כשהאמריקנים נוהרים לקלפיות

בתולדות אמריקה עוד לא קרה שכמחצית מהמצביעים לנשיאות מימשו את זכותם לפני יום הבחירות. ההנחה הראשונה הייתה כי הסיבה היא הקורונה ואי הרצון להצטופף בקלפיות ביום אחד. אלא שהתמונות החוזרות ונשנות מדי יום של עשרות מיליוני אמריקנים העומדים בתורים ארוכים במשך שעות מדגישה סיבה נוספת, ואולי העיקרית, כי למעשה מדובר במשאל-עם על המשך נשיאותו של דונלד טראמפ. התומכים בו מזה והמתנגדים מזה מתנגחים על אישיותו ומדיניותו כאשר ההסכמה היחידה ביניהם היא כי נשיא כמוהו לא היה מעולם בבית הלבן.

מאמר זה דן בנושא הבחירות מנקודת מבט בלתי מוכרת ותכליתו להציג השתלשלות עניינים שעשויה להתהוות בנסיבות המתוארות כאן. נקודת המוצא היא כי בכמעט ארבע שנות כהונתו, טראמפ הפך את ממשלו להצגה של איש אחד בצלמו ובדמותו, כאשר הוא כופה את רצונו והשקפותיו כמעט לחלוטין גם על חברי הקונגרס של מפלגתו; הוא השתמש לעתים מזומנות ברטוריקה גזענית, שערוריות פוליטיות ליוו את התנהלותו ושורה אינסופית של התבטאויות לא אמתיות ולא מבוססות עובדתית שלו היו לתופעה שכיחה. שיאה בהתנהלותו הבלתי סבירה וכמעט הזויה מול מגפת הקורונה, כאשר סירב להכיר בחומרתה מאז ימיה הראשונים ועד ימים אלה של הבחירות במהלכם מיליוני אמריקנים נדבקו ומאות אלפים מתו.

מסע הבחירות האישי והאינטנסיבי של טראמפ, לפני, ובמיוחד אחרי שאובחן בעצמו כנדבק בקורונה, משמש רקע לשני נושאים מכריעים ואולי גורליים מבחינתו בבחירות אלו: הראשון, כולל את חשיפתם של מסמכי הבנק שלו בניו-יורק טיימס - שהוא נאבק למנוע בבתי המשפט בשנות נשיאותו - המציגים אותו כאיש עסקים כושל שחובות כבדים רובצים עליו וכך מנפצים את התדמית הנוצצת של המצליחן העסקי שאותה טיפח בשקידה ראויה כל חייו, וגם כמי שניצל את נשיאותו להמשיך לקדם את עסקיו המשפחתיים; פרשת התניית סיוע לאוקראינה בגילוי פרטים הקשורים לעסקיו שם של בנו של ג'ו ביידן וניסיונותיו לקשר אותו אישית לכך.

זה נתפס כמהלך סחיטה נשיאותי כלפי מדינה זרה והביא את בית הנבחרים להדיח אותו (impeachment) מהלך שסוכל בסנאט על-ידי הרוב הרפובליקאי; טראמפ סירב לאורך חודשים לשתף פעולה עם חקירת קשריו הסמויים עם רוסיה על-ידי החוקר המיוחד רוברט מולר ובכך סיכל מהלך שהניע הקונגרס; תשלומי דמי השתקה בלתי חוקיים לנשים שטענו נגדו על קשרים אסורים.

מי שהיה פרקליטו האישי, מייקל כהן, שטיפל מטעמו של טראמפ גם באותם תשלומי ההשתקה ועקב זאת, בין היתר, נדון למאסר, טוען כי מבחינת טראמפ "לנצח בבחירות הללו איננה אופציה. היא הכרח. הוא יודע כי כאשר החזרי המס שלו ייחשפו [במלואם], הוא וילדיו ואחרים יואשמו בסדרה של ענייני מס עברייניים, אשר יעלו לו לא רק בחירותו אלא בכל עסקיו". שום נשיא אמריקני בעבר לא חשש ממשפט פלילי ואולי מאסר אם יפסיד את הבחירות. זו הסיבה מדוע הזכייה בכהונה שנייה היא כה חשובה לטראמפ, כי בארה"ב לא נהוג לפתוח בהליכים משפטיים נגד נשיא מכהן ותביעות אפשריות נגדו יתיישנו בסוף כהונתו השנייה.

הנושא השני החשוב לטראמפ היא פגיעה בדימויו העצמי הבלתי מעורער והבלתי מוסתר על היותו מצליחן, על היותו פיקח ונבון בקבלת החלטות ובפתרון בעיות, שלא טועה ולא מפסיד. זו הסיבה, כאמור, מדוע הוא מתקשה כל כך להודות בטעויות הגדולות בטיפולו בקורונה וממשיך להמעיט בחומרתה. קשה לדמיין אותו נושא את הנאום המסורתי של המפסיד בבחירות המאחל הצלחה ליריבו המנצח. כאן צריך להודות כי למצחו של מפסיד בפוליטיקה האמריקנית מדביקים את האות (L (looser ורבים מהם נעלמים מעין הציבור ונשכחים עד שצפים מחדש בספרי ההיסטוריה.

זה קרה לג'ימי קרטר שהובס ב-1980 - אחד מארבעה הנשיאים במאה העשרים שלא נבחרו לקדנציה שנייה - אבל הצליח מאוחר יותר למצב עצמו כדמות מוערכת ואהודה בשל פעילותו ההומניטרית, בגינה גם זכה בפרס נובל לשלום. גם ג'ורג' בוש האב שהפסיד לביל קלינטון ב-1992 ומשתייך לרביעייה האמורה, ספג מכה תדמיתית קשה אם כי לזכותו עמדו בערוב ימיו שירותו הקרבי בצבא ותפקידיו הממלכתיים השונים. לעומתו, הסנטור הוותיק בוב דול שהפסיד לביל קלינטון ב-1996, הסכים להשתתף בפרסומות טלוויזיה נחותות למעמדו כדי להעסיק עצמו ולהתפרנס.

היום שאחרי

האמור לעיל משליך על הצפוי למחרת יום הבחירות ב-3 בנובמבר ויש רק שתי אפשרויות שיוכרז נשיא נבחר: או שטראמפ ניצח, גם אם ברוב זעום, או שביידן ניצח ברוב מכריע - מה שמכונה באמריקה Landslide. האופציה שביידן ניצח ברוב קטן עלולה להסתבר כמבוא למצב חסר תקדים במושגים של הדמוקרטיה האמריקנית. זה עלול להתרחש אם טראמפ לא יקבל את התוצאות מנימוקיו ועלול להסתבך גם בשל העובדה כי הנשיא נבחר אומנם על-ידי האזרחים בבחירות ישירות - בחירה עממית - אבל התוצאות הסופיות מתאשרות על-ידי חבר האלקטורים ((electoral college המייצגים את כל המדינות לפי מספרם בקונגרס. המוסד הזה הוא שריד מראשית ימיה של ארה"ב שהייתה מדינה עם עבדים שהחשיבה את הטריטוריה על פני האדם. הסנכרון בין הבחירה העממית לחבר האלקטורים נחשב תמיד עניין פורמלי ומי שזכה ברוב האלקטורים, כיום 270, היה המנצח גם אם המפסיד זכה ביותר קולות בהצבעה העממית - כפי שקרה לאחרונה להילרי קלינטון ב-2016.

אם כן, ב-3 נובמבר תיערך הבחירה העממית אבל חבר האלקטורים יתכנס רק ב-14 בדצמבר כדי להצביע פורמלית על המנצח. ששת השבועות הללו עלולים להתברר בפעם הזאת כפרק זמן חשוב במיוחד בתולדות אמריקה אם תוצאות הבחירות יהיו, כאמור, קרובות. טראמפ הכריז לא פעם במהלך מערכת הבחירות כי הוא לא מתחייב מראש לקבל את תוצאותן כיוון שלדעתו ההצבעה בדואר בהצבעה המוקדמת היא במערכת פגומה המאפשרת זיופים, למרות שאין בידיו הוכחות לכך ולמרות ששיטת בחירה זו נהוגה זה מכבר במדינות ארה"ב במערכות בחירות שונות. העובדה כי נושא זה עלה בכלל לסדר היום הציבורי היא בבחינת סוגיה מרעישה כי במודע היא מציבה את אמריקה, הדמוקרטיה הגדולה והמובילה בעולם, בשורה אחת עם מדינות בעולם בהן טוהר הבחירות איננו מובן מאליו, ולא אחת רובצת מעליהן עננת ההשחתה של השליטים המקומיים.

במקרה הקיצון, הסירוב להסכים לתוצאות הבחירה העממית עלול לגלגל את התפוח הלוהט לפתחו של חבר האלקטורים. כדי להבין את מעמדו של מוסד זה צריך לדעת כי החברים בו מחויבים להצביע לפי ההצבעה העממית במדינותיהם. אלא שבאמריקה המוכרת לנו קיימת גם האפשרות של "האלקטורים הלא נאמנים" - אלה העלולים לסרב לקיים את התחייבותם! ומדוע שייעשו זאת? חלק מהתשובה: בין האלקטורים הנבחרים במיוחד למשימתם, יש כאלה עם אמביציות פוליטיות או ציפיות אישיות אחרות, כפי שגם אנו מכירים בעולם הפוליטיקה. כך יכולה המפלגה שמועמדה לא ניצח בבחירה העממית, להבטיח להם משרות, קידומים וכיוצא באלה תשורות כדי להטות את הצבעתם.

מדובר אכן בנושא נדיר וחמור אבל למרבה הפליאה כזה שאיננו בלתי אפשרי. לא בכל מדינות ארה"ב יש חוקים המתייחסים לסוגית הצבעת האלקטורים: בפחות ממחצית מדינות ארה"ב יש מנגנון המסנכרן את הצבעת חבר האלקטורים עם ההצבעה העממית. 14 בין 50 המדינות יחליפו את הצבעתו של אלקטור סורר אבל רק 5 יענישו אותו בהחלפתו, ביטול הצבעתו או הטלת קנס. כלומר, 36 מדינות לא מחייבות בסנכרון בין ההצבעה העממית והאלקטורים. מכאן שחבר האלקטורים הוא מוסד שלכאורה בנסיבות מסוימות וחריגות ייתכנו בו מניפולציות שיסכלו את תוצאות הבחירה העממית!

זאת וגם זאת: כידוע, הבחירות בארה"ב מוכרעות בדרך כלל ב-8-6 מדינות מתנדנדות שמסורתית לא מצביעות תמיד לאותה מפלגה, ולכן המועמדים משקיעים מאמצים גדולים כדי לנצח בהן. בין אלו, בפלורידה, אוהיו וויסקונסין, אין ענישה על אלקטור סורר והצבעתו נחשבת גם אם היא לא תואמת את הבחירה העממית. במישיגן, אריזונה, איווה, אין אומנם ענישה אבל הצבעה של אלקטור כזה נפסלת והוא מוחלף, אלא שתהליך זה מאפשר התנהלות דומה בעתיד. בצפון קרוליינה מוטל קנס של 500 דולרים, ההצבעה מבוטלת והאלקטור מוחלף - וזהו המנגנון המרתיע ביותר. לעומת זאת, בפנסילבניה אין חוק לגבי אלקטורים מורדים. את הסנקציה נגדם מבצע בדרך כלל מזכיר המדינה באותה מדינה, אבל יש מדינות בהן זה נעשה על-ידי המושל, ועדת הבחירות המקומית או מסגרת אחרת. לא קשה לנחש מה עשויה להיות ההחלטה במדינה הנשלטת על-ידי אחת המפלגות.

סגירת המעגל: גם במדינות שיש חוקי אלקטורים עלולה להתעורר השאלה כיצד לנהוג, אם נניח, האלקטורים לא פועלים בהתאם לבחירה העממית וועדת האלקטורים של מדינתם רוצה להיפטר מהם, אבל הם טוענים להגנתם כי הם דווקא פועלים כראוי כיוון שלדעתם ההצבעה לא הייתה תקינה (זוכרים את עניין ההצבעה בדואר?). או אז ההכרעה עוברת כמובן לבתי המשפט ובסופם בית המשפט העליון בוושינגטון. עכשיו אפשר להבין מדוע התעקש טראמפ למנותאת השופטת איימי קוני בארט לבית המשפט העליון בתהליך מזורז ביותר ולא מקובל לפני הבחירות. הוא כלל לא הסתיר מהציבור את כוונתו לכרוך את המינוי עם תוצאות הבחירות כשיהיו לרעתו.

האם התסריט המוצג כאן עשוי להתרחש בפועל? נכון, לא קרה מעולם שחבר האלקטורים פעל שלא בהתאם לבחירה העממית. אלא שגם נכון כי מה שקרה בבית הלבן עם טראמפ לא קרה מעולם בעבר. לכן, כל מה שאנו יודעים על התנהלותו והתנהגותו הפומביות מתבקשת חשיבה גם על הבלתי אפשרי והבלתי מתקבל על הדעת, לכאורה. אם וכאשר זה אכן יתרחש, ישתנו סדרי בראשית של הממשל שהתקבעו ונשמרו במסורת האמריקנית. נדמה כי מכל נימוק ענייני לטובתה של אמריקה והעולם כולו, עדיף שהתפתחות כזו לא תבוא בכלל לעולם.