לקראת מזרח-תיכון משופר

במהלך סבב הבחירות הקודמות בארה"ב, כשבועיים לפני ההצבעה של 8.11.2016, עסקו ישראלים רבים בשאלה וחלקם גם "בתקווה", לממדי הפער בו תנצח הילרי קלינטון את טראמפ. הביטחון העצמי, ההתרסות נגד מתנגדים פוליטיים, הנפת האצבע המצביעה כלפי הימין בישראל, באיום לא כל-כך מרומז שאומר: "גורו לכם, תמו ימי חופש-הפעולה היחסי באיו"ש". הוסבר לכולנו על-ידי יודעי ח"ן, שאין ברירה אלא "אוסלו". המפלגה הדמוקרטית בארה"ב היא חזות הכל, אובמה הוא ה"אורים והתומים" החדש ומה שיהיה הוא כאין וכאפס לעומת מה שהיה בשמונה שנות שלטון הכאוס במזה"ת של אובמה. הם גם אלה שיחזירו את השמאל הישראלי המתפורר לשלטון גם בישראל.

ובכן, שום דבר מכל אלה לא קרה. השמאל הישראלי כדרכו, החליף תאוריה ו"מנגינה" והמשיך להשתחצן עד אחרי השבעת טראמפ לנשיא בינואר 2017. אחרי ניצחונו הופנו פני השמאל הישראלי חזרה לאירופה - צרפת, גרמניה, סקנדינביה, ספרד ולפרק זמן מסוים אפילו אנגליה - שהסתמנו כהצלה הפוליטית הגדולה. שוב הונפה האצבע המאיימת ושוב המשיך הימין בהנהגת נתניהו במריו. מול האופוריה, של השמאל פעלה המציאות של הימין. נתניהו ניצח בבחירות, הרכיב ממשלה והמשיך לפתח את כלכלת ישראל וקשרי הסחר הבינלאומיים שלה, כשהוא פורץ דרכים חדשות במזרח הרחוק, דרום אמריקה ואפריקה, מעצב בריתות חדשות במזרח אירופה, ורותם את ממשל טראמפ לתוכניתו המזרח תיכונית, שלימים תניב גם הסכמי שלום חדשים.

דברים אלה בעיקרם נכתבו מספר חודשים לאחר השבעת טראמפ. העובדה שהם נראים רלוונטיים גם כיום, מעידה על אקטואליותם במבחן הזמן חרף השינויים בישראל, הופעת מגיפת הקורונה בעולם והעובדה שטראמפ עומד לבחירות לקדנציה שניה ב-3.11.2020, כאשר בימים האחרונים אף נדבק בנגיף הקורונה. אם תוביל התדבקות זו לכישלונו בבחירות (או לכישלון ביכולתו למנות את השופטת איימי קוני בארט לבית המשפט העליון), יתברר עד כמה חסר תכלית ושגוי פוליטית היה הניסיון להתעלם מאיום הקורונה.

לאחר בחירות 2015 בהן ניצח נתניהו, הקים קואליציה ואת הממשלה ה- 34 ששרדה קרוב ל-3 שנים וחצי, היה הוא זה שקידם תיקוני חקיקה מהותיים, במטרה לאזן את הא-סימטריה השלטונית החמורה שנוצרה בימי "המהפכה השיפוטית" של אהרן ברק. בין השאר גרם להעברתו בכנסת של חוק הלאום,¹ למהפך בדרך פעולתה של הוועדה לבחירת שופטים והחל ביוזמות לשינויי תחיקה בעלי אופי חוקתי, שייצבו מחדש את מערכת היחסים בין הכנסת כמחוקקת לבית המשפט העליון ובין הממשלה ליועצים המקצועיים המכהנים במשרדי השרים. רשימת הישגים נוספת כוללת את: יוזמותיו הבינלאומיות של נתניהו והצלחותיו המרשימות בהן. רתימת טראמפ לתוכנית מזרח תיכונית אזורית חדשה, שדחקה לשוליים את יוזמת אוסלו והציבה על סדר היום סיפוח שטחים מאיו"ש לישראל. מהלכי חקיקה מהותיים והצבתה מחדש על סדר היום של סוגיית החוקה הישראלית - בין אם בחקיקה שלימה ומסודרת ובין אם בדמות תיקונים והשלמות לחוקי היסוד.

האיום האירני, נותר אקטואלי חרף ביטול חתימת ארה"ב על הסכם הגרעין שהובל ע"י אובמה, וסיפוח שטחים באיו"ש נותר על השולחן גם אם לא מיד. לקט הישגים זה בשילוב עם ממדי ההחלטות הצפויות בקדנציה הבאה של הכנסת, הדליקו בשמאל הישראלי אורות אדומים רבים. בסיוע גורמים רבים מחוץ לישראל, בחלקם יהודיים ובחלקם מתנגדי ישראל או אוהדי שמאל מושבעים, ש"הפצת מהפכה" היא אצלם תמיד מטרה קדושה מכל מטרה אחרת ומקדשת את כל האמצעים - פתחו במסע להכשלתו והדחתו. המשפט שגובש נגדו הוא ללא ספק חלק מרכזי ממסע זה, מפני שכל המרכיבים המרכזיים של סעיפי האשמה הכלולים בתביעה המשפטית, קיימים בהתנהלותו של נתניהו כבר מימים ימימה. בשנתיים האחרונות עומדים כל האירועים הפוליטיים המרכזיים בישראל בסימן הניסיון להדיח את נתניהו באמצעות ובתמיכת הפללה משפטית, וצורך להתגונן מפני ניסיון זה.

בינתיים, התחיל טראמפ ב"מסע המרכבה" שלו, התגבר על מספר "גיהוקים" בלתי צפויים בתהליך מינויים של בעלי תפקידים מרכזיים, קידם מינויים כגון 2 שופטים עליונים לבית המשפט העליון לחוקה בארה"ב על אפם ועל חמתם של יריביו וניהל מאבק משלו נגד התקשורת האמריקנית, שברובה התנגדה לו מסיבות אידאולוגיות, פוליטיות או אינטרסנטיות עסקיות. טראמפ הגיע לבחירות 2016 עם תוכנית עבודה מקיפה ומסודרת. את המנדט מהציבור האמריקני קיבל על בסיס תוכנית זו.
מבחינת הקרעים החברתיים, הבדלי ההשקפות האידאולוגיים בין הרפובליקנים לדמוקרטים והמלחמה המתמדת בתוך הקונגרס בין שני הגושים הראשיים - דומה המצב בארה"ב לזה שבין הימין לשמאל בישראל. חריפות המאבק מסלימה בשני המקומות. חרף הבדלי הגודל בין המדינות, דומה שמנהלי שני המאבקים צופים אלה באלה ושואבים "השראה" וטיפשות אלה מאלה. החרפת המאבקים אינה עתידה להביא להכרעה של פשרה וליציאה משותפת לדרך חדשה, אלא לכזו שבה יהיו מנצחים ומפסידים פוליטיים. ברור לגמרי שלא משנה מי יהיה המנצח הפוליטי, המדינה והציבור, בשני המקומות, יצאו מהמאבק נפגעים קשה. כך נראו הדברים אז וכך, ואולי ביתר שאת, הם נראים גם עתה. הצטרפות הקורונה למהומה הכללית, רק תחמיר את התוצאות השליליות כאן ושם.

משבר הקורונה הוא משבר לאומי (ובינלאומי) רב-משתנים והפכפך. הוא מתחולל כאשר בידי העולם אין תרופה אפקטיבית למחלה. מדינות הנתונות המשבר זהות עצמית ומשקיעות בו את מירב מרצן הלאומי ובמיוחד כך שכבת המנהיגות הבכירה הנושאת בנטל המאבק על הזהות העתידית, מתקשה להקצות מסה קריטית שח קשב אפקטיבי לטיפול במגיפה. כיום מותר כבר לקבוע שכל המדינות המפותחות, מתקלו בקורונה כשהן אינן מוכנות למאבק יעיל במגיפה, ואם השיגו תוצאות יעילות בחלק ממהלכיהן, נבע הדבר ממצבן הבסיסי - מערכת הבריאות, רמת ההיגיינה, צפיפות האוכלוסין, התרבות והאופי הלאומי - או מהברקה ניהולית שתועלתה מוגבלת בהיקפה וזמנית.

יש לזכור שנתניהו מגיע לבירה אמריקנית שספגה בימי אובמה מנה גדושה של רוח נשיאותית רעה נגד ישראל ונגדו אישית. טראמפ הוא נשיא חדש והלכות הפוליטיקה ה"קטנה" והבין-משרדית בארה"ב, שיודעת לקלקל יותר משהיא מועילה, תפעל גם על מערכת יחסים חדשה זו (כזה היה תפקודו של שר החוץ טילרסון, למשל). בניית תוכנית האב החדשה לאזור שלנו, שיבוץ ישראל בה, ניסוח מפת-דרכים ושיבוץ יעדי כל צד בה, היא עניין לא פשוט במגעים אינטנסיביים של ראשית הדרך. עידן התהוות הינו נזיל ועל כן גם רווי הפתעות. פערי ציפיות במצב זה הם סיכון גדול, ואחת המטרות של מפגש היכרות ותאום ראשון הוא צימצום פערים אלה, ברוח ידידותית. מעידן טראמפ צריכה ישראל לצאת עם תודעה חדשה (ורצוי גם מציאות שונה) במערכת קביעת המדיניות האמריקנית: עקירת רעיון שתי המדינות כפתרון היחיד האפשרי באזורנו, הערך האסטרטגי והלאומי של איו"ש אינו ניתן לטאטוא מתחת לשטיח. שלום תמורת שטחים איננו נוסחה ריאלית. שלום חייב להיות אזורי וכולל משום שהתהליכים הם אזוריים ומבנה הסכסוך הישראלי-ערבי היה אזורי. גוש מדינות פרו-אמריקני כמשקל נגד לאימפריאליזם האירני ולמגלומניה הטורקית, הוא הדרך הנכונה לייצוב התמודדות אזורית מול אתגרים גושיים.

היו בימין שלנו מי שסברו שנתוני הפתיחה של טראמפ, על-יסוד התבטאויותיו במסע הבחירות, ישקפו "סערה טרופית", שתשנה את העולם מקצה לקצה. הם וחבריהם מהמחנה המתנגד, שכחו לקרוא את "כול דברי טראמפ" ולא לברור מתוכם את מה שערב לאוזנם. הנשיא אומנם דיבר על העתקת השגרירות מת"א לירושלים (וביצע) אבל דיבר גם על יוזמה להסדר אזורי בין ישראל לערבים; דיבר על מדינה או "שתי מדינות" אבל גם על כך שיש להגיע לכך בהסכמה. כאשר דיבר על יוזמה להסדר אזורי בין ישראל לערבים, גרס שעל גבולות הקבע יצטרכו הצדדים להסכים ביניהם, גם אם נקבעה נוסחה לתוואי-הבסיס. טראמפ דיבר על הצורך לתקן את העיוותים נגד ישראל באו"ם (וחולל באלה תפנית רצינית), אבל גם על סיום המעורבות הצבאית והוצאת כוחות אמריקניים מהאזור (ועמד גם בכך). בכל המהלכים, עמד נשיא ארה"ב על העקרון הראשון בדוקטרינה שטבע: אמריקה תחילה.

המפגש הראשון בין נתניהו לנשיא ארה"ב אחרי הבחרו, ב-2016, היה ידידותי מאוד. נראה שמצאו שפה משותפת ביניהם שהועילה לנתניהו ולישראל, אבל גם סיפקה יסוד לתוכנית אמריקנית שונה מהגישה הסטנדרטית והמאובנת של "שתי המדינות" - מכניזם חדש לפריצת הסטטוס-קוו הקפוא. דומני שליבת ההבנה האופרטיבית בין רה"מ לטראמפ קשורה בשני נושאים: א. האיום האירני והמאבק נגדו ב. פתיחת דלת לשיתוף פעולה אזורי עם המדינות המוסלמיות המתונות שיוביל גם להסדר בין ישראל לערבים בנושא הפלשתיני. שני הנושאים מחזירים את ארה"ב לאזור - כגורם היחיד המסוגל לכך - ולמוקד הפעילות המדינית, מבלי לערב אותה בנוכחות מוגברת או בלחימה מתמשכת, שאין היא חפצה בהם. כפועל יוצא מחלוקת עבודה זו, גם קיבלה ישראל על עצמה אחריות, בתמיכה אמריקנית, לפעול אקטיבית נגד התבססות אירנית בעירק, סוריה ובעיקר לבנון.

הרעיון המבריק המאפיין את גישת נתניהו להסדר הוא שמוקד השיחות מועבר ממדינות עימות למדינות פריפריה, שאיתן קל יותר להידבר; ממדינות שסדר עדיפותן הלאומי ממוקד בצרכיהן במקום בטראומות ישנות של אחרים. לכאלה שיש לישראל להציע הרבה יותר ממה שיצטרכו הן לתת משל עצמן להנגשה הדדית של השת"פ. אבל מוקד ההבדל מצוי בשלוש נקודות: א. אין עוד התניה של שטחים תמורת שלום או חומר תמורת "רוח" ב. ישראל אינה צריכה לשלם מחיר כבד על הזכות להדברות ג. ישראל כמדינת הלאום היהודי זוכה ללגיטימציה אזורית, אוטומטית, כחלק מעצם חתימת ההסכם כהסכם בי-לטרלי בין מדינות. מצב זה כתקדים יקל על שינוי אופי הסכמי השלום הקר עם מצרים וירדן, והפיכתם לבי-לטרליים נורמליים. כמו-כן, התייצבות ישראל במוקד גוש מדינות פרו-אמריקניות, כאחת מאבני היסוד שלו, הופכת אותה לנכס כפול: נכס לארה"ב (ייצוב האזור ושימור האינטרס האמריקני), ונכס לגוש (בזכות הקשרים המיוחדים וההשפעה בוושינגטון).

במאמרים שקראתי לאחרונה, בהם מנסים הכותבים לעסוק בסוגיות הסדר הסכסוך הישראלי-ערבי, הולכות לאיבוד אפילו יוזמות שכוונתן חיובית, כשהן נקלעות ל"ביצה הטובענית" של החשיבה ה"פרה-היסטורית" מהעידן ה"טרום-טראמפיאלי".

אם נרתום את ארה"ב (ובאמצעותה או בהשפעתה גם את אירופה (אם לא תמשיך להתפורר כקהילה, ועוד יותר אם כן תמשיך...) לקידום וטיוב מצבן של מדינות הגוש המזרח תיכוני הפרו-מערבי - במיוחד מצרים וירדן - אפשר שהיווצרות הגוש, ללא קשר לאופי ההסדר עם הפלשתינים, הוא באמת פתח ל"מזרח תיכון משופר", בתוך פחות משנות דור אחד. שכן התפוררות מצרים בגלל אי-שקט חברתי-כלכלי, או ירדן בעקבות חתרנות פנימית, יחוללו באזור שוב רעידת אדמה, שקשה לחזות את השלכותיה.

כאשר אני משווה את המציאות העכשווית שחוללו הנשיא האמריקני ורה"מ הישראלי, בפרק זמן קצר מ-4 שנים ומול קשיים עצומים מבית ומבחוץ, דומני שניתן להגיע בקדנציה חופפת נוספת, פחות או יותר לעיצוב תהליך רקונסטרוקציה אזורי יציב, לקראת מזרח תיכון משופר (להבדיל מ"חדש") אמיתי.