בחודש יוני האחרון העריך הבנק העולמי, כי הסגר בשל הקורונה יוריד 100-71 מיליון בני אדם ברחבי העולם אל מתחת לסף העוני – הכנסה של עד 1.90 דולר ליום (במחירי 2011). התחזיות הלכו והתקדרו מאז פרוץ המגיפה, ומדברות על מחיקת שלוש שנים של צמצום בממדי העוני. מספר מדינות עלולות להיפגע בצורה קשה עוד יותר, תלוי בעומק המיתון בהן. מאז 1990 צנח מספר העניים בעולם מ-2 מיליארד (36% מהאוכלוסייה) ל-630 מיליון (8% בלבד).

התחזית של האו"ם קודרת עוד יותר, מדווח אקונומיסט. הוא מגדיר אנשים כ"עניים" אם אין להם גישה למים נקיים, חשמל, מזון מספק ובתי ספר לילדיהם. להערכתו, הקורונה עלולה להוריד לעוני 490 מיליון בני אדם ב-70 מדינות ולמחוק עשר שנים של התקדמות. ההשפעה הקשה ביותר תהיה על מיליונים שנמלטו מן העוני באמצעות מעבר לערים, וכעת איבדו את עבודתם וחזרו לאיזורי הכפר הנחשלים – ולא ישובו לערים לפני שיהיו בטוחים שימצאו עבודה.

המשבר הכלכלי שיצרה המגיפה העמיק את חוסר השוויון בצורה קשה יותר מאשר מיתונים קודמים. מי שאיבדו את עבודתם התקשו למצוא אפילו משרות עלובות, בשל הסגר העולמי שהקפיא את הכלכלה כולה. מאחר שמדובר במגיפה עולמית, מהגרי עבודה במצב כלכלי טוב יחסית לא יכלו להעביר כסף הביתה; העברות אלו עלולות לצנוח השנה ב-20%.

המשבר הכלכלי כבר הופך למשבר תזונתי. המגיפה עלולה להכפיל את מספרם של מי שאינם אוכלים לשובע, מתריעה תוכנית המזון של האו"ם. המשמעות היא תוספת של 130 מיליון איש השנה של מי שסובלים מתזונה לקויה, הפוגעת לטווח הארוך בבריאותם של בוגרים החיים מארוחה אחת ליום. גם הפגיעה במערכת החינוך תהיה בעלת השלכות ארוכות טווח: ילדיהם של עירוניים שברחו לכפרים יקבלו חינוך גרוע בהרבה, אם בכלל. כך גם הפגיעה במערכת הבריאות: מרפאות סובלות ממחסור בצוות בשל חוסר היכולת לעבוד בבטחה, והחולים חוששים להגיע אליהן.

יש המקווים, כי ככל שהסגר הולך ומסתיים, כלכלות ישובו לצמוח במהירות כפי שאכן קורה לעיתים קרובות אחרי אסונות. אולם קלושים הסיכויים שמדינות עניות ישיגו זאת בטווח הקצר – מדגיש אקונומיסט. המדינות שמדרום לסהרה יסבלו השנה ממיתון, לראשונה מזה 25 שנים. קרן המטבע צופה שהתוצר באזור יירד השנה ב-3.2%, ובשנה הבאה תירשם עלייה של 3.4% בלבד. בין 20 המשקים הגדולים בעולם, הודו רשמה את ההצטמקות החדה ביותר והתוצר שלה ירד השנה עד כה ב-4.5%; יקח לה זמן לסגור את הפער. בכמה מדינות יש סימנים של שיפור, אך נראה שהחזרה לצמיחה תהיה איטית ובלתי אחידה; יש מי שימותו ברעב ולא מן הנגיף.

אם המדינות העניות יחזרו לפעילות, יוכלו מי שנותרו בערים למצוא עבודה רבה בשל ההגירה לכפרים. לפועלים הפשוטים יש כישורים כמו לפני שישה חודשים ורובם רוצים להשתמש בהם, אך הביקוש לעבודת כפיים נותר נמוך בשל המיתון המתמשך. החששות מפני התפשטות הנגיף ממשיכות לפגוע בהתאוששות. יתרה מזאת: בעלי ההכנסות הנמוכות אינם לקוחות הקניונים, הספא והקולנוע – וכך מעמיק המיתון.

המדינות העניות גם אינן יכולות לסמוך על סיוע מן העשירות. הצניחה החדה במחירי הנפט השנה פגעה קשות בהכנסות של מדינות כמו ניגריה ואנגולה, המסתמכות על ייצוא נפט. סחורות מהוות למעלה מ-60% מן הייצוא בשני שלישים מהמדינות העניות, והסחר העולמי ספג מהלומה. תיירים אינם מגיעים לספארי במזרח אפריקה ולחופים בבאלי. ענפים אלו יתאוששו כאשר הסגר יסתיים והגבולות ייפתחו, אך העניים אינם יכולים לחכות עד אז.

נכון לעכשיו חייבים העניים לסמוך על סיוע מממשלותיהם. הבנק העולמי מדווח, כי בששת החודשים האחרונים התחייבו 212 ממשלות ל-1,179 תוכניות סוציאליות המיועדות לסייע ל-2 מיליארד בני אדם. בנוסף למאמצים הרגילים לחלק מזון ולוותר על תשלומי מים וחשמל, מדינות עניות מנסות רעיונות חדשים. ממשלת קניה מציעה 26,000 משרות זמניות לצעירים; מונטנגרו מסבסדת 70% משכר המינימום כדי ליצור משרות חדשות.

תשלומים במזומן הם הנפוצים ביותר, תוך שימוש בטכנולוגיה מודרנית. קונגו מנצלת מידע סלולרי כדי לאתר את העניים ולשלוח כסף ישירות לארנקים האלקטרוניים שלהם. אך תוכניות כאלו יכולות לסייע רק אם ממשלות יכולות לממן אותן. המדינות העניות הוציאו בממוצע ארבעה דולרים לנפש על סיוע בקורונה, לעומת 695 דולר במדינות העשירות. ולא כולם מקבלים את הסיוע: הבנק העולמי מצא בחודש יוני, כי רק 2% ממשקי הבית באתיופיה קיבלו סיוע ממשלתי בשלושת השבועות הקודמים; השיעור בהודו באותה עת היה חמישית מן הזכאים, והסיוע הממוצע היה פחות מרבע מן ההכנסה החודשית. יש ממשלות שאינן עושות כמעט דבר – למשל זו של מקסיקו.

אקונומיסט מדגיש, כי הממשלות צריכות להוציא את כספן בצורה חכמה יותר, משום שהפגיעה בתושבי הערים קשה מזו שבתושבי הכפרים. למשל: ממשלת הודו צריכה להרחיב לערים את תוכנית הערבויות לתעסוקה הפועלת כעת בכפרים. מעבר לכך, הממשלות יתקשו להמשיך בתמיכה בעוד הכנסותיהן צונחות. ממשלות של מדינות מתפתחות גייסו חוב בסך 124 מיליארד דולר במחצית הראשונה של השנה, אך יש כמובן גבול ליכולתן ללוות.

התגובה מצד המדינות העשירות הייתה עד כה בבחינת טלאי על גבי טלאי. מאז מארס העניקה קרן המטבע סיוע חירום של 30 מיליארד דולר ל-76 מדינות; היא פעלה במהירות, אך הסכום אינו מספיק. שרי האוצר האפריקנים טוענים, כי ביבשת זו בלבד יש צורך השנה ב-100 מיליארד דולר ובסכום כפול בשנה הבאה.

קבוצת G20 הסכימה לדחות תשלומי חובות של 73 המדינות העניות בעולם, שאמורים היו להתבצע בין מאי לדצמבר השנה, אבל מדובר בחלק קטן בלבד מ-31.5 מיליארדי הדולרים שעליהן לשלם בתקופה זו. עד כה רק 42 מדינות ביקשו דחייה, בהיקף כולל של 5.3 מיליארד דולר. הצעד נוגע רק להלוואות ממשלתיות ולא למסחריות, ומדינות כמו הודו והפיליפינים אינן זכאיות ליהנות ממנו. מקבלי ההחלטות חייבים כעת לסייע להיחלץ מקו העוני ולמנוע צניחה מחודשת אליו במשברים הבאים.