בעקבות פרשת "לך לך" (א')

בימים אלה אנחנו עדויים בפרשת "לך לך", הפרשה השלישית בספר בראשית. פרשה שקשה להשאיר אותה מאחורינו ולמהר לרוץ לפרשה הרביעית, שממתינה לנו - פרשת "וירא". שתי הפרשות הראשונות: "בראשית" ו"נח" נושאיהן - המין האנושי כולו, האדם בתולדותיו ובכישלונותיו.

על-פי תפיסת המקרא עשרים דורות עברו מהאדם הראשון ועד בחירת מי שֶׁיֵּאָמֵר לו "לֶךְ-לְךָ". בדור בוני המגדל נפלגו בני האדם לעמים, ומ"אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ" אנו עדים למעבר אחרי עשרים דורות של בחירת אחד שמזרעו יוקם העם, ששומה עליו להיות חברת מופת, המובילה את האנושות ונתברכו בה כל משפחות האדמה, כלשון הכתוב "וְנִתְבָּרְכוּ בְּךָ כָּל מִשְפְּחוֹת הָאֲדָמָה".

מאב אחד לכולם אנו עוברים לבחירת מי שמזרעו תוקם ממלכת כוהנים וגוי קדוש. היו שראו בבחירה הפליה, כי יש אב אחד לכולם. מאז ומתמיד הטרידה את רבותינו שאלת הצדקת הבחירה. רבי יהודה הלוי מקדיש ספר שלם - "הכוזרי" - בו הוא מתמודד עם הטענה, שמעלה מלך כוזר, כי אין הצדקה להעדיף עם אחד על פני עמים אחרים. יהודה הלוי מגייס עוצמה רוחנית עזה כדי לשכנע את מלך כוזר בצדקת הבחירה.

תשובה מעמיקה לשאלת בחירת אברם (עדיין לא אברהם) על פני אחרים יש בבראשית רבה לט, על דרך הדרש על הפסוק - "... וְנֵלֵך אִישׁ אֶל אַרְצוֹ..." בירמיהו נ"א ט.

עם כל העמים

אני מודע לכך, שעוצמות הרוח היהודית כוונו לכך שנקבל על עצמנו כחברה את עול הבחירה של חברת מופת, בה יתברכו כל משפחות האדמה. לכן בשבת בה קוראים את הפסוק בפרשת "לך לך" - "וְנִתְבָּרְכוּ בְּךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה", חובה עלינו כחברה לשאול את השאלה במה אנחנו מופת?

אני, המצדד בבחירתנו עִם כָּל הָעַמִּים ושולל את בחירתנו מִכָּל הָעַמִּים, מחייב עצמי להביא את השאלה לדיון במה רואה היום החברה הישראלית את עצמה כחברה, שבה נתברכו כל משפחות האדמה.

האם פסה מהחברה הישראלית מציאות חברתית נגדה מתריס הנביא ישעיה: "הוֹי מַגִּיעֵי בַּיִת בְּבַיִת שָׁדֶה בְּשָׁדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם", וזאת מתוך תפיסה מעוותת כאילו "וְהוֹשַׁבְתֶּם לְבַדְכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". או בשפת ימינו ריכוז המשאבים של החברה בידי מעטים. חברה, שלמרבה הצער, על כלכלתה והונה השתלטו טייקונים, והון אנושי עובד יותר ויותר נכבל בידי חברות קבלן.

האם פסה מהחברה הישראלית מציאות חברתית נגדה מתריס עמוס: "עַל שְׁלוֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אָשִׁיבֵנוּ עַל מִכְרָם בְּכֶסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלַיִם". הפסה מן הארץ חברה הבנויה על קוטביות חברתית, בה פרות הממון הן "הָעוֹשְׁקוֹת דַּלִּים, הָרוֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים".

עבדי חברות כוח אדם

לא צריך לשם כך לעיין בדוח העוני, שמנפיקים לנו כל שנה, כדי להבין שבחברה הישראלית הונחו אדנים חזקים שיש להם את כל הגבוי החוקי להפוך רבבות עובדי כפים לעַבְדֵי חברות כוח אדם ללא זכויות סוציאליות. זכויות פנסיה לעת זקנה אינן מנת חלקם של עַבְדֵי אותן חברות, שאינן מוכנות להיענות לדרישה של לתגמל שכיר בשכר מינימום סביב ה-35 שקלים לשעת עבודה.

האם ביכולתנו להישיר מבט לעבר החברה הישראלית ולאמר, שמיושם בה המופת של פרשת קדושים בספר ויקרא: "לֹא תָּלִין פְּעוּלַת שָׁכִיר" או "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תּוֹנוּ אוֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ".

האמירה "לֵךְ לְךָ" למקום בו יונחו יסודות לחברה ממנה יתברכו כל משפחות האדמה מצפה לגאולתה. בינתיים החברה הזו למען עצמה זקוקה לתיקון.

פרשת "לֵךְ לְךָ" חייבת להיות תמרור דרך כדי שנהיה חברה של "מאזני צֶדֶק, אַבְנֵי צֶדֶק, אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק" ולא חברת תספורות, המשחררת הון שחור וספסרי ממחויבויות כלפי ההון האנושי. אנחנו חייבים היום להיאבק על דמותה המוסרית של החברה טרם עיוותיה יכרסמו בקיומה.

חברה, שקברניטיה מגבים ימין הזוי ומשיחי, המוכן למען בית מקדש שלישי לסכן את קיומנו במלחמת גוג ומגוג, היא אינה חברה בה מבקשות להתברך כל משפחות האדמה. חברה, שקברניטיה מציפים אותנו ב"הסכמי שלום" מרופדים בספינות מלחמה אימתניות ומפלצתיות בים ובאוויר ל"בעלי הברית", היא אינה חברה בה מבקשות להתברך כל משפחות האדמה. החברה שלנו זקוקה להתברך ב"וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת" (ישעהו ב', ד') ולא להיות ספסרי מרוץ מטורף של חימוש גרעיני בספינות מלחמה בים ובנשרי טרף גרעיניים באוויר, כשלכל זה קוראים הסכמי שלום.