שתי תמונות חורכות לי בנשמה. האחת יום קודם ערב כיפור (26.9.20): מראה הכותל המערבי השומם. הרחבה ריקה (למעט כ-200 איש שהגיעו רובם לצורך ארגון והפעלת הטקס המסורתי, הנערך שם במועד הזה, מדי שנה). המראה זועק ומספר את סיפור ויתורם של 100,000-200,000 המתפללים, דתיים, חרדים וגם חילוניים רבים מאד, שהיו מגיעים להתפלל שם מדי שנה. הכותל כידוע הוא מקום פתוח, תחת כיפת השמיים, מותר להתכנס, לא? אבל הם ויתרו. מדוע? כי שלום ישראל חשוב להם, כי בריאותכם ובריאותם חשובה להם, כי נפשם סלדה מההתכתשות הצפויה עם השוטרים. ומה יעשה קומץ שוטרים מול מאה אלף איש, אם אלה אכן יחליטו להגיע?
ומנגד באותו הזמן ממש, ההשתוללות בבלפור. אין מעצורים. שיכורים ולא מיין. לפעמים הסיפור של בלפור על מוצגיו, גם צעירים וצעירות, מתערטלים ומתערטלות. נתפס כגובל בבכחנליה, שלא מן העולם הזה. והכל בערבוביה מתריסה. מנורת ביהמ"ק ועירום עליה, מוצגים פאליים, להמחשת האנרכיזם לשמו... גם חוליגניות לשמה. והכל בשם ה - רקלאביבי?
כאן בכותל, אנשים דתיים וחרדים וגם חילוניים, ויתרו, למען שלום הציבור, למען בריאות הציבור, אבל שם בסיועם של אלופי ה"דמוקרטיה", המממנים העלומים, של חזיון התרעלה הזה, הם וצאצאיהם, משתוללים. אין ויתורים חלילה. קומץ אנשי השמאל, מתגולל על כל העולם. הסיסמאות המשפילות, שלא נחזור עליהן, מציפות תחושה קשה של אובדן דרך. המחזה גרוע אלף מונים מלה פמיליה הידועה, גם כאן הרוב צעירים (אבל על כך בפעם אחרת) מוסתים, מתגודדים בפראות במרכז העיר, מתחככים, אחד בשני ומתחככים בשוטרים (נכון לאתמול כ - 250 בבידוד), ולעזאזל בריאות הציבור. לעזאזל שלום הציבור.
אם היו לי אילו שהם ספקות, למראה שתי התמונות הללו, הכותל הריק וככר פריז, הם נמוגו באחת. שנה טובה, חברי וחברותי. כן כן, לכולם, כו--לם!
עשרים שנה לאינתיפאדה השנייה
בעת הוצאתו לאור של גליון זה יחול מועד ה-20 שנה לאינתיפאדה השנייה. בעת הזו הפעיל ערפאת מאות מחבלים מתאבדים. הוא שטף את רחובות ישראל בדם נקיים, ילדים נשים וטף. לא תהיה זאת הגזמה אם נאמר שערפאת מימש את תוכניתו, אותה שרטט בנאום יוהנסבורג (ע"ע), שלב אחר שלב. בחודש מרס השחור חזתה ישראל בשיאו של מסע הרצח: הפיגוע במלון פארק שבנתניה, תוך כדי ובעיצומו של ליל הסדר (27.3.2002).
כאן היה קו פרשת המים. צה"ל הגיב בהתקפה רבתי על מעוזי המחבלים. שיא המערכה היה הקרב בג'נין במסגרת מבצע חומת מגן, הקרב שהיה בגדר אפיון מרכזי של שנה קשה זו. אולם מעל לכל סימנה אינתיפאדת הדמים, את סופו של משטר אוסלו. מכאן ואילך תפנה ישראל ימינה. יפנה הבוחר הישראלי ימינה. השמאל ימצא עצמו במדרון חלקלק אל התהום הפוליטית, שמתחת לאחוז החסימה. האינתיפאדה היא זו אשר העלתה את הימין לשלטון.
השלום עם האמירויות (א)
שנת תשפ"א עכשיו עברה את מפתן הדלת. היא כבר כאן אתנו. מה היא מבשרת לנו? מה הן הציפיות שלנו ממנה? אם תרצה בכך תנועת ה"רקלאביבי", ואם לא, יהיה השלום עם איחוד האמירויות וההתארגנות הגיאופוליטית החדשה שנוצרה בעקבותיו, המאפיינים העיקריים של שנה זו.
במשך השנים הורגלנו לסיפורים על האחדות כביכול בין הערבים לבין עצמם, אחדות הכוללת בתוכה, בחיבוק גדול, את הפלשתינים. למדנו על האידיליה הגדולה השוררת בין העולם הערבי לבינם. רבים ראו בחרם הנפט שהטילו מדינות ערב על המערב בעת מלחמת יום כיפור 1973, את יכולתם של הערבים להתאחד סביב מטרות לאומיות שונות. אולם נחזור לרגע אל אחד מפרקי ההיסטוריה החשובים לנו - ייסוד הפתח.
היסטוריה משותפת רבת שנים קישרה בין תנועת הפתח לבין המפרציות/האמירויות. ייסוד הפתח עצמו אירע בכווית, ב-10.10.59, עת התקיים שם הכינוס הרשמי הראשון של הפתח. בראשות יאסר עראפאת. בכינוס השתתפו כ-20 נציגים של קבוצות פעילים מחתרתיות. אלא שבמקביל לאידיליה הגדולה, השוררת כביכול, בין העולם הערבי לפלשתינים, כזו שהאחרונים פימפמו את דבר קיומה השכם והערב, כאן, במזרח דווקא, נבע הקרע הראשון, המהותי בינם לבינו. הוא החל אומנם בירדן (ספטמבר השחור) אך לשיאו הגיע ... דווקא בכווית. כן זו המדינה אשר ארחה אותם, אף נתנה לרבים מהם מחסה, גם עבודה לכחצי מיליון מהם.
הפניית הגב של הפלשתינים למארחיהם
בגידת הפלשתינים במארחיהם באה לידי ביטוי ציני, עם פלישת סאדם חוסיין לכווית (2 באוגוסט 1990). הכוויתים מגדירים עד היום את הפניית הגב הזו כ"הבגידה הגדולה", שכן במהלך השנים הם שקדו על קליטת מאות אלפים מהם, סיפקו להם עבודה ודיור, ואף התייחסו אליהם כשווים בין שווים במשרות, במקומות עבודה וכו'. הפלשתינים גמלו להם רעה תחת טובה. הם הסגירו אלפי כוויתיים לכוחות העירקיים, בגין טענות שווא על חתירה תחת שלטונו של סאדם חוסיין.
תחילת הקרע בין הפלשתינים לעולם הערבי, נעוצה כבר באירועי ספטמבר השחור בחודש ספטמבר 1970 עת מדינה ערבית חשובה אחרת, הלוא היא ירדן, נקלעה לעימות עם הפלשתינים. תחילת העימות הגלוי, אירע בהתנקשות בחיי חוסיין, מלך ירדן, ב-1 בספטמבר, בעת שהיה בדרכו לנמל התעופה בעמאן, האירוע הוביל לקרבות קשים שפרצו בבירה הירדנית. ב-6 בספטמבר חטפו אנשי החזית העממית לשחרור פלשתין שלושה מטוסי נוסעים. שניים מהם הונחתו בירדן, וכעבור שלושה ימים נחטף מטוס נוסף אף הוא הונחת בירדן. הנוסעים הוחזקו כבני ערובה. בקרבות המרים שפרצו, הוכרעו הפלשתינים לבסוף. אלא שהבגידה במארחיהם הירדניים לא הייתה האחרונה, דפוס התנהגות זה חזר שוב גם בגלותם השלישית, הלוא היא לבנון. גם שם הייתה נוכחותם מייצרת טרור, וגרמה לגלותם הרביעית לטוניס.
אלא שלעניות דעתי, בגידתם הגדולה ביותר, הייתה בישראל. ב-1 באוגוסט 1988 עת פרצה האינתיפאדה הראשונה. ישראל, המופתעת מהאופי העממי של התופעה: רצחנות עם סכין בין השיניים, כמו מאז ומעולם, אצה רצה לאוסלו. ההסכם הראשון נחתם ב-20 באוגוסט, 1993, הסכם אוסלו ב', נחתם תחילה בטאבה, ב24 -בספטמבר 1995, וכעבור ארבעה ימים נחתם רשמית בוושינגטון.
נאום יוהנסבורג: ערפאת "מודה" לישראל על אוסלו:
אנו נשמיד את המדינה היהודית. אנו ממשיכים בלחימה!
ואז, מחצית השנה בלבד, לאחר "אוסלו הראשון", בטרם יבשה הדיו על המסמכים, מזכירים לנו הפלשתינים היכן הם עומדים בדיוק. את מסעי הבגידות שלהם הם החליטו "לקנח" באמצעות מנהיגם כמובן, ב... ישראל.
בין הסכם אחד למשנהו נשא ערפאת נאום יוצא דופן, גם על-פי הרטוריקה הידועה שלו, בעיר הדרום אפריקנית, ב-10 במאי 1994. בנאום התייחס ערפאת בנחרצות אל ירושלים כאל בירת פלשתין הנצחית, טען כי יש להמשיך בג'יהאד עד כיבוש ירושלים. אף הוסיף אמירה, שלה משמעות מיוחדת: הסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חודייבה, הסכם שביתת נשק, שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש היהודי, הסכם שגם בישר על הטקטיקה הצפויה שלו, לפני שטבח בשכניו היהודים, עד האחרון שבהם.
ואכן ערפאת הוציא את כוונותיו אל הפועל. הוא נקט במעשים, עת פרצה האינתיפאדה השנייה או אינתיפאדת אל-אקצה (27 בספטמבר 2000), כינוי שניתן על-ידי הפלשתינים למלחמתם המתחדשת במדינת ישראל. ערפאת גם התבטא, בחוגו הסגור, ואמר כי איננו רוצה להפוך לפועל הנקיון של רמאללה, אלא מעדיף להיות המשיח של הפלשתינים...
6. השלום עם האמירויות (ב)
את שרשרת האירועים הזו קטע באחת הסכם השלום עם האמירויות. הסכם זה מהווה תפנית ברורה וחד-משמעית של העולם הערבי לעבר ישראל. חריגה ברורה מן המסלול שהתוו לו הפלשתינים, במשך למעלה מ-70 שנה. יותר מכך, הברכות שהשמיעו מנהיגיהן של מדינות ערביות חשובות, חלק מן המפרציות, סודן, ערב הסעודית, מצריים, וירדן (אם כי האחרונה במילה רפה), ברות משקל אף יותר. גם הרמז לאירן, ברור עתה יותר מתמיד לאמור: לא ישראל לבדה עומדת בחזית האירנית, הנוכחית והצפויה, אלא עוד קבוצת מדינות מוסלמיות-סוניות, חשובות, שלהן פוזיציה גאוגרפית בעלת משקל מיוחד, על חופי המפרץ הפרסי, והן גם חמושות ומתחמשות בציפייה אל העתיד....
ומה יעשו הפלשתינים? ראשית, תם עידן האופציות הבלתי מוגבלות שלהם. בכל מו"מ עתידי, בינם לבין ישראל, בסיסו יהיה העדרו של סעיף המכשול הגדול ביותר: "זכויות הפליטים". תם ונשלם הדיון על סעיף זה, ששימש כשביל בריחה מכל התקדמות במו"מ. שנית נקודת ההתחלה של כל מו"מ, תהיה מעתה, הגבולות העכשוויים של ישראל, שהם גבולותיו של נצחונה במלחמת ששת הימים. בעבר זכתה עמדתם של הפלשתינים לתמיכה בדיעבד של יוזמת השלום הערבית (28.3.2002).
לפי יוזמה זו, מדינות ערב ינרמלו את יחסיהן עם ישראל תמורת נסיגה ישראלית מלאה, הקמת מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים, ופתרון צודק לבעיית הפליטים. עתה, אם אכן תצטרף גם ערב הסעודית להסכמי השלום עם האמירויות, תהיה משמעות צעד זה, סתימת הגולל על היוזמה שלה עצמה. שכן ההסכמים שנחתמו עם איחוד האמירויות ובחריין חורגים מההסכמה זו. וברקע, הפתרון היחידי המסתמן לבעיה הפלשתינית - הוא קנטון, אי-שם במרכז השומרון, אולי בצירוף מוגבל של יישובים ערביים, ממרכז הארץ, במיוחד מאלה המדגישים השכם והערב את זיקתם לרשות הפלשתינית. למדינת ישראל, החלה, מבחינה מדינית ואולי גם כלכלית, שנת תשפ"א ברגל ימין!
