האופוזיציה בבחריין וכינון היחסים עם ישראל

החלטתה של בחריין לכונן יחסים מלאים עם ישראל טומנת בחובה הזדמנויות רבות ובמידה רבה של צדק ניתן לכנותה כבעלת פוטנציאל לשינוי במאזן הכוחות האזורי. ברור כי האיום האירני על משטרו של חמד בן עיסא אל-ח'ליפה היווה זרז לא מבוטל למהלך זה. נראה כי צעדיה של בחריין נעו, עקב בצד אגודל, עם מהלכי איחוד האמירויות הערביות וההסכם לא היה קורם עור וגידים ללא מתן הכשר מצדה של סעודיה. אך לאור המבנה הדמוגרפי העדין באמירות והשפעתה של אירן על גורמי האופוזיציה בה ראוי להסתכל על מימוש הקשר הבילטרלי באופן זהיר ומדוד.

המבנה הדמוגרפי בבחריין מציב מתח קבוע בין השאיפה לריבונות מלוכנית אבסולוטית לבין דרישה לריבונות עממית המיושמת באמצעות זכות הבחירה, קרי - בין שלטון המיעוט הסוני לבין שאיפת הרוב השיעי להשתלב במערכי השלטון של הממלכה. קונפליקט פנימי זה הוביל להיווצרות מגוון גורמי אופוזיציה הקוראים תיגר על שלטון משפחת אל-ח'ליפה. יתרה מזאת, הממסד הביטחוני הבחרייני אינו חזק דיו להתמודד מול איום חיצוני (דוגמת אירן) או תסיסה חברתית רחבת היקף, ובעבר נאלץ להסתייע בכוחות סעודיים על-מנת להשיב את הסדר בממלכה על-כנו.

האופוזיציה בבחריין אינה הומוגנית ופועלת בהשראת אנשי דת והוגים המשקפים קשת רחבה של דעות. בין אלה ניתן לזהות את תנועת ג'מעית אל-וִפַאק אל-וָטני הפועלת בהשראת השיח עיסא אחמד קאסם (השוהה כעת באירן); התנועה הדמוקרטית המתקדמת (המפעילה אף את אגודת הנוער אל-שביבה); תנועת ג'מעית אל-עמל אל-איסלאמי, תנועת אל-תחאלף מן אג'ל אל-ג'ומהוריה (הקואליציה למען הרפובליקה), וקואליציית הנוער של מהפכת 14 בפברואר, שהוגדרה כארגון טרור לאחר מהומות פברואר 2011. לצד כל אלו פועלות גם תנועות מחתרתיות השואבות השראה מאירן כדוגמת ארגון חיזבאללה אל-בחרייני, סראיא אל-אשתר, סראיא אל-מוח'תר, סראיא אל-מוּקאומה אל-שעביה וסראיא אל-קראר.

ההיסטוריה של בחריין רצופה במאבקים בין הממסד השלטוני לבין הרובד האזרחי. חרף כל זאת, במבט לאחור דומה כי דווקא התסיסה האזרחית שהחלה בפברואר 2011 הייתה זו ששינתה את שיווי המשקל החברתי בעת האחרונה. וזאת עקב התגבשותה של קואליציית 14 בפברואר שזכתה לפופולריות רבה והצליחה לגייס רבדים שונים למחאה החברתית. הצלחת הקואליציה נבעה מנטייתה לפעולה אקטיבית נטולת רטוריקה ומיכולתה לתאם פעולות מחאה בבירה ובמרחב הכפרי כאחד.

מטבע הדברים, המתח החברתי בבחריין משמש קרקע פורייה לקידום מנופי השפעה ושלל אינטרסים אירניים. שאיפתה של טהרן לביסוס ההגמוניה באמירות מתבצעת באמצעות "עוצמה רכה" ובאמצעות תמיכה בארגוני אופוזיציה וארגונים מיליטנטיים. רק לאחרונה פרסם העיתון אח'באר אל-ח'ליג' ידיעה בדבר סיכול ניסיון פיגוע בבחריין שתוכנן על-ידי תא טרור בשם סראיא קאסם סולימאני, שפעל בהכוונת משמרות המהפכה. חברי הקבוצה (המסונפים לארגון סראיא אל-אשתר), קיבלו את הכשרתם בעירק ותכננו לפוצץ מתקני ציבור וביטחון בבירה מנאמה. עוד נמסר ששירותי הביטחון סיכלו את המזימה בעקבות חשיפת מטען חבלה באזור אל-בדיע שכוון כנגד משלחת זרה שהגיעה לביקור רשמי בבחריין.

מנקודת מבטה של הרפובליקה האיסלאמית, ההסכם עם ישראל מהווה מכה כואבת ליוקרתה. שכן אותה בחריין שלפרקים הוגדרה על-ידי גורמים שונים בממסד המהפכני כטריטוריה אירנית חתמה על הסכם נורמליזציה עם ישראל. עקב כך מיהרו שופרי השלטון המהפכני להגיב על חתימת ההסכם בשלל איומים וגינויים וכינוהו כבגידה במאבק הפלשתיני וכוויתור על מסגד אל-אקצה, הנחשב לשלישי בקדושתו באיסלאם.
אין ספק שהאירנים יעשו כל מאמץ להתססת הרחוב הבחרייני תוך שימוש בגורמי האופוזיציה השואבים השראה ממדיניותם. לא בכדי היה זה השיח עיסא אחמד קאסם שמיהר לגנות את ההסכם והמריץ את אזרחי בחריין להתנגד לבגידת שלטון אל-ח'ליפה. (השיח גורש מבחריין ואזרחותו נשללה לאחר שהוגדר על-ידי השלטונות כאיש דת המנצל את מעמדו לטובת אינטרסים זרים, תוך קידום אלימות ופלגנות על-רקע עדתי.)

הכרת יחסי הכוחות בין השלטון המלוכני לבין הרובד האזרחי ככלל והאופוזיציה בפרט מהווה מפתח ליישום נכון ובר קיימא של הקשר הבילטרלי, ואף כאן ראוי ללמוד מלקחי העבר. הייתה זאת אירן המלוכנית שחתרה להידוק הקשרים (בדגש על התחום הביטחוני) עם ישראל החל משלהי שנות החמישים של המאה שעברה. ולמרות שהקשר שנטווה שירת אינטרסים הדדיים, הנוכחות הישראלית בטהרן הייתה כה גלויה עד כי שרתה את ח'ומיני להסתה פרועה נגד ישראל והשאה.

ח'ומיני, שלא הוכר בישראל עד ליוני 1963, הטיף ללא הרף נגד שלטון השאה תוך שימוש בקשריו עם ישראל כמרכיב בשלילת הלגיטימיות של שלטונו. הוא הרבה לתקוף את הסיוע שהעניקה ישראל למנגנוני הביטחון באירן כנוגד את ערכי האיסלאם. הטפות אלו סייעו בידיו (כעבור עשור ומחצה) לשנות את פניה של אירן ולהפכה מבעלת ברית לאויב מושבע של ישראל.

מהבחינה הדמוגרפית, למרות שהממשל במנאמה נמנע מלפרסם סקרי אוכלוסין, ההערכה היא שהאוכלוסייה השיעית בבחריין מהווה שישים עד שבעים אחוזים מהאוכלוסייה הכללית. יתרה מזאת, בבחריין שוהים אזרחים אירנים רבים שהגיעו לארכיפלג בחיפוש אחר מקורות פרנסה. גורמים אלו עלולים להוות קרקע פורייה לחתרנות אירנית מתמדת, במטרה להפיל את השלטון ולהחליפו בגורם הנאמן לתפיסת עולמם. עקב כך ראוי לבסס את מערך הקשרים באופן הדרגתי ופחות גלוי על-מנת שלא יפגע ביציבות שלטון אל-ח'ליפה.

חתימת ההסכם עם בחריין מהווה הזדמנות גדולה לשתי המדינות, העלולה עם זאת להוות אתגר ליציבות השלטונית כתוצאה מפעילות גורמי אופוזיציה הנתמכים על-ידי אירן. עקב כך יש להשתית את היחסים על קשת רחבה של נדבכים תוך הצנעת חשיפתם נוכח רגישות האוכלוסייה. חרף הקרבה הגאוגרפית, בחריין אינה זהה לאיחוד האמירויות הערביות ולכן יש לתכנן את הפעילות הדיפלומטית בנחישות וברגישות.