מרגרט תאצ'ר חששה מאיחודה מחדש של גרמניה והתנגדה לכך בגלוי. פרנסואה מיטראן הסכים איתה, אך סבר שהמהלך בלתי נמנע. ג'וליו אנדראוטי אמר, שהוא כה אוהב את גרמניה – עד שהוא מעדיף שיהיו שתיים ממנה. אבל למרות פחדים אלו בלונדון, פריז ורומא – לפני 30 שנה, ב-3 באוקטובר 1990, קמה מחדש גרמניה המאוחדת. עם 80 מיליון תושבים, היא הייתה מיד למדינה המאוכלסת ביותר באירופה ולמשק הגדול ביותר ביבשת.

מאז – כותב אקונומיסט – התמודדו מדינאים וחוקרים עם השאלה כיצד להתמודד עם המדינה ההגמונית שצצה בלב אירופה. האם, אחרי הנאצים, ניתן בכלל לסמוך עליה? כיום ברור שאיחוד גרמניה הוא סיפור הצלחה. תושבי המזרח השתחררו מעול הקומוניזם. עם שלושה קנצלרים בלבד בתקופה זו, גרמניה היא יציבה ופרגמטית. היא הובילה את התרחבות האיחוד האירופי מזרחה ואת יצירת האירו, בראשותה עבר האיחוד שורה של משברים קשים – וכל זה בלי שהיא תטיל יותר מדי את כובד משקלה.

גרמניה זקוקה ליותר שאפתנות תחת הקנצלר הבא, במיוחד בתחום הביטחון. ההוצאה הביטחונית עולה, אך היא עדיין מתחת ל-2% מהתמ"ג – הסכום אותו אמורות חברות נאט"ו להוציא. זה לא יהיה פשוט, כי הנושא רגיש אפילו בקרב הנוצרים-דמוקרטים של אנגלה מרקל, ועוד יותר מכך – בקרב שותפיה הסוציאל-דמוקרטים ובקרב הירוקים העשויים להיכנס לממשלה אחרי הבחירות ב-2021.

חשוב מכך: גרמניה הייתה זהירה מדי במדיניותה כלפי רוסיה וסין, תוך שהיא שמה אינטרסים כלכליים לפני שיקולים גיאו-פוליטיים. הנחת צינור הגז נורדסטרים 2, המחבר את רוסיה וגרמניה, פוגעת באינטרסים של פולין, אוקראינה והמדינות הבלטיות, אך מרקל מסרבת לוותר עליו, למרות התנהגותו השערורייתית של ולדימיר פוטין. היא גם לא הקשיבה לאנשי מפלגתה שהזהירו מפני הסכנה שברכישת ציוד לדור הסלולר החמישי מחברת Huawei הסינית.

עם זאת, מציין אקונומיסט, יש סימנים לשינוי. מרקל ביקרה בבית החולים את מנהיג האופוזיציה אלכסיי נבלני, לאחר שהורעל. Huawei ניצבת בפני קשיים ביורוקרטיים משמעותיים מן הצפוי. מרקל מפגינה ספקות לגבי צינור הגז. היא מקבלת יותר ויותר את טיעונו של הנשיא עמנואל מקרון, לפיו ארה"ב הופכת לבת-ברית שקשה לסמוך עליה, ושלכן על אירופה לדאוג יותר לעצמה – ולא משנה מי ינצח בבחירות בארה"ב. כל אלו עדיין אינם מלמדים על גרמניה יותר אסרטיבית, אך זהו שינוי בכיוון הנכון.

גרמניה צריכה להיות פעילה יותר גם בחזית הכלכלית. הקורונה חייבה את המדינות העשירות באיחוד האירופי להזרים 750 מיליארד אירו למדינות העניות, מחצית מן הסכום במענקים – מהלך משמעותי שעד כה גרמניה לא אפשרה כמותו. התוכנית עדיין עשויה להתעכב, אך היא מלמדת שגרמניה שוב אינה מתנערת מאחריותה. יהיה צורך ביותר מכך ב-30 השנים הבאות כדי להבטיח את הישרדות האירו ואולי אפילו את הישרדות האיחוד האירופי; גרמניה מאותתת שהיא במקום הנכון.