במהלך השימועים לאישור מינויה של איימי קוני-בארט לבית המשפט העליון של ארה"ב, בוועדת המשפטים של הסנאט בשבוע שעבר, הדגישו הרפובליקנים בזה אחר זה שמדובר אם לשבעה ילדים. בארט עצמה אימצה את הרעיון עוד לפני הפרסום הרשמי של מועמדותה וגם אחריו. אחת המבקרות החריפות של בארט היא הסנאטורית קאמלה האריס, המועמדת הדמוקרטית לסגן נשיא – וגם היא מבליטה את תפקידה כאם חורגת לילדיה של בעלה היהודי, לו נישאה לפני שש שנים ואשר מכנים אותה "מומאל'ה".

מבחינת נשים אמריקניות במשרות ציבוריות, האמהוּת הפכה למחמאה רבת עוצמה אך דביקה – מגדיר זאת ניו-יורק טיימס. מחקרים העלו, כי אישה מצליחה ושאפנית מבחינה מקצועית נתפסת כמאיימת, אבל היותה גם אם – מרככת את הדימוי. הדבר יוצר את הרושם שהיא יותר חמה ושאכפת לה מחייהם של הבוחרים. אבל ארה"ב היא גם דו-ערכית כלפי אימהות עובדות, מה שמחייב אותן להתגבר על דעות קדומות וציפיות.

מעט מזה נדרש מגברים. בשנת 1986 נערך שימוע לאישור מועמדותו של אנטונין סקאליה לבית המשפט העליון. סקאליה, המנטור של בארט, היה אב לתשעת ילדים אבל עובדה זו לא עלתה בדיונים. לפני שנתיים דיבר ברט קוואנו על כך שהוא אימן את קבוצות הכדורסל של שתי בנותיו, אבל הייתה מעט התייחסות לחיי המשפחה שלו כחלק מכישוריו לבית המשפט העליון. במקרה של בארט, ההתמקדות במשפחתה נראתה באופן חלקי כהתפעלות מכך שניהלה קריירה מוצלחת במקביל לגידול משפחה גדולה (חמישה ילדים ביולוגיים ושניים מאומצים). הסנאטור ג'ון קורנין שאל, כיצד היא ובעלה עובדים במשרות מלאות וגם מגדלים שבעה ילדים – שאלה שמועמד גבר לא היה נשאל. מחקר העלה, כי גם בוחרים מביעים דאגה בדבר יכולתה של מועמדת לשרת אותם ולגדל את ילדיה בעת ובעונה אחת, אך לא כאשר מדובר במועמד.

הן בארט והן האריס שואפות לקבל תפקידים ציבוריים רמים באווירה פוליטית בה שתי המפלגות מחזרות אחרי נשים, במיוחד תושבות הפרברים. הנשיא דונלד טראמפ פנה אליהן במישרין בעצרת בפנסילבניה בשבוע שעבר: "נשות הפרברים, אתן מוכנות בבקשה לחבב אותי? הצלתי את השכונות המחורבנות שלכן, נכון?". באווירה כזו, אמהוּת הופכת לכלי אסטרטגי חשוב. היא מסייעת למועמדות לפנות לבוחרות ספציפיות, באומרן שהן יודעות מכלי ראשון מהם חייה של משפחה אמריקנית.

בשימועים של בארט השתמשו הרפובליקנים בעובדת היותה אם ברוכת ילדים, כדי להדוף את טענות הדמוקרטים לפיהן היא שמרנית נוקשה. הסנאטור צ'אק גרסלי, למשל, התייחס לטענה לפיה בארט תתמוך בביטול אובמהקר: "כאמא לשבעה, השופטת בארט מבינה היטב את חשיבותו של ביטוח בריאות". גישה כזו גם הופכת ביקורת על אישה לכזו הנראית חסרת טעם, מציין הטיימס. אמהוּת נוטה לרכך שאפנות וכוחנות, אשר נתפסות כשליליות אצל נשים. גם האריס השתמשה בכך כדי להדגים שהיא לא רק תובעת לשעבר "גברית".

הציפייה שפוליטיקאיות אמריקניות יהיו גם אימהות הולכת אחורה לתנועה הסופרג'יסטית [שנאבקה למען זכויות נשים בכלל ובתחום הפוליטי בפרט]. מי שהתנגדו למתן זכויות פוליטיות לנשים בשלהי המאה ב-19 ובתחילת המאה ה-20 טענו, כי הדבר מנוגד לחובתן הראשונה במעלה – לגדל ילדים. הנשים הפעילות השיבו, כי היותן אימהות יהפוך אותן לבוחרות טובות יותר, כי הן יפעלו בראש ובראשונה למען משפחותיהן.

הגלגול המודרני של אמהוּת פוליטית החל בשנות ה-80 של המאה ה-20, כאשר צץ פער מגדרי משמעותי בדפוסי ההצבעה. הפוליטיקאים החלו לסמוך על אימהות, במיוחד לבנות המתגוררות בפרברים, אלו אשר כונו "אימהות הכדורגל" – וקבוצה זו משמעותית גם בבחירות הנוכחיות. נשים רבות החלו את הקריירה הפוליטית שלהן רק לאחר שגידלו משפחה: ננסי פלוסי, אם לחמישה ילדים, התמודדה לראשונה בשנת 1987 כאשר הייתה בת 47. בשנים האחרונות, לעומת זאת, חיי המשפחה של פוליטיקאיות החלו להגיע למרכז הבמה. הילרי קלינטון המעיטה בהם במשך שנים, אבל ב-2016 הדגישה את תפקידה כאם וכסבתא. שרה פיילין התמודדה ב-2008 כמועמדת לסגן הנשיא כאם לתינוק.

בבחירות לקונגרס ב-2018 אימצו מועמדות רבות את היותן אימהות והפכו זאת לחלק מרכזי בקמפיינים שלהן. מודעות הראו אותן הרות או מיניקות, וטענו שהיותן אימהות הופכת אותן למועמדות מתאימות ביותר. ייתכן שהמוקד שניתן לגרסה הנוכחית של אמהוּת פוליטית ישנה מן היסוד את דימויו של מנהיג: לאו-דווקא תכונות גבריות, אלא חמלה ועשיית הטוב מבחינה חברתית.