התקווה שהתנפצה לרסיסים

הפחד, האימה, תחושת השנאה, אלו התמונות שנצרבו בי לצד רעש גדול של חרס נשבר ומתנפץ לכל עבר. לפני עשרים שנה התנפצה לרסיסים התקווה לחיים משותפים של ערבים ויהודים, הפער בין ההבטחות של ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, לציבור הערבי שנתן לו את קולותיו בארגזים והיה מהסיבות המשמעותיות לעלייתו לכס ראש הממשלה, לבין המציאות בשטח, גבתה מחיר כבד. שנים עשר אזרחים ערבים הרוגים ואזרח יהודי הרוג. אלו היו ימי התפרעות קשה ואלימה, נדמה היה כי במגזר הערבי התירו את כל הרצועות וכפסע היה בינם לבין מרד ממש, רמיסת כל סמלי השלטון לצד אלימות קשה ביותר והתרסה בהנפת דגלי פלשתין. המשטרה הגיבה אף היא באופן חריג אל מול האירוע החריג המתמשך. מדינה מתגוננת מאזרחיה.

ועדות קמו, האשמות הוטחו, סליחות נאמרו, אך נדמה כי הפצע עדיין מדמם ועדיין פעור. האלימות הקשה והחמורה לצד התגובה התקיפה, הבלתי מתפשרת, זרעו את זרעי האיבה שצמחו תוך זמן קצר לענפים גבוהים, מסתירים את הגשרים הקטנים שביקשנו לבנות על המים הסוערים.

מאז ימי החרם שיזם הציבור הישראלי על ערים ערביות שלמות, ימי הגבהת החומות, היו מי שבחרו לנצל מציאות עגומה ומסוכנת זו, משני הלאומי, לעשיית הון פוליטי, לליבוי השנאה ולחידוד השוליים והקצוות. מנגד היו ניסיונות לשקם את ההריסות, לבנות את האמון מחדש, לכתוב חוזה בין אזרחי ישראל היהודים לאזרחי ישראל הערבים. שנים רבות החוזה הופר על-ידי שני הצדדים, הריקוד המוזר של טנגו השושנה לצד סטפס החרב צמצם את תחושת הקיפוח והבליט בחלקו את השייכות הלאומית, אל מול צעירי המגזר הכובשים עמדות משמעותיות באקדמיה ובהייטק צמחו ערוגות מחבלים, רוצחי יהודים, החוזה הופר והופר ושוב הופר אך עדיין היה חוזה.

בשנים האחרונות הציבור הערבי ישראלי נושא את צלקת אירועי אוקטובר שיש מי שיתעקשו לכנותם 'פרעות אוקטובר', ומנסה להשתלב בחברה הישראלית ולהיות חלק ממנה. חלק, קטן עדיין, מצעירי המגזר, מבצעים שירות לאומי, אחרים מתגייסים למשטרה, דגל ישראל ביישוב ערבי הפך לחלק מהנוף, במקומות מסוימים הדגל עדיין משמש חומר לבעירה. פריחת ההשכלה האקדמאית בעלייה מתמדת, מקומות עבודה שהיו טאבו עבור ערבי ישראל נפתחו. אנשי תקשורת, שחקנים, יוצרים מציבים עצמם בקדמת הבמה. הפשיעה עדיין גואה וביטחון הנשים מופקר, רצח היה לשגרה וגזרת גורל, מחדל נוראי של מדינת ישראל והנהגת הציבור הערבי.

מאז ימי אוקטובר הנוראים, הציבור הערבי ישראלי בחר ברשימה פוליטית אחת בעלת עוצמה שכמעט והפילה ראש ממשלה ומינתה ראש ממשלה אחר. 'הרשימה המשותפת' היא בבואה של הציבור הערבי ישראלי. יש בה מכל וכל כל. מתונים לצד קנאים, שוחרי שלום לצד מחרחרי מלחמה, פרגמטיים לצד המבקשים להפכנו לשחיינים, ליברלים לצד פונדמנטליסטים, פוליגמיים לצד דמוקרטיים, וחובבי דיקטטורים ושונאי ישראל לצד המבקשים להשתלב.

עשרים שנה חלפו מאז שנסעתי כעיתונאי עם ידידי הצלם חובש הכיפה לסקר את המהומות בוואדי עארה והוא הסיר את הכיפה מפחדו שמא יבולע לו על-ידי הפורעים, המפגינים. עשרים שנה חלפו מאז נהגנו להניח בנסיעתנו בתוככי מדינת ישראל אקדח פלסטיק כבדרך אגב בחזית הרכב, להרתעה. עשרים שנה חלפו, רוחות השתנו לטוב ולפחות טוב.

השווקים שוב מלאים, המסעדות שוב מלאות, באוניברסיטאות שכם אל שכם לומדים, בבתי החולים המנתח הערבי והמנתח היהודי מחליפים דעות, הפוליטיקאים מתלהמים ונדמה כי עסוקים יותר בבוחריהם מאשר באחיהם בעזה ורפיח, הגשרים הקטנים נבנים שוב אט אט, מחדש, גשר ועוד גשר על המים הסוערים של חיינו. עשרים שנה חלפו. ההבנה כי לאף אחד מאזרחי המדינה הטובה הזאת אין פנטזיות על התאיידותו של האחר אולי עוד תביא עמה בשורה ברוח חזון הנביאים: 'וגר זאב עם כבש וחמור עם גדי ירבץ'.