טכנולוגיה תמיד מילאה תפקיד בהעמדה לדין על פשעי מלחמה, החל ממשפטי נירנברג ועד רואנדה, יוגוסלביה ולבנון. הרשתות החברתיות פותחות חזית חדשה בחקירות פורנזיות כאלו: אזרח גרמני הורשע בשנת 2016 בפשעי מלחמה על-פי תמונות בפייסבוק בהן הציג ראשים כרותים בסוריה. אבל מצד שני, מציין אקונומיסט, הלחץ על הרשתות שלא להעלות תכנים אלימים ותעמולה קיצונית, מוביל לאובדן של ראיות.
קל להבין מדוע החוקרים מחפשים יותר ויותר ראיות ברשתות החברתיות. קשה ומסוכן לבקר באיזורי עימות; עדויות ראייה נדירות ועלולות להטעות. לעומת זאת, איסוף עדויות מרחוק מאפשר לעשות זאת במינימום של סכנה, והפושעים לעיתים מפלילים את עצמם בתמונות ופוסטים המציינים במדויק את המיקום, הזמן ואפילו את מזג האוויר. ראיות כאלו שימושיות במיוחד לגופים כמו בית המשפט הפלילי הבינלאומי, שלא תמיד יכולים להוציא צווים ולנהל חקירות מקיפות.
עם זאת, ראיות אלו רחוקות מלהיות מושלמות. מי שמקליטים אותם בשטח אינם בעלי המיומנות של אוספי ראיות מקצועיים, הם יכולים להיות סלקטיביים בתיעוד ועלולים לסכן את עצמם בצורה חמורה. ראיות עלולות להיות מפוברקות, מבוימות או להאשים חפים מפשע – וסכנות אלו גוברות עם עליית ה-deep fake. המעקב אחרי הכמויות העצומות של ראיות אפשריות מצריך זמן ומשאבים – בתנאי שהן לא מושמדות עד שהחוקרים מגיעים אליהן. השימוש בהן בבית המשפט הוא חדש לגמרי ואין תקדימים מבחינת דיני הראיות.
למרות כל זאת, הן יכולות להיות ראיות זהב. קחו למשל את אתר העיתונות החוקרת Bellingcat אשר חשף, כי רוסיה הפילה מטוס נוסעים מלזי באוקראינה ב-2014. כאשר ביקשו החוקרים מן העיתונאים את הראיות, התברר שרובן נמחקו מפייסבוק, יוטיוב, טוויטר והרשת החברתית הרוסית VKontakte. אבל הם הצליחו להשיג עותקים, ותרמו להרשעתם שלא בפניהם של שלושה רוסים ואוקראיני השנה בהולנד.
מחיקות כאלו נפוצות. The Syrian Archive, מלכ"ר המתעד את פשעי המלחמה בסוריה, מעריך, כי 21% מסרטוני יוטיוב אותם רשם עד יוני השנה, שוב אינם קיימים, וכך גם 12% ממיליון הציוצים. אם לא היה שומר עותקים, ראיות אלו היו נעלמות לתמיד. ארגון אחר, Human Rights Watch, חזר לקישורי הרשתות החברתיות שהוזכרו בדוחותיו בשנים 2020-2007 ומצא ש-11% מהם נעלמו. סיבה חלקית היא הסרה בידי המשתמשים עצמם, אך חלק נמחקו בשל מדיניות הפלטפורמות. יש להן סיבות נכונות למחוק תכנים איומים, אך מדיניותן היא עצמית ומתעלמת מהערך הראייתי של תכנים כאלה.
לא ברור לחלוטין מה קורה לתכנים הנמחקים. לעיתים הם נעלמים עם הזמן, אם כי הדבר משתנה בהתאם לתנאי השימוש ומגבלות חוקיות. בכל מקרה, ברגע הם יורדים – קשה לחוקרים לאתר אותם; ודרישה משפטית לקבל אותם עלולה להוביל למחיקתם לצמיתות. ככל שגובר השימוש באלגוריתם למחיקת תכנים פוגעניים, מחמירה הבעיה של הראיות האבודות. בקיץ 2017 הוסרו מאות אלפי סרטונים מסוריה בידי יוטיוב, משום שהאלגוריתם החדש לא מסוגל היה להבדיל בין זוועות דאעש לבין תיעוד של פעילי זכויות אדם. לאחר ביקורת בתקשורת החזירה יוטיוב רבים מן הסרטונים.
הרשתות החברתיות משתמשות יותר ויותר באלגוריתמים המסירים תכנים פוגעניים עוד לפני שהם מגיעים לציבור. אם פוסטים עולים ולאחר מכן מוסרים, הם מותירים שובל של תגובות המסייע לחוקרים לאתר את המעורבים באירוע. אבל ברור שאין שובל כזה אם הפוסט אינו מתפרסם מלכתחילה. 93% מהתכנים שהסירה פייסבוק בינואר-מארס השנה אותרו בצורה אוטומטית, ומחציתם נמחקו עוד לפני שעלו לאוויר.
הרשתות החברתיות ניסו לפתור בעצמן את הבעיה. בדצמבר 2016 הקימו פייסבוק, מיקרוסופט, טוויטר ויוטיוב את Global Internet Forum to Counter Terrorism - בסיס נתונים משותף בו מסומן חומר טרוריסטי, כך שכל האתרים יכולים לעקוב אחריו. ביולי השנה היו בו 300,000 תכנים כאלה. אבל הסימון אינו מוביל להסרה אוטומטית; ההחלטה נתונה בידי כל חברה בפני עצמה וידוע רק מעט על מדיניותן בנושא. גם היעילות של השיטה אינה ברורה: ייתכן שדי בעריכה קלה כדי לעקוף את המסננים.
לדעת אקונומיסט, פתרון טוב יותר הוא שהפלטפורמות ישמרו את התכנים שהסירו ואשר עשויים לשמש כראיה או שיעבירו אותם לארכיונים עצמאיים, וכך יהיו נגישים רק לצרכים לגיטימיים. גוף עצמאי לא רק ישמר ראיות אפשריות, אלא גם יסייע לוודא את האותנטיות שלהן ולאסוף אותן בצורה שתגביר את הסיכויים שיתקבלו כראיה בבית המשפט, תוך שמירת כללי הפרטיות ובטחונם של היוצרים. עבודה התחלתית כבר נעשית: מומחים בוחנים מודלים אפשריים ומנסחים כללים בינלאומיים לשיפור איסוף הראיות ושמירתן. אבל הדבר יצריך מעל הכל מחויבות מצד הפלטפורמות עצמן.
בדוח המסכם שלו על משפטי נירנברג כתב טלפורד טיילור, מבכירי צוות התביעה, כי הכמות העצומה של המסמכים הגרמניים ששימשו כראיות נגד פושעי המלחמה, התאפשרה רק לנוכח הקריסה המהירה של גרמניה שלא אפשרה לה להשמיד את המסמכים. הרשתות החברתיות מייצרות הרבה יותר ראיות מכפי שייצרו הנאצים – וגם יכולה להשמיד אותן במהירות של בליצקריג.
