זכות ההפגנה מול זכות התפילה - האמנם משוואה ראויה

בפולמוס הסוער בעניין תחולת הסגר הזדקרה לעין משמעותה המזוקקת של דמוקרטיה, הן באשר לזכות לחופש העשייה והן בהתייחס לזכות ההפגנה. אכן, צביונה הדמוקרטי של מדינת ישראל הינו בבחינת העמוד שלפני המחנה, ולא בכדי התקבעה בתודעה הבינלאומית המוסכמה לפיה ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

הפנדמיה שלא פסחה ולו על פיסת אדמה על פני הגלובוס, תפסה עולם שאנן ובלתי ערוך לקדם את פני הרעה, ובפרט, נעדר אמצעי הגנה, בממד התרופתי ובעיקר בהיבט המניעתי-חיסוני. הבהלה מפני הגרוע מכל ניתבה את ההנהגות הרציונליות להידרש לצעד הקמאי אך האולטימטיבי, שהיה כרוך בהדממת ערכי היסוד של חרות האדם, בשם המלחמה על החיים.

על אף האינסטינקטים המובנים של כל מי שלחופש נולד, על אחת כמה וכמה בקרב אזרחי מדינות ממושטרות, כבר ברור כי ככל שהצייתנות הציבורית והפרטיקולרית תהיה ברף הגבוה, כך יתקצר משכם של הכבלים והרסנים שיונחו על אורחות חיינו.

בימים כאלה יאותגרו בוודאי תיאורטיקנים מדיסציפלינת מדע המדינה, נוכח האילוץ המדינתי לכרסם בזכויות הפרט, שלא מתוך נטיות אוטוקרטיות של קברניטים. אולם מתשקיף על אפקטיביות הסגרים ההרמטיים שהוטלו במדינות דוגמת סין וטיוואן, שאוכלוסייתן חונכה למשמעת קפדנית, ולהבדיל, ניו-זילנד, כמדינת רווחה מתקדמת שאוכלוסייתה הומוגנית ושכלתנית, מתבלט מכנה משותף, שבבסיסו התובנה החד-ערכית, מתן אמון ברציונל העומד מאחורי ההחלטות השלטוניות.

במעבר חד מהמכלול הגלובלי ל"ביצה" המקומית, דומה שמגיפת הקורונה אינה מצליחה להתעלות מעל המציאות המורכבת של החברה והפוליטיקה הישראלית. הגם שגרף התחלואה מזנק באופן המאיים לצאת משליטה, יש בקרבנו גורמים, פוליטיים, מקצועיים ושרלטנים למיניהם, המזריקים תשומות בעייתיות, משל עומד לרשותנו כל הזמן שבעולם, באופן שיביאן בחשבון, בתהליך קבלת ההחלטות.

אין הוכחה

איתרע מזלנו שעיתויה של המגיפה חפף את המערבולת הפוליטית ובכלל זה את גילויי המחאה נגד ראש הממשלה נתניהו. הלחימה במגיפה בהובלת ראש הממשלה נכרכה באינטרסים אישיים ופוליטיים, והיו שדאגו לטפח לוגיקה זו באמצעים מגוונים. מבחינת מובילי המחאה, נקרתה בדרכם הזדמנות פז להעצים את מסרי ההסתייגות מנתניהו, זאת תוך טיפוח חוסר אמון בציבור, עד כדי עידוד סרבנות אזרחית להנחיות השלטון.

הבון-טון התקשורתי ביכר להפנות את זרקור הביקורת אל מוקדים מגזריים בחברה הישראלית כנושאים באחריות לתפוצת התחלואה, בעוד גמדו את חלקה של האוכלוסייה הכללית בהפרת הנחיות הריחוק ושמירת כללי ההתנהגות המתבקשים בעת מגיפה.

במסגרת זו נרתמו גורמים פוליטיים לצד תקשורת המיינסטרים, לגונן בכל מאודם על ההפגנות ההמוניות בסמוך למעון ראש הממשלה ברחוב בלפור, תוך שימוש מכוון בשני ארגומנטים מודגשים, האחד, אין כל הוכחה להדבקות בקורונה במרחבים פתוחים, והשני, זכות ההפגנה היא זכות יסוד בכל דמוקרטיה. כך חד וחלק! פוליטיקאים שנצמדו לטיעונים אלה גייסו לצדם גם את הרשויות המשפטיות הנאחזות בכללי משחק אוניברסליים משל היו "אורים ותומים" ויהי מה.

הצורך הלאומי בנקיטת צעדים חריפים לבלימת קצב ההדבקה ובכלל זה סגר הדוק, מנחה השתתה גורפת של הגבלות התנועה וכללי ההתנהגות על כל חלקי האוכלוסייה, ללא החרגות. בריאות הציבור מצדיקה אכיפה נוקשה, גם במחיר צמצום המרחב הדמוקרטי; פיקוח נפש במלוא מובן המילה אינו מותיר מקום לפשרות, ויהי מה.

קיומן של הפגנות נגד ראש הממשלה בנסיבות אלה, מהוות סוג של נעיצת 'אצבע בעין' לכל אמת מידה של היגיון צרוף, אמירה דווקאית ואנוכית, וניכוס של המטרייה המשפטית בחסות הדמוקרטיה.

הקרבה בלתי מבוטלת

בהקשר זה ראויה להדגשה אמירה מקוממת של פוליטיקאים ממחנה השמאל לפיה "הפגנה היא זכות יסוד בדמוקרטיה, תפילה אינה נהנית מזכות כזו"! משום מה לא הייתה תהודה למשוואה זו, הגם שהיא מגלמת מסר חמור ביותר, בכל הקשור לצביונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, כמו גם למשמעותה הפונדמנטלית של התפילה ביהדות.

ממד זה משמעותי שבעתיים ב"ימים הנוראים" ובפרט בהתייחס ליום הכיפורים. כאשר פרנסי הציבור הדתי מפנימים את ההכרח להימנע מהתקהלויות גם ביום הקדוש ביותר בשנה, הרי שהם מקריבים ערך נעלה שאין למעלה ממנו. הוויתור על התכנסות בקהילה בין כותלי בית הכנסת לעריכת חשבון נפש, היא בבחינת הקרבה בלתי מבוטלת. אך הכלל ההלכתי של פיקוח נפש, מחייב כשיקול רציונלי גם בציבור שנהוג לייחס לו מאפיינים פנאטיים.

להבדיל, יש עניין בדבריו של איש דת אירני בדרשת יום השישי, אגב המגיפה, "הקורונה היא יציר חילוני, המזהם את המדינות הדתיות", לכן על ציבור המאמינים לנהות אחר כוהני הדת ולהמרות את פי המנהיגים החילוניים.

מן הדין שההיגיון שינחה את המחוקקים בישראל כמו גם הרשויות השופטת והמבצעת, יוביל סופסוף לסיום מה שמצטייר כאכיפה בררנית של כללי הסגר, באופן שימנע תירוץ כזה או אחר, מצד מגזר כלשהו להפרת הסגר מסיבה זו או אחרת. אל לנו להתייפייף, כביכול בשם הדמוקרטיה כערך הגובר על ערך החיים.