במאמר דעה במעריב (16.9.2020), מנתח פרופ' גלבוע מבר-אילן ובס"א
1 את ההסכמים בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין ובדרך שוכח כמעט כל מה שמסביב, בעיקר את המשמעויות האסטרטגיות, התקדימיות והסימבוליות של הסכמים אלה, ואת הנוספים הממתינים בדרך, ברמת סמך גבוהה. נכון שהציפורים שביד הן עניין אחד ואלו שעל העץ הן עניין שני - ובכל זאת... . השוואה שעושה גלבוע בין הסכמי השלום עם מצרים וירדן להסכמים הנוכחיים, לוקה לדעתי מבחינות רבות.
הסכם השלום עם מצרים, אומנם נקרא כך, אולם ישראל קיבלה לפי שעה, בפועל, רק הסכם אי-לוחמה ושילמה עבורו מחיר אסטרטגי עצום, במונחי החזרת כל סיני (בפעם השלישית בכ-30 שנה) לריבונות מצרים. האיום הנשקף לשרידותו של ההסכם מהעובדה שנותר "יבש", מצומצם, חלקי, חסר כמעט לחלוטין מרכיב אזרחי-תרבותי-כלכלי וכפוף במידה רבה לחילופי שלטון אפשריים במצרים,
2 מציבה אותו מלכתחילה על יסודות מעורערים. גם מצרים של א-סיסי ממשיכה באותה מדיניות של ייבוש היחסים הבי-לטרליים, ואי הטמעת עקרונות השלום בעם המצרי ובחינוך הנוער במדינה. האחים המוסלמים במצרים הם הגורם הפוליטי הגדול והחזק ביותר. מספר תומכי התנועה בסה"כ הוא כ-40% מהתושבים, כך ששינוי חוזר הוא עדיין בגדר אפשרות ראלית ואיום פוטנציאלי מהותי. בימי מורסי התקררו היחסים עם מצרים תוך פחות משנה לעויינות פסיבית עם איומים המנסים לשמר רמה של מתיחות גבוהה מבעבר בין המדינות, מבלי להפוך מיד עוינות זו לפעילה. האפשרות של חזרת מצרים למעגל העויינות הפעילה - מציאות ראלית תחת שלטון האחים המוסלמים - היא איום אסטרטגי בחזרת המלחמה הקונבנציונלית לאזור.
במוצהר הייתה מצרים פורצת הדרך להסכמי השלום עם ישראל, אולם העובדה שאף מדינה ערבית אחרת ממדינות העימות הישיר או מהמעגל השני לא הצטרפה אליה, העמידה את הממשל המצרי תחת לחץ ערבי קולקטיבי, לנוון את המשמעות הרחבה של ההסכם עם ישראל למינימום שיאפשר למצרים להחזיר לריבונותה את סיני (מטרת המלחמה) תוך מזעור הנזק ל"עניין הערבי" (נוכחות מדינת לאום יהודית ריבונית באזור). כל מהלך שמנטרל, ולו באופן חלקי תמריץ זה - מבורך. הסכמי השלום הנוכחיים (אחרי ההסכם עם ירדן, ראה להלן), הם צעד נוסף בכיוון "שיטוח בפועל של עקומת העויינות הערבית האזורית" כלפי ישראל. זהו אחד המרכיבים האסטרטגיים החשובים של המהלך הנוכחי.
הסכם השלום עם מצרים נעשה בברכת ארה"ב ובהשתתפות פעילה שלה. הערבויות לשלום הכוללות: יצירת אזור חיץ מפורז מצבא מצרי בכל סיני עם נוכחות צבאית אמריקנית המפקחת על קיום הפירוז, סיוע כלכלי אמריקני שחיוני למצרים על-רקע מצבה הכלכלי הירוד ומכירת מבוקרת של נשק אמריקני איכותי למצרים כחלק משימור כוחו ומעמדו של הצבא במדינה כגורם השלטוני הבכיר, הינם תמריצים תומכי-יציבות, שמקזזים חלקית את גורמי האי-יציבות האינהרנטיים שסקרנו לעיל.
הסכמי שלום מסוג אחר - שלום "חם" אמיתי ופתוח - כפי שמציעים ההסכמים החדשים, הם גם ניסוי אזורי פוליטי מעניין. מאחר שמדובר במדינות שלא היה בינן לבין ישראל קונפליקט צבאי ישיר ועוינותם לישראל נבעה מסולידריות ערבית ומוסלמית כוללת נעדרת אינטרס מקומי חזק, שלום "חם", אם יצלח ויביא עמו שגשוג כלכלי וחיים טובים למדינות המשוועות לו, יהיה תקדים ומודל מוכח גם למדינות אחרות. יהיה זה נדבך חשוב שחסר כיום ביחסים עם מצרים, ויתרום ליציבות ההסכם הישראלי מצרי כולו.
יש לזכור שהמגמה הכללית של ארה"ב במזרח התיכון כיום ולעתיד הנראה לעין - למעט מקרה שבו תפרוץ אירן לעבר בנייתן של פצצות אטום - היא לצמצם נוכחות ומעורבות ישירה, ולהניח למדינות המקומיות לעצב מערכות יחסים אפקטיביות שישרתו אותן מדינית, כלכלית וביטחונית. אם תבלום ארה"ב חדירה סינית או רוסית מסיבית לאזור, ותייצב אותו גיאו-פוליטית ואסטרטגית, יפתח בו באמת עידן חדש.
הסדר אזור החיץ בסיני חייב להישמר כל עוד לא נוצרה בין ישראל למצרים מציאות של שלום כולל ומלא. הסדר זה הוא לתקופת מעבר, שמשכה אינו מוגדר בשלב זה ויוגדר דה-פקטו ע"י "עומק השלום" המלא בין הצדדים. הסדר מעבר דומה ניתן לשקול גם בחזיתות האחרות של ישראל עם מדינות עימות ישיר לשעבר - סוריה ולבנון. ברור שהאיום מצד אחד והתנאים באזור הגבול בין ישראל לכל אחת מבנות פלוגתא אלה שונים. לכן, אין מקום להעתקה אוטומטית של הדברים מאזור לאזור, אבל יש בהחלט מקום לאמץ את העקרונות המנחים להסדרי-מעבר שמשכם יקבע לפי "קריטריוני שלום" ולא לפי זמן. לא מן הנמנע שהסדרים אלה יחייבו סבב לחימה נוסף לאורך גבולות אלה, שיצור את התנאים הנכונים להסדר הרצוי. בכל מקרה, לבנון כבר החלה לרמוז על רצונה להגיע להסדר תיחום של גבולות המים הטריטוריאליים בינה לבין ישראל, על יסוד רצונה לגשת לפיתוח מקורות האנרגיה בתחום הימים הטריטוריאליים שלה.
3 ההסכם עם מצרים, נעשה בחסות הסיסמה "שטחים תמורת שלום", שנועדה לשמר את מעמדה המגומד של ישראל באזור מבחינה טריטוריאלית ואסטרטגית וככזה להיות תקדים להסכמים עתידיים. בירדן חזרה התבנית על עצמה, וישראל ויתרה על שטחים בהיקף של כ-350 קמ"ר (כמעט בגודל רצועת עזה), לאורך גבול המזרח המשותף. עמדת הפלשתינים בהסכמי אוסלו ומאז ועד עתה, ביטאה גם היא קונספט זה בתקיפות ובעיקשות רבה. הסכם השלום הנוכחי עם המיפרציות, הוא שלב בקידום הנורמליזציה שבוששה לבוא עד כה. כהסדר מוצהר של "שלום תמורת שלום" הוא אכן מהווה פריצת דרך קונספטואלית, שיקל לראות בה אבן דרך חיונית לכל הסדר עתידי.
להמשך גל הסכמי השלום בין ישראל למדינות ערביות ומוסלמיות נוספות באזור המז"הת ובאפריקה, יש ותהיה השפעה גם על ירדן. המציאות אתה היא המורכבת מבין כולן, מפני שבמשחק הפוליטי עם ירדן ישנם מרכיבים המקיימים "משחק סכום אפס" (פלשתינים, טריטוריה וכו') ואחרים שבהם פוטנציאל אדיר לקידום והתפתחות (כלכלה וביטחון אזוריים) כמו גם מרכיבי סיכון (אי-שקט פנימי וחתרנות חיצונית); (מעגל הסיכון והסיכוי כשלעצמו גם הוא משחק "סכום אפס" - סיכוי גדול לצד סיכון מורחב).
היחסים עם ירדן נעים וימשיכו לנוע בין לחצם של מספר גורמי השפעה: הסכם האוטונומיה בין בגין לסאדאת, הסכם השלום הבי-לטרלי שכיום מייצג "שלום קר", הסכם אוסלו או מה שנותר ממנו, הסכמי השלום החדשים עם המיפרציות ובעיקר, כצפוי, עם סעודיה והפלשתינים כנכס וכנטל.
מבחינת ישראל, הסכם אוטונומיה על יסוד ההסכם בין בגין לסאדאת, הוא ההסדר היחיד האפשרי בין ישראל לפלשתינים. כמו-כן, גבול הביטחון המזרחי של ישראל, חייב לעבור לאורך הירדן, משום שכל עוד מקיימת מצרים עימה הסכם שלום שמרכיב האי-לוחמה בו יציב וברור, האיום הגדול ביותר על ישראל הוא ממזרח - אירן ובתנאים מסוימים גם עירק. נפילת ירדן איננה תלויה בישראל ועשויה להתרחש במהירות, כחלק מפרובוקציה של הגורמים העוינים ממזרח. במצב זה חייבת ישראל להיות ממוקמת על קו הגנה עם עומק אסטרטגי סביר, להיערכות גמישה ללוחמה יבשתית. כלומר, עליה לקיים שליטה צבאית-אזרחית מלאה על שטחי איו"ש ובמיוחד על כל האזורים הקריטיים על גב ההר ובדרך אליהם ועל הגבול המזרחי כולו.
אופי ההסדר באיו"ש יכול לכלול שותפות עם ירדן ויכול להתקיים גם בלעדיה. בכל מקרה יהיה הוא מבוסס על ריבונות ישראלית על כל השטח ועל ממשל עצמי פלשתיני (ישנן מספר אפשרויות מימוש התלויות בשותפים). כניסתן של מדינות המפרץ למשחק מעמדה של מצב שלום עם ישראל, תוכל לסייע לירדן ולחזק את מצבה הפוליטי והכלכלי, שהוא כיום עקב אכילס של יציבותה. מכאן נובעת הדגשה חזקה נוספת לחשיבות הסכמי השלום עם המיפרציות וסעודיה בראשן. קידום חלק זה בהסכם חשוב ביותר לערכו הכולל.
מאחר שהסכם השלום המתהווה אינו עוסק רק בהסדרת חילוקי דעות מדיניים בין מדינות ותיקות עם היסטוריה ומסורת מבוססות, אלא במידה רבה גם מכוון לתרום לעיצוב מציאות גיאופוליטית רציונלית יותר מזו שהתווה הסכם סייקס-פיקו במלחמת העולם הראשונה, חורגת חשיבותו מסיום סכסוך אתני גרידא ונושקת לעיצוב אזורי חדש לפרק זמן ארוך בהשתתפות שחקנים ישנים וחדשים ובכללי משחק שונים.
