במוצאי חג ראש השנה נחתה בתיבת ההודעות שלי ידיעה מעציבה, "אבלים על פטירתו של יענקלה כץ", נכתב בהודעה הראשונית שיצאה ממזכירות המכללה בירושלים. השבתי לאימייל בשאלה, "האם זהו נשיא המכללה בבית וגן"? התשובה פילחה את הלב והייתה במילה אחת: כן. מיד יצאה הודעה רשמית ויענקלה כבר לא היה בה. זהו סיפורו של האיש המופלא הזה אשר נפטר בטרם עת במלא אונו ועשייתו למען הדורות הבאים של מחנכי ישראל. עבור רבים וטובים היה הוא יענקלה. ללא תואר, יענקלה. כזה היה פרופסור הרב
יעקב כץ, איש מידות, איש אשר רוח בו, מאיר פנים, חכם, מעמיק, יענקלה.
זכיתי להכיר את פרופ' כץ כשבתו היקרה תבל"א, ברנע, שירתה שירות לאומי משמעותי בפנימייה לילדים מאתגרים בה שימשתי כמנהל חינוכי, חלפו שנים רבות וכשהגעתי ל-המכללה בירושלים, ללימודי תואר שני שמחתי כל כך לפגוש את האיש המיוחד הזה. פניו הטובות, עיניו המאירות, חיוכו החם והלבבי היו תעודת הזהות שלו.
שילובים נפלאים היו בדמותו המיוחדת, עולה חדש מדרום אפריקה, פטריוט ציוני נלהב, צנחן שהיה בין הלוחמים הראשונים שנגעו באבני הכותל המערבי, איש עם הומור חכם במיוחד, איש הגות מעמיק, אוטוריטה בתחומי החינוך, איש המוסד, ראש המכון לחקר החינוך הדתי, ראש המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, וידיד אישי של ראש ממשלת ישראל
בנימין נתניהו אשר ספד לו עם היודע דבר פטירתו.
פרופסור יעקב כץ, ראה בהכשרת דור המחנכים הבא את שליחות חיו אליה נרתם במלא מרצו ועוזו, במלא אהבתו. הוא היה מעורב עם הסטודנטים בלימודי התואר הראשון והתואר השני, ללא מחיצות, עם טפיחה על שכם, עם הומור מושחז, עם צחוק מתגלגל ורצינות מעמיקה, תמך, ליווה, השיא עצה, עודד, אלו היו הימים בהם הרב הפרופ' פינה מקומו ליענקלה, אהוב מאוד ונאהב כפליים. ידו האיתנה והחמימה כמו מאור פניו היו לסטודנטים רבים הסיבה להירתם למשימה הלאומית ולהושיב ראשונה במלכות ההוראה את המסורים והטובים ביותר.
יענקלה, פרופ' הרב יעקב כץ, סיים את שליחותו הלאומית, הציונית, החינוכית, אך מורשתו וצוואתו פזורים באלפי מוסדות חינוך בהם מלמדים בוגרי המכללה את המשנה הסדורה ליבת האמת של האיש המחייך עם הזקן הקטן העיניים המאירות, השליחות שלו תמה, השליחות שלנו מתחילה.
