"במשך קרוב ל-50 שנה כתבתי על תשעה נשיאים, מניקסון עד טראמפ - 20% מ-45 נשיאיה של ארה"ב. נשיא חייב להיות מוכן לחלוק עם עמו את הרע ביותר, את החדשות הרעות ואת הטובות. לכל הנשיאים יש מחויבות רחבה ליידע, להזהיר, להגן, להגדיר מטרות ואת האינטרס הלאומי האמיתי. זו צריכה להיות תגובת אומרת-אמת לעולם, במיוחד במשבר. במקום זאת, דונלד טראמפ קידש דחפים אישיים כצורת השלטון של נשיאותו. כאשר תפקודו כנשיא נבחן בשלמותו, אני יכול להגיע רק למסקנה אחת: טראמפ הוא האדם הלא-נכון לתפקיד".

כך מסיים העיתונאי הנודע בוב וודוורד את ספרו "Rage" על טראמפ, לאחר שראיין את הנשיא 17 פעמים לצורך כתיבתו. הספר עוסק ברובו באירועי השנתיים האחרונות, ובמרכזם מגיפת הקורונה. וודוורד מתאר בהרחבה גם את מדיניות החוץ והביטחון של טראמפ, תוך דגש על מגעיו עם קוריאה הצפונית. לאורך שיחותיהם אמר לו טראמפ שוב ושוב, כי הוא משער שהספר יהיה נגדו - ומסקנותיו של וודוורד (שאינו מזוהה פוליטית) הן אכן שליליות.

בראיון ב-7.2.20 אמר טראמפ, כי יש "דינמיט מאחורי כל דלת" - התפוצצות בלתי צפויה העלולה לשנות הכל. הוא חשב כנראה על משהו חיצוני שישפיע על נשיאותו, אך במבט כולל סבור וודוורד ש"הדינמיט" היה גלוי לעין כל: טראמפ עצמו. "האישיות המוגזמת. הכישלון בהתארגנות. העדר המשמעת. חוסר האמון במי שהוא בחר ובמומחים. הפגיעה או הניסיון לפגוע במוסדות אמריקנים כה רבים. חוסר היכולת להיות קול מרגיע ומרפא. חוסר הנכונות להכיר בטעות. להכין שיעורי בית. להושיט ענף של זית. להאזין היטב לאחרים. להכין תוכנית".

חתר תחת עצמו

וודוורד מציין, כי בכירי ממשל טראמפ שעזבו בטריקת דלת - כמו ג'ים מאטיס, רקס טילרסון ודן קואטס - היו שמרנים שביקשו לשרת את הנשיא ואת ארצם. אבל הם הגיעו למסקנה, כי הוא מהווה סכנה לארה"ב. טראמפ בילה שנים רבות בחתירה תחת מי שיצא נגדו, אך כעת הוא חתר תחת מי שהוא מינה - ובכך חתר תחת עצמו. הדבר בא לידי ביטוי בצורה הקשה ביותר כאשר נזקק לממשל ולאנשיו כדי להתמודד עם משבר בריאותי חסר תקדים. כנראה יש משהו בתיאורו של ג'ארד קושניר, לפיו כדי להבין את טראמפ - יש לקרוא את "אליס בארץ הפלאות".

בעיה נוספת היא, שטראמפ מדבר כל כך הרבה - עד שהוא החליש את משמעותו של "המיקרופון הנשיאותי" ואנשים רבים אינם מאמינים לו. למעלה ממחצית מן האמריקנים זועמים עליו, ודומה שהוא נהנה מזה. "אני מסיים את הספר הזה באמונה שהכל יכול להתרחש בנשיאותו של טראמפ - הכל. הרבה יכול להשתפר, להחמיר או להחמיר מאוד. אין סיכוי של ממש שהרבה ישתפר מאוד. נכון לעכשיו, באמצע הקיץ, את טראמפ מגדירים הנגיף, הכלכלה והפילוג הפוליטי הפנימי. הפילוגים הללו נמצאים בשיאם", כותב וודוורד.

בניגוד לחששות של יריביו, טראמפ לא הטיל משטר צבאי ולא השעה את החוקה. הדמוקרטיה האמריקנית החזיקה מעמד. אבל מנהיגותו נכשלה. פעמים רבות מדי נראה, כי טראמפ עצמו אינו יודע מהם יעדיו. החלטות בטוויטר, לעיתים בלי להודיע כלל לממונים על ביצוע מדיניותו, היו אחד ממקלות הדינמיט הגדולים ביותר מאחורי הדלת.

בסוף ינואר השנה, כאשר היועץ לביטחון לאומי וסגנו הזהירו את טראמפ שהקורונה תהיה - בוודאות - האיום הביטחוני הגדול ביותר של תקופתו, הוא היה חייב לכוון מחדש את שעון המנהיגות. תפקידו של הנשיא הוא להזהיר, להקשיב, לתכנן ולטפל. אבל זמן רב היה טראמפ בטוח שהנגיף ייעלם איכשהו. גם אחרים חשבו כך, אבל חובתו הייתה להתכונן גם לתרחיש הגרוע ביותר; מנהיגות היא תמיד עניין מסוכן. הוא לא עשה זאת.

הוא לא רוזוולט

במבט כולל על ראיונותיו עם טראמפ אומר וודוורד, כי הם הראו נשיא מהוסס ומוליך שולל שלעיתים מתחמק מאחריותו כמנהיג המדינה, למרות הרטוריקה של "רק אני יכול לתקן את זה". טראמפ הוא פרדוקס חי: הוא יכול להיות ידידותי ומאיר פנים, והוא יכול להיות אכזרי ויחסו לאנשים הוא לעיתים בל-יאמן. "בזמן משבר, הצד הביצועי הרבה יותר חשוב מהצד הפוליטי או האישי. מבחינת עשרות מיליונים, הסיפור האמריקני האופטימי הפך לסיוט", הוא סבור.

וודוורד ורעייתו, העיתונאית אלזה וולש, דיברו שעות רבות על נשיאותו של טראמפ ועל השאלה האם יכול היה לפעול טוב יותר. וולש הציעה לבחון נשיאים קודמים שרצו לדבר אל העם האמריקני במישרין, לא דרך התקשורת. הדוגמה הבולטת ביותר היא פרנקלין דלאנו רוזוולט ו"השיחות ליד האח". ב-12 שנות נשיאותו הוא השתמש בשיטה זו 30 פעם בלבד, ודחה את הלחצים לעשות זאת יותר: יש לשמור אותן למקרים יוצאי דופן, קבע. FDR דיבר בקול רגוע ומשרה ביטחון, הסביר מהי הבעיה ומה עושה ממשלו, ומה מצופה מן האזרחים.

ב-9 בדצמבר 1941, יומיים לאחר פרל הרבור, פנה FDR אל האומה. "אנחנו חייבים לחלוק את החדשות הרעות ואת החדשות הטובות, את התבוסות ואת הנצחונות - תנודות המלחמה. עד עכשיו, החדשות כולן היה רעות. ספגנו מהלומה קשה. זו תהיה לא רק מלחמה ארוכה, אלא גם מלחמה קשה. אנחנו נלחמים כעת כדי לשמר את זכותנו לחיות חופשיים ובהגינות הדדית לצד שכנינו בעולם", אמר. FDR קרא לאמריקנים להטות שכם: "כולנו בתוך זה, לכל אורך הדרך. כל איש, אישה וילד שותפים במשימה הגדולה ביותר בהיסטוריה האמריקנית. בדרך שלפנינו יש עבודה קשה - עבודה מתישה - יומם ולילה, כל שעה וכל דקה". ההקרבה היא זכות, אמר.

כמה חודשים מאוחר יותר, ביקש רוזוולט מהאמריקנים להוציא מפה של העולם ולעקוב אחרי דבריו, כאשר הסביר מדוע על ארה"ב להילחם הרחק מגבולותיה. "לממשלתכם יש אמון בלתי מעורער ביכולתכם לשמוע את הרע מכל, בלי להירתע ומבלי לאבד את אומץ", הוסיף. טראמפ לא היה מסוגל לכך.