אירן זה כאן

באירן, כמו בישראל, בית הנבחרים נבחר בבחירות דמוקרטיות ולכאורה חופשי לחוקק חוקים כרצונו, אך בפועל נתון לפיקוח של "מועצת שומרי החוקה באירן ושל "משמרות המהפכה החוקתית" בישראל.

בישראל, בדיוק כמו באירן, הממשלה נבחרת להתוות ולבצע מדיניות, אך החלטותיה כפופות
לאישור והסכמה של גורם ממונה: באירן, ה"מנהיג העליון" ובישראל היועץ המשפטי לממשלה.
בשתי המדינות, אירן וישראל, הפרדת הרשויות היא "הפרדה מפלסית". בית המשפט העליון
בישראל וכוהני הדת באירן, ניצבים מעל הרשויות האחרות שכפופות אליהן ונשלטות בפועל על
ידיהן.

בשני המקרים, המנהיג העליון באירן ושופטי בית המשפט העליון בישראל פועלים ללא איזונים
וללא בלמים והם הפוסקים האחרונים והיחידים בכול דבר ועניין שעולה על שולחנם. באירן, כמו בישראל, ההשתלטות על המדינה של המשפט האיסלאמי אצלם, והליבראלי פרוגרסיבי
אצלנו, התבצעה באמצעות הפיכה שהחלה מתוך שאיפה של העם לחופש ולזכויות אך הולידה
בהמשך משטר רודני.

בשתי המדינות השלטון המשפטי או דתי הוא מיעוט ששולט על רוב שאינו סומך עליו ואינו רוצה בו. בשתי המדינות האחיות, מתקיימת לכאורה דמוקרטיה ובפועל דיקטטורה. ההבדל העיקרי בין השלטון באירן לזה ישראל הוא שלבית המשפט בישראל אין "ארנק וחרב" ובאירן משמרות המהפכה שולטות על חלק ניכר מהמשק האירני ויש להם יחידות צבא ומשטרה עצמאיות שבעזרתן הן כופות את מרותן על העם. תודה לאל לזה עוד לא הגענו.

הבדל נוסף הוא שמשמרות המהפכה מרגישות אחריות כלפי הציבור שעליו הן שולטות ומתחשבות בדעתו, בעוד שבית המשפט בישראל והיועץ המשפטי נהנים מחופש מוחלט. הם כפופים רק לערכיהם הליברליים ולחוק הבינלאומי. אין להם שום אחריות כלפי הציבור השבוי בידיהם וברוב המקרים אינם מרגישים צורך לתת דין וחשבון על החלטה אבסורדית ככל שתהיה.

הקורבן הנוכחי של הדיקטטורה המשפטית האלימה הזו הוא השר אמיר אוחנה שביקש להשמיע את דעתו השונה בפני בית המשפט ונדחה בסטירת לחי מצלצלת. במקום זאת, הוחלט גם הפעם, על דיון בנוכחות צד אחת ודעה אחת: דעתו הקובעת והצודקת תמיד של היועץ המשפטי והנציב העליון על הממשלה אביחי מנדלבליט.

מעבר לכך שמדובר בהחלטה שערורייתית ויריקה בפרצוף הקולקטיבי של כולנו, לא נעים לראות את שליחנו השר אוחנה עומד בשקט בפינה כמו תלמיד נזוף מול הכיתה. צריך להודות ביושר: ככה אי-אפשר להמשיך וצריך לעשות משהו. ניסינו לחיות איתם וזה לא הצליח. החיים הם לא חתונה קתולית. הגיע הזמן להשתחרר מלפיתת החנק של האנקונדה המשפטית.

נמאס מכול אלו שהשתן המשפטי עלה להם לראש, שרוצים לנהל את המדינה בלי להעמיד עצמם לבחירה, בלי לתת דין וחשבון, בלי אחריות כלפי הציבור ובלי אפשרות להחליפם. כן, נמאס לנו לנגב את הפנים ולהעמיד פנים שיורד עלינו גשם. בשיר הגירושים של פול סיימון "חמישים דרכים להיפרד מאהובתך", מסבירה חברה לפול את עובדות החיים את הבעיה ואת הפתרון: "הבעיה היא בראשך היא אמרה לי, הפתרון הוא פשוט אם תחשוב על כך בהגיון, אני רוצה לעזור לך במאבקך להשתחרר, יש אולי חמישים דרכים לעזוב את אהובתך".

אז הנה בשבילך אמיר כמה דרכים:

תחרות - הבעיה עם בית המשפט העליון היא שהוא מונופול. אחד הנימוקים מדוע "אסור" לפגוע בבית המשפט הוא שיש לנו רק בית משפט אחד. אז מצידנו שיהיו שניים או שלושה. אם אתה לא יכול לנצח אותם, תייצר תחרות. אפשר להקים בתי משפט לענייני חוקה, לעניינים פרוצדוראליים ולענייני מדיניות בהם ישבו נציגי ציבור. כך תהיה לנו העם, יכולת בחירה באיזה בית משפט להישפט. בינתיים עד שיקומו בתי משפט מתחרים המדינה יכולה לפנות עצמאית למשפטנים בעלי שם ולקבל חוות דעת שונה מזו של בית המשפט העליון ולפעול לפיה.

סקרי דעת קהל - בתי המשפט מצפצפים על כולנו כיון שהם לכאורה פועלים למען טובת הרוב וטובת החלשים. לאורך זמן הם לא יוכלו לפסוק כנגד רצון הציבור. לכן אם תקום פלטפורמה דיגיטלית בה הציבור הרחב יביע את דעתו על כל פסיקה בדיעבד ועוד יותר טוב לפני שהתקיים הדיון, השופטים יירתעו מלפסוק כנגד רוב הציבור. הקמה של גוף כזה (רשת הסוב-יודיצה החברתית) תקדם אותנו שלב אחד מדמוקרטיה מהותית לדמוקרטיה ישירה.

שינוי כללים - הרבה דובר על "זכות העמידה", שינוי ההליך למינוי שופטים, הגבלת משך כהונה. הנה עוד רעיון יצירתי: אחת הדרכים שבהם בית המשפט כופה את דעתו היא על-ידי קביעת הרכב השופטים. דעותיהם של השופטים השונים ידועה כך שניתן לדעת מראש כמעט בוודאות את פסק הדין לפי הרכב השופטים בכול תיק. וזה מזכיר לי שאלה מתמטית ותיקה: איך מחלקים עוגה באופן צודק בין שני אנשים. התשובה: האחד חותך והשני מחלק. אם באמת השופטים רק מפרשים את החוק ולא מערבים את דעותיהם האישיות כפי שהם טוענים, אם באמת לא משנה אם על כס המשפט ישב כבוד השופט מזוז או כבוד השופט שטיין אז הדרך הצודקת היא שבדיוני בית המשפט העליון הנתבע הוא שיבחר בפני מי להישפט ומי ידון בעניינו.

אקטיביזם אזרחי - לפני שנים רבות, כשגרתי במעונות סטודנטים, גר בדירה הסמוכה לי אדם בלתי נסבל. כל חבריו לדירה לא סבלו אותו והחרימו אותו, אך הוא לא ויתר על זכותו להביע את דעתו ולהעיר לכול אחד, בכול עניין ובכול הזדמנות. יום אחד התארגנו החברים ואותו ברנש מצא את חפציו מונחים בערימה מול הדלת. הפעם הוא הבין את הרמז.

התעלמות - אם שום דבר אחר לא עובד נותרת דרך ההתעלמות. כיון שחלק מהחלטות בית המשפט נגועות בחוסר סבירות קיצוני וכיוון שלבית המשפט אין דרך לכפות את דעתו, המדינה יכולה בלית ברירה להתעלם ממנו. נניח שאמיר אוחנה, למרות עמדת היועץ ובית המשפט היה מתקין תקנות לעניין רישיון כלי נשק ומורה למשרד הפנים לפעול לפיהם. בית המשפט היה נזעק ומאשים אותו בקץ הדמוקרטיה ובביזוי בית המשפט, היועץ המשפטי היה יורה אש וגופרית, לשכת עורכי הדין הייתה מגנה ואולי נוקטת סנקציות אבל חוץ מזה שום דבר אמיתי לא היה קורה. אולי התפטרות של כמה פקידים שגם ככה דבוקים לכיסא יותר מדי שנים. ובפעם הבאה הם היו נזהרים בכבודו כמו שמכבדים בריונים בשכונה.

ללכת לבחירות - הנה אמיר, דגל שהגיע הזמן וראוי להניף, דגל אמיתי של גאווה. מישהו צריך ללכת אל העם, לעמוד מולו ולשאול באומץ "מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר"? ואז לאפשר לנו העם לענות ולהחליט. מבחינתי, זה בהחלט יכול להיות אתה.