באוגוסט השנה דחתה מועצת הביטחון של האו"ם את הצעת ההחלטה האמריקנית להאריך את האמברגו שהטילה על אספקת אמצעי לחימה לאירן, ואשר תוקפו עומד לפוג ב-18 באוקטובר. במאמר זה תיבחן משמעותה של הסרת ההגבלה על מכירת מערכות הנשק לאירן.

מאז המהפכה האיסלאמית, בפברואר 1979, נתקלה אירן בקשיים ניכרים במאמציה לרכוש אמצעי לחימה איכותיים בשוקי המעצמות. השוק האמריקני – המקור העיקרי של אירן לנשק בתקופת השאה – נסגר בפניה מיד לאחר המהפכה. הממשלות האירופיות נמנעו אף הן מלספק נשק איכותי לאירן. גם ברית המועצות/רוסיה לא הייתה ספקית נוחה. בשנות ה-80 של המאה הקודמת, שברובן התנהלה מלחמת אירן-עירק, סיפקה רוסיה כמויות מוגבלות בלבד של נשק לאירן – הן משום שרוסיה הייתה אז ספק עיקרי של נשק לעירק, והן משום שהמשטר האירני גילה חשדנות כלפי רוסיה, שנתפסה בעיניו כאיום היסטורי. ספקיות הנשק העיקריות לאירן באותה תקופה היו סין וקוריאה הצפונית.

אולם מאז 1989, עם תום מלחמת אירן-עירק, שינה המשטר האירני את גישתו כלפי רוסיה. זאת, הן משום שהמשטר הקומוניסטי ברוסיה התמוטט, והאיום שהקרין כלפי אירן הצטמצם, והן משום שאירן נזקקה לאמצעי לחימה איכותיים במקום אלה שאבדו במלחמה, ולא היה תחליף לנשק הרוסי. כך, משנות ה-90 ואילך, נעשתה רוסיה לספקית הנשק העיקרית של אירן במגוון תחומים רחב, ממטוסי קרב ועד צוללות.

אף על-פי כן, אספקת הנשק מרוסיה לאירן נתקלה במעצורים, משתי סיבות. האחת: רוסיה הייתה נתונה ללחצים אמריקנים שלא לספק אמצעי לחימה אסטרטגיים לאירן, מחשש שאלה יסכנו יעדים אמריקנים. השנייה: עברו הימים שבהם רוסיה הייתה מוכנה, מסיבות מדיניות, לספק ללקוחותיה נשק באשראי ארוך טווח, שלעיתים הפך למענק. מאז שנות ה-90, כאשר ללקוח לא היה אמצעי תשלום במטבע קשה, העסקה הייתה מתעכבת או לא מתממשת, ומצבה הכלכלי הקשה של אירן בדור האחרון הקשה עליה לממן עסקות נשק גדולות.

עסקות העבר לא מומשו

קשיים אלה הביאו לכך שרוב עסקות הנשק העיקריות שסוכמו בין רוסיה לאירן נחתמו בשנים 1995-1989. מאז אמצע שנות ה-90 נחתמו עסקות נוספות ביניהן, אך מהותן והיקפן נמצאו במגמת ירידה. דוגמה לקשיים אלה הם מאמצי אירן לרכוש ברוסיה מערכות הגנה אווירית מתקדמות. אירן החלה להתעניין ברוסיה במערכת 300-S עוד ב-1989, אך העסקה לאספקת המערכת נחתמה רק ב-2007, והמערכת סופקה ב-2016. במקביל לאספקת המערכת החלה אירן להתעניין ברכישת מערכת מתקדמת יותר, ה-400-S, אך עד כה לא ידוע על סיכום עסקה לאספקתה.

יתר על כן: בנובמבר 2016 הגיע שר ההגנה האירני למוסקבה כדי לדון בעסקת נשק גדולה, שדווח כי תהיה בהיקף של 8 מיליארד דולר, ותכלול מטוסי סוחוי 30-SU וטנקי 90-T, וכן סיוע רוסי בתיקון צוללות ומטוסי מיג-29 וסוחוי 24-SU – כנראה מתוך 115 מטוסי הקרב שהועברו לאירן על-ידי עירק ב-1991, במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, מחשש שיותקפו על-ידי ארצות הברית, ואירן סירבה להחזירם עד היום. למרות שחלפו ארבע שנים מאז הביקור, אין מידע על כך שעסקה זו נחתמה ובוצעה – ייתכן עקב האמברגו שמועצת הביטחון הטילה על מכירות נשק לאירן.

הסרת האמברגו, הצפויה באוקטובר, צפויה לפתוח את השער להזרמת אמצעי לחימה איכותיים לאירן. סביר להניח שאירן תעדיף לרכוש מטוסים ומערכות הגנה אווירית מדגמים מתקדמים. לאירן דרושים מטוסים מתקדמים, משום שחיל-האוויר שלה בנוי כיום ממטוסים מיושנים – מטוסים אמריקנים שנרכשו בתקופת השאה, מטוסים סינים שסופקו במהלך מלחמת אירן-עירק ולאחריה, ומטוסים רוסים שסופקו בעיקר במחצית הראשונה של שנות ה-90. כן סופקו לחיל-האוויר האירני מטוסי קרב מתוצרת התעשיה האוירית המקומית, שאיכותם אינה ברורה.

כאשר חיל-האוויר האירני נשען על מטוסים בני 40-25 שנה, ברור שהוא נחות במידה ניכרת מחילות האוויר של יריביו – ארצות הברית, ישראל וסעודיה. נחיתות זו מסבירה כנראה מדוע חיל-האוויר האירני לא הופיע בזירה הסורית מאז שאירן החלה להתערב בה, ולא ניסה לאתגר את חיל-האוויר הישראלי ולהרתיעו מהמשך התקיפות. מערכות הגנה אווירית משופרות דרושות לאירן כדי להגן על יעדים אסטרטגיים, כדוגמת אתרי הגרעין, וכן כדי להקשות על התקיפות התדירות של חיל-האוויר הישראלי בסוריה ובעירק, שעד כה אירן לא הצליחה להציב מולן מענה ראוי.

נתנה עדיפות למערך הטילים

עם זאת, למרות עניינה של אירן בשדרוג חלק ממערכות הנשק שבידיה, היא צפויה להיתקל בכמה קשיים. הבעיה העיקרית היא המצוקה הכלכלית. בשני העשורים האחרונים אירן נאלצה לוותר על חלק ניכר מתוכניות הרכש שלה או לדחות את ביצוען, משום שלא היה ביכולתה לשלם עבור המערכות החדשות. כיום מצבה הכלכלי קשה אף יותר, עקב הסנקציות שהוטלו עליה על-ידי ממשל טראמפ, השקעותיה בהתבססות בסוריה והנזקים החמורים שנגרמו לכלכלתה על-ידי הקורונה.

אירן גם צריכה להביא בחשבון שארצות הברית תפעיל לחצים כלכליים במגמה למנוע אספקת אמצעי לחימה אסטרטגיים, ובכלל זה תאיים בהטלת סנקציות על מדינות וחברות שיעשו זאת. הממשל האמריקני עשוי להפעיל לחצים אלה, משום שאמצעי לחימה מתקדמים בידי אירן עלולים לפגוע ביעדים אמריקנים במזרח התיכון, משום שיפגעו בבעלות בריתה של ארצות הברית, ובראשן ישראל וסעודיה, או ישמשו לשיבוש השיט במפרץ. לחץ זה עשוי להרתיע את רוסיה או סין ולגרום להן להימנע מאספקת נשק בעייתי לאירן. כך גם לגבי המדינות האירופיות, שמאז המהפכה האיסלאמית הלכו בעקבות ארצות הברית ונמנעו מלספק נשק איכותי בהיקף משמעותי לאירן.

יתר על כן: מאז שנות ה-90, אירן מעניקה עדיפות ראשונה למערך הטילים הענק והמגוון, שהחלה לבנות תוך כדי מלחמת אירן-עירק, והכולל כיום לא רק טילי קרקע-קרקע לטווח של 2,000 ק"מ, אלא גם טילים נגד כלי שיט, וכלי טיס בלתי מאוישים. ההתקפה האירנית המרשימה על מתקני הנפט בסעודיה בספטמבר 2019 – באמצעות טילי שיוט וכטב"מים – המחישה ליריבי אירן את יכולת התקיפה שלה, גם ללא חיל אוויר התקפי מתקדם. בעיני ההנהגה האירנית, מערך הטילים לסוגיו מקנה לה יתרונות וכושר הרתעה גם מול יריבים חזקים.

לעומת זאת, העובדה שב-25 השנים האחרונות נמנעה אירן מלהשקיע משאבים רבים בבניית חיל אוויר איכותי, ושחיל-האוויר האירני נזהר מלהופיע בזירה הסורית, מלמדת כנראה שבעיני אירן, מול ארצות הברית וישראל היה עדיף עד כה מערך גדול של טילים בעלי כושר דיוק וטווח ארוך על פני מטוסי תקיפה. אם בכל זאת יתברר שלאחר הסרת האמברגו תרכוש אירן, בין השאר, מטוס מתקדם דוגמת הסוחוי 30-SU – ייתכן שבכך ישתקף שינוי בתפיסה האירנית לטובת בניית חיל אוויר חדיש, לצד מערך הטילים.

בשנים האחרונות נוצר מתח בין אירן לרוסיה, על-רקע מעורבותן הצבאית והכלכלית בסוריה, ועניינן בהרחבת השפעתן בה – בהכרח, זו על חשבון זו. אירן גם אינה שבעה נחת מההידברות ברמות הבכירות ביותר בין רוסיה לישראל. אף על-פי כן, סביר יותר להניח, שמתחים אלה לא ימנעו עסקת נשק משמעותית ביניהן, אם אירן תוכל לגייס את הסכומים הנדרשים.

אולי סין תספק נשק

בנוסף לכך ראוי לבחון את האפשרות של אספקת נשק לאירן גם מסין או מקוריאה הצפונית. שתיהן היו ספקיות נשק חשובות לאירן בתקופת מלחמת אירן-עירק, ובמידה פחותה בעשור שלאחריה. סין הייתה ספקית חשובה לאירן בתחום האווירי והימי ובתחום הטילים, וקוריאה הצפונית - בתחום הטילים. מאוחר יותר ירדה חשיבותן כספקיות נשק, גם משום שרוסיה תפסה את מקומן, וגם משום שאירן פיתחה תעשיה צבאית משתפרת בתחומים רבים, שצמצמה את הזדקקותה לסין ולקוריאה הצפונית. לפיכך, הסיכוי לאספקת נשק מסין לאירן אינו נראה כיום גבוה, אך ייתכן שיתוף פעולה ביניהן בפיתוח אמצעי לחימה במסגרת הסכם לשיתוף פעולה אסטרטגי, העומד כיום על הפרק. הסבירות לאספקת נשק מקוריאה הצפונית אינה נראית גבוהה.

לעסקת נשק גדולה בין אירן ורוסיה, ואולי גם סין, יהיו השלכות נוספות. אחד העקרונות החשובים של תפיסת הביטחון האירנית הוא החתירה להסתמכות עצמית. לאור הניסיון המר של מלחמת אירן-עירק, שואפת אירן לייצר בכוחותיה-שלה את מערכות הנשק הדרושות לה, כדי שלא תהיה תלויה באספקת נשק מהמעצמות. תפיסה זו הובילה לפיתוח תעשיה ביטחונית גדולה, המייצרת את רוב אמצעי הלחימה, ובראשם הטילים לסוגיהם, וכן מטוסי קרב, טנקים וכלי שיט. חלק ממערכות הנשק המיוצרות באירן הן חיקוי – באישור או ללא אישור – של מערכות נשק המיוצרות במדינות אחרות. מבחינה זו, עסקת נשק גדולה יכולה לסייע לקידום הייצור העצמי של אמצעי לחימה באירן. כך אמר שר ההגנה האירני, אמיר חאתמי, בתחילת ספטמבר, כי אירן מייצרת 90% מאמצעי הלחימה שבהם היא משתמשת, וכי לאחר הסרת אמברגו הנשק, היא תהפוך ליצואנית נשק וציוד צבאי.

ייצוא נשק מאירן צפוי להצטרף להתפתחות נוספת, הצריכה להטריד את ישראל. אירן היא ספקית הנשק העיקרית לחיזבאללה, לחמאס ולג'יהאד האיסלאמי. הזרמת אמצעי לחימה חדשים לאירן תאפשר לה גם להעלות את היקפם ורמתם של האמצעים שיגיעו לידי הארגונים הקשורים אליה.