הצבא העירקי פלש לכוויית ב-2 באוגוסט 1990 אחרי תמרוני הונאה בינלאומיים מוצלחים של סדאם חוסיין, והשתלט עליה אחרי שעות אחדות. יעילות אסטרטגית-מבצעית כזאת נדירה בהיסטוריה הצבאית, לא הייתה כמוה מאז גרמניה הנאצית. כמו בני השבטים הגרמניים וכמו ההוּנים והמונגולים, שדדו החיילים העירקים את רכוש המנוצחים, רצחו אותם ואנסו את נשיהם. ארצות-הברית גינתה את הכיבוש, ונשיא ארה"ב ג'ורג' בּוּש הִשווה את סדאם חוסיין להיטלר, ואיים: אם לא ייסוג מכוויית ללא תנאי, יסולק ממנה בכוח.

מחשבה מעמיקה לא הקדישו בוש ויועציו למהלך מילולי זה! הם האמינו ששאגת האריה תחזיר את העכבר אל החור. סדאם חוסיין לעג להם והמשיך להתבסס בכוויית.

ארצות-הברית שלחה למפרץ הפרסי כוחות צבאיים גדולים ואמצעי לחימה חדישים ואִרגנה את הקואליציה האנטי-עירקית, שנכללו בה מדינות מערביות וערביות ושברית-המועצות הייתה שותפה בה בחצי-פה. מאז הקואליציה המלוכנית נגד המהפכה הצרפתית, בסוף המאה השמונה-עשרה, לא הייתה התארגנות בינלאומית רחבה כל-כך נגד מדינה סוררת. באישור מועצת הביטחון של האו״ם, הטילה הקואליציה סנקציות כלכליות ואמברגו על עירק וחסמה את כל דרכי הים ואת רוב דרכי היבשה אליה. מומחים הבטיחו לבּוש שסדאם יישבר ושעירק לא תחזיק מעמד מול הנחישות הכלכלית של הקואליציה.

בין הכיבוש ובין המלחמה עברו חמישה חודשים וחצי. סדאם חוסיין סיפח את כוויית והחזיק באזרחי מדינות הקואליציה השוהים בעירק. תפיסתם הייתה המהלך הנבון ביותר שלו בחודשי המשבר הראשונים, קליעה ישירה בעקב אכילס של המערב, בתרבות מרד בשר-התותחים שהתפתחה בהם אחרי מלחמת העולם השנייה. העירקים לא התמוטטו ומדינות הקואליציה הפסידו עשרות מיליארדי דולרים (הוצאות צבאיות, מחירי הדלק שהרקיעו שחקים בגלל המשבר והזעזועים בבורסות). ארצות-הברית ובעלות-בריתה הנמיכו את הטון, ובוש הכריז על נכונותו לשאת-ולתת עם סדאם.¹

ספק אם עמדו אי-פעם בהיסטוריה זה מול זה כוחות צבאיים כל-כך בלתי-שווים, אבל דווקא הכוח הגדול והחזק סבל מפּיק-ברכיים ודווקא הצד שכנגד הפגין נחישות החלטה. היה זה אחד מביטויי העידן החדש בתולדות המלחמות והיחסים הבינלאומיים;

מרד בשר-התותחים, שימיו כימי ההיסטוריה האנושית, רכש עוצמה. מקבלי ההחלטות והמצביאים נאלצו להביא אותו בחשבון ולהתמודד אִתו. נציג מובהק של בשר התותחים היה עמוד האש התרבותי של ג׳ורג׳ בוש, ישו הנוצרי.

שיבַת ציון אחרי גלות בבל הוכיחה, לכאורה, את תקֵפותו של חזון הנביאים. מאתיים שנות שלטון פרס בארץ-ישראל היו שלוות יחסית. כיבושי אלכסנדר מוקדון שינו את מודל היחסים הבינלאומיים: לא עוד תחרות מתמדת של שתי מעצמות, המשאירה מרחב תמרון מסויָם לעמים הקטנים, אלא מעצמת-על יחידה שאין לה מתחרה. רומא יישׂמה את המודל הזה.

בתקופת המעבר מהמודל הרב-מעצמתי למודל החד-מעצמתי, שנמשכה כמאתיים
שנה, נשכחו אזהרות הנביאים. היהודים תושבי ארץ-ישראל קיבלו את תפיסת-המלחמה של יהושע, גדעון, דוד ומלכי יהודה. הם לא הסתפקו בעצמאות המדינית אחרי מלחמות החשמונאים, והסתבכו במלחמות פנימיות ובמלחמות נגד עמים שכנים ונגד מעצמות אזוריות, ולבסוף במרד נגד רומא. בין תחילת שלטון הסלאוקים בארץ-ישראל (בשנת 200 לפני הספירה) ובין דיכוי מרד בר-כוכבא (בשנת 135 אחרי הספירה) התרחשו אירועי-טבח רבים, ובשר-התותחים ששרד חיפש תקווה ואמונה. חזון ישעיהו היה טוב לגלות בבל, אבל לא נתן תשובה לשעבוד רומא; תבוסת רומא לא הייתה צפויה, והקנאים שקיוו לה המיטו אסונות על בני עמם. בניגוד למבקשי הגאולה הפוליטית, כבשו ישוע ופאולוס את רומא מבפנים ופיתחו מודל דתי: שלום-מלחמה, אהבה-שנאה. שלום ואהבה למאמינים ולמאמינים-בכוח, מלחמה ושנאה לכופרים, לאלה שלא יסתפחו לדת האמת, והכופרים בהא הידיעה הם היהודים.

"ישו לא היה נוצרי, הוא היה יהודי", כתב יוליוס ולהאוון.² בלי להיכנס לוויכוח אם ומתי חרגו התסיסות הדתיות של ישוע ופאולוס (שאול) מן היהדות, נסכים שהאקלים האסטרטגי-צבאי שבו חיו היה יהודי. שניהם היו בני האומה, שרבים מבניה נטבחו במשך דורות ושלא היה לה סיכוי ריאלי לעצמאות. על-פי מתי, להורדוס נודע שהמשיח נולד בבית-לחם, על-כן הרג "את כל הילדים אשר בבית-לחם ובכל גבוליה, למִבֶּן שנתיים ולמטה... אז הוקם הנאמר בפי ירמיהו הנביא לאמור, קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם על בניה כי איננו". התינוק שיהיה המשיח הוברח למצרים. תיאור לידתו של ישוע בברית החדשה רומז על קשר בין טבח תינוקות ובין האקלים התרבותי ששרר בארץ-ישראל בימי ישוע.

רבים מטיעוני ישוע מבוססים על נבואות ישעיהו, אבל מבחינת מרד בשר-התותחים
הוא עשה צעד גדול קדימה. ישעיהו הטיף למתינות בתחום האסטרטגי-מדיני ולדחיית
הנקמה לעתיד; ישוע ביטל את המלחמה נגד הגויים בהווה ובעתיד, והכריז שעידן אחרית הימים כבר הגיע וחוקי מלכות השמים כבר חלים עליו. המלכות הזאת קיימת בשביל המאמינים, לכן אין טעם להתקומם נגד הרשע. ההוכחות לטענה זו הן לידתו של ישוע מרוח הקודש, הניסים שחולל, התגלותו לפאולוס (בדרך מירושלים לדמשק) אחרי צליבתו והבטחתו להתגלות שוב. ישוע ופאולוס ביטלו את הנקמה והציבו במקומה את האהבה, שתכבוש את לבות הגויים ותצרף אותם לעדת המאמינים. מלכות השמים נועדה קודם-כל ליהודים, אבל אין בה הבדל בין יהודים ללא-יהודים. מצווה להפיצה בעולם, כדי שכל באיו ייגאלו ויידעו אך טוב ושלום. ביסוד המונופוליסטי-אוניברסלי הזה של הדת הנוצרית גלומות מלחמות אין-סופיות נגד המסרבים להכיר בתקפותה של מלכות השמים.

ב״דרשת ההר״ של ישוע נאמר: "אשרי רודפי שלום כי בני אלוהים ייקרא להם. אשרי הנרדפים בגלל הצדקה כי להם מלכות השמים. אתם מלח הארץ... שמעתם כי נאמר עין תחת עין שן תחת שן, ואני אומר לכם, אל תתקוממו לרשע, והמכה אותך על הלחי הימנית הטה לו גם את האחרת. ואשר יחפוץ לריב עימך ולקחת את כותנתך תן לו גם את המעיל. והאונס אותך ללכת עימו דרך מיל לך איתו שניים. השואל מאתך תן לו, והבא ללוות ממך אל תשב פניו. שמעתם כי נאמר ואהבת לרעך ושנאת את אויבך, ואני אומר לכם, אהבו את אויביכם, ברכו את מקלליכם, היטיבו לשונאיכם והתפללו בעד מכאיביכם ורודפיכם, למען תהיו בנים לאביכם שבשמים, אשר הוא מזריח שמשו לרעים ולטובים וממטיר על הצדיקים וגם על הרשעים״.³

באיגרתו הראשונה אל הקורינתיים, כתב פאולוס שיר אהבה לאהבה, "שיר-השירים
של האהבה". יוסף קלוזנר כתב: "לעולם לא תשכח אותה האנושות. בה התרומם פאולוס למדרגה העליונה של מטיף-אמונה ומשורר כאחד". פאולוס כתב: "האהבה לא תיבול לעולם, אבל הנבואות תיבטלנה והלשונות תכלינה והדעת תיבטל... שלוש אלה תעמודנה: האמונה, והתקווה והאהבה, והגדולה שבהן היא האהבה".⁴

ישוע ראה כחיובית רק מלחמה אחת: מלחמת דעות, מלחמה נגד יריביו האישיים,
שאיימו על שרידות בשׂורתו ועל סיכוייה להתקבל, מלחמה דתית-אידיאולוגית נגד
הכופרים, וקודם-כול נגד היהודים שאינם מקבלים את בשורתו. הוא שלח את שנים-עשר תלמידיו ״אל הצאן האובדות אשר לבית ישראל״ ופקד עליהם: "בלכתכם קיראו לאמור, מלכות השמים קרבה לבוא... כל אשר לא יקבל אתכם ולא ישמע לדבריכם... יקל לארץ סדום ועמורה ביום הדין מן העיר ההיא. הינה אנוכי שולח אתכם כשלוח כבשים בין זאבים, לכן היו ערומים כנחשים ותמימים כיונים... אל תחשבו כי באתי להטיל שלום בארץ. לא באתי להטיל שלום כי אם חרב. כי באתי להפריד בין איש ואביו ובין בת ואמה ובין כלה וחמותה, ואויבי איש אנשי ביתו. האוהב את אביו ואת אמו יותר ממני אינו כדאי לי, והאוהב את בנו ובתו יותר ממני אינו כדאי לי, ואשר לא ייקח את צלובו והלך אחרי אינו כדאי לי".⁵

בביטול המלחמות באמצעות דת של שלום-מלחמה התגבר ישוע על הדת הרומית-
הלניסטית, שהתבססה על מלחמות-אלים, והטמין את המוקש לדורות הבאים: מלחמות הדת, מלחמות הקודש, מלחמות אידיאולוגיות. הרבה שלום ואהבה לא הרעיפו מלכות השמים ומלחמות הדת על בני-האדם.

ישוע היהודי היה אחד מאבות האנטישמיות. פרשת יהודה איש קריות, הנוגעת ביהודים כעם, אינה נוגעת ביהדות כדת, שהרי איש קריות היה חבר בכת דתית שולית, אבל המצווה להעביר את היהודים לדת של ישוע ולהילחם בכל מי שמתנגד לכך הציבה את הדת היהודית כיעד למלחמה. בגלל ישוע אירעו מעשי טבח רבים, והשואה הייתה המשך של רדיפות היהודים בעולם הנוצרי. מרד בשר-התותחים של ישוע הרבה בשר-תותחים לאורך ההיסטוריה.

עם זאת ובאופן פרדוקסאלי ישו הוא גם נביא הפציפיזם המודרני והשמאלנות המערבית של ימינו הפועלת באופן נמרץ נגד מדינת ישראל המיליטריסטית כביכול, גם בתוך מדינת ישראל. "הפגנות בלפור" ותנועת "הדגלים השחורים" הם חלק מן המגמה הזאת. מלחמת דת, מעניינת היום את האיסלאם אך לא את הנצרות. בשׂורת "הלחי השנייה" של ישו, שהייתה יפה לימי חייו של בן האלוהים ולתקופת הנצרות הראשונה, נזנחה עם התמסדות הנצרות כדת רשמית של האימפריה הרומית. אבל התפתחות החילוניות המערבית ואִבחונו של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה במאה ה-19 בדבר מות האלוהים יצר חלל רוחני בנצרות המערבית שאותו מילאו המרקסיזם ונגררותיו והפציפיזם של ישו. שתי מלחמות העולם של המאה העשרים חיזקו את המגמה הזאת.

______________________

בשבוע הבא: המהפך המיליטריסטי בנצרות; חזרת החילוניות השמאלנית; לישו; הרומן של בני אדם עם אמצעי לחימה; ברוב המלחמות "עוד ניצחון כזה ואבדנו"; מובסים לעומת רק מפסידים; מלחמת טרויה; השינויים המהפכניים בהוויית הצבאי והמלחמהץ

1. בדומה לסדאם חוסיין הסוני לפני שלושים שנה, גם אירן השיעית פועלת בשנים האחרונות בעוז מול הלחץ האמריקני.
2. יוסף קלוזנר, "מישו עד פאולוס״ א׳, אריאל, 1939.
3. מתי ה׳, 1-46.
4. קורינתים א, פרק י״ג, 1-14.
5. מתי י׳.