-גינזבורג. הייתי מהופנטת. היא הייתה כל מה שאני רציתי להיות. להקדיש את חיי למאבק על זכויות האזרח, להשתמש במיומנות משפטית כדי להשפיע על הצדק ולחולל שינוי – לא יכולתי לחשוב על משהו גדול יותר. ולא הייתי לבדי; דורות של עורכי דין בתחום זכויות האזרח ביקשו לחקות אותה.
חזון השוויון המגדרי של בדר-גינזבורג הקדים את זמנו בעשרות שנים. הוא הלך מעבר לאפשר לנשים להתמודד על תפקידים "של גברים". שוויון פירושו ששני המינים יהיו חופשיים למלא כל תפקיד בחברה, ללא דעות קדומות. בני יכול להיות מטפל סיעודי; בתי יכולה להיות מנהלת. כאשר מנהלים בבית הספר הזמינו אותה כדי לשוחח על בעיות המשמעת של בנה, היא השיבה: "לילד הזה יש שני הורים".
הרקורד שלה בפני בית המשפט העליון היה מדהים: זכייה בחמישה מתוך שישה תיקים. כאשר הצטרפה לבית המשפט, היא המשיכה להתאפיין בדרישתה לשוויון, אך לא הייתה "אקטיביסטית" כפי שהתקשורת תיארה אותה. היא הייתה נחושה שלא להפוך תקדימים ולכבד את דעותיהם של עמיתיה. היא האמינה בשינוי משפטי המוסיף על הקיים, והדגישה את תפקידו המוגבל של כל בית משפט בדמוקרטיה חוקתית. על-פי תפיסתה, לבתי המשפט יש תפקיד מרכזי בזיהוי הבנות חדשות של החוקה, אבל עליהם לעשות זאת בצעדים מתונים. הם חלק מהדו-שיח עם יתר מרכיבי הממשל ועם הציבור בכללותו.
היא יישמה את התקדימים של בית המשפט, אך התאמצה להציב אותם בהקשר החברתי וההיסטורי שלהם. זמן קצר לאחר מינויה כתבה את דעת הרוב, בפסק דין שהורה לצרף נשים למכון הצבאי של וירג'יניה. הניתוח שלה היה קלאסי לדרכה: תיאור ארוך של המוסד, יוקרתו ותפקידו בהכשרת גברים בלבד לתפקידים בכירים בממשל ובמגזר הפרטי. במקרים שעסקו באפליה מתקנת, היא ציטטה את הנתונים המלמדים על חוסר שוויון גזעי בדיור, חינוך ותעסוקה.
בדר-גינזבורג הביאה את נסיונה שלה, ועמדה על כך שהכללים המשפטיים יובנו לנוכח "המציאות של שוק העבודה" – מציאות שהיא הבינה היטב. כאשר הרוב דחה בשל התיישנות את תביעתה של לילי לדבטר בטענה לאפליה בשכר, בדר-גינזבורג התנגדה ונתנה לעמיתיה שיעור כיצד אפליה בשכר היא סמויה מן העין. גודווין ליו, שופט בבית המשפט העליון של קליפורניה שהיה העוזר המשפטי שלה, אומר שבפסק הדין הזה סיפרה בדר-גינזבורג גם את סיפורה שלה.
השפעתה המשפטית אינה נמדדת רק במספר פסקי הדין שכתבה, אלא גם דרך פסקי הדין של עמיתיה ושל שופטים בערכאות נמוכות יותר, כולל אני. היא השתרעה הרחק מעבר לאפליה מגדרית וגזעית, והגיעה גם לזכות הגישה לערכאות, אפליית בעלי מוגבלויות והזכות לייעוץ משפטי. היא התמקדה במשקל המוסרי של פסק דין כאשר בית המשפט לא דיבר בקול אחד. בשנים האחרונות תפקידה השתנה, עם השינוי בהרכב בית המשפט. היא הייתה יותר ויותר במיעוט – כאשר הרוב פגע בחוק זכויות ההצבעה, או כאשר דיבר בפטרונות על זכותן של נשים להפיל בשליש השני של ההריון.
בשנת 2013 נשאתי את הרצאת רות בדר-גינזבורג בלשכת עורכי הדין של ניו-יורק. היא הציגה אותי, עם חוש הומור וחמימות שלא יישכחו. לאחר מכן היא שלחה לי מתנה: את ספר המתכונים של בעלה המנוח, עם פתק מרגש. אם אני מפרסמת את ההרצאה, היא מבקשת שלא אשמיט את הסיפור על אמי, סיידי. מה היה הסיפור? למרות שסיימתי את בית המספר למשפטים באוניברסיטת ייל, היא רצתה שאגש למבחן לתפקיד גובה דמי אגרה בגשר טרייבורו – ליתר ביטחון!
