תבוסה מול כנופיות במערכת הקסטל ב'

לא-צבא

צבא נבחן בארגונו, שהוא הנשק החשוב ביותר במלחמה. כך טוען מארק דיוויד מנדליס, חוקר צבא אמריקני, בספרו, "עתיד המלחמה. ארגון כנשק"¹. ה'הגנה' לא הצליחה להתארגן לצבא בארבעת החודשים הראשונים (דצמבר 1947 עד מארס 1948) במלחמת הקוממיות, ואולי לא במהלך כל המלחמה, כיוון שאינטרסים מפלגתיים, כִּתתיים ואישיים הנחו את ראשיה, שסבלו מחוסר משווע בידע צבאי, בעיקר, בהשוואה למומחים זרים, שהגיעו ארצה לייעץ², ובהשוואה לשירות האוויר שלה. כתוצאה מאינטרסים שונים, כמעט שלא השתמשה ה'הגנה' בידע, שצברו יהודים בצבאות זרים, ולא בידע ובניסיון של ארץ-ישראלים, ששירתו בצבא הבריטי וב'חטיבה (בריגדה) היהודית הלוחמת' בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. מעֵבר לשחצנות הבורים, יש לתופעה הגדרה במדעי הניהול: נדחה כיוון ש"לא הומצא פה" (Never invented here - NIH).

כך מתאר את התסמונת NIH ד"ר עזריאל לורבר: "אנשים מכובדים, ובדרך כלל ותיקים במקצועם... מאבדים את עשתונותיהם כאשר מציג מישהו אחר (פתרון) בתחום ההתמחות 'שלהם'... במקום לקבל את בעל הרעיון ולעודדו, ואולי אף לעבוד אתו בשיתוף פעולה, מתחיל מחול שדים של השמצות אישיות, (של) פסילת הרעיון מכול וכול או שתיקה רועמת שלפעמים משיגה את מטרתה. הרעיון אינו נבדק, וכך הוא עובר בשקט מן העולם"³. תיאור דומה של התסמונת, מבלי לקרוא בשמה, נתן אנטואן סנט אקזופרי בספרו, הנסיך הקטן, בפרשת התוֹכֵן (אסטרונום) הטורקי - לא הקשיבו למומחה הזר משום שלבש בגדים מוזרים; וכעבור כמה שנים, כשבא לוועידה בינלאומית בבגדים אירופיים הדורים, "הכול קיבלו את דעתו"⁴.

יתר-על-כן, ל'הגנה' היה מטה-כללי לא מקצועי (כפי שדיווחו זרים, שבדקוהו), וראש המטכ"ל, יעקב דורי, לא תפקד עקב מצב בריאותו כל המלחמה. ראש אגף המבצעים, יגאל ידין, שהחליפו, חסָר ניסיון קרבי, אך התברר בדיעבד, כי תפקד היטב לנוכח אתגרי מלחמת הקוממיות.

בארבעת החודשים הראשונים למלחמה לא הצליחה ה'הגנה' להשתחרר מתפיסות מקומיות וכתתיות, כיוון שהייתה מיליציה פוליטית. ה'הגנה' הגיעה למלחמה, שהתפתחה בהתמדה למלחמה סדירה, בלי ארגון מתאים, בלי די סגל פיקודי בכל הדרגים (מ"כים, מ"מים, מ"פים, מג"דים ומח"טים) למימוש כל התקנים בפיקוד החטיבות ובמטותיהן, בלי תורת לחימה ברורה ומסודרת, וללא אימון קרבי הולם לאנשיה. מפקדיה הוכשרו הכשרה קצרה בלוחמה זעירה, שרובה היה פוליטי ולא צבאי, משום שראשיה הניחו, שבזמן הקרוב לא תפרוץ מלחמה בארץ-ישראל; וכשתפרוץ, ישתתפו בה ערבים מקומיים וצבאות פולשים.

ראשי ה'הגנה' דבקו במתכונת המוכרת להם של "מאורעות", שניתן להתמודד עמם עם מיליציה פוליטית, שאינה צבא, בשיטות של לוחמה בטרור ובגרילה, שאפיינו את ה"הגנה" מאז "מאורעות" 1936-1939 בהשראת אורד צ'ארלס וינגייט, "הידיד"⁵. גם הפלמ"ח - הכוח המגויס היחיד ב'הגנה' - לא היה אלא מיליציה פוליטית, וחסר מפקדים מוכשרים ומאומנים בלחימה סדירה, אך חסה תחת כנפי מפלגת מפ"ם, האופוזיציה לבן-גוריון ב'יישוב המאורגן', וראה אִתה כל ניסיון לשנות את דרכיו כמזימה פוליטית של בן-גוריון. יתר-על-כן, אנשיו סירבו בתוקף ללמוד מניסיון מי ששירתו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, דחו את רעיונותיהם, ולעגו להם⁶.

גם לאחר עשרות שנים המשיכו אנשי הפלמ"ח לשאת את הרעיון, שצה"ל צריך לשלב בדמות המפקד את "המשמעת הצבאית הקפדנית ואת כושר הביצוע עם רוחה של תנועת הנוער", במקום לשאוף לצבא מקצועי⁷. כלומר, זו מורשת, שהנחילו לצה"ל בשנות שלטונם בו (לפחות, עד מלחמת יום הכיפורים), אך רוחם עדיין מרחפת כעת (2020) מעל הכשרת המפקדים בצבאנו. את כל הליקויים הללו אִבחן בן-גוריון כבר ב"סמינר" שלו⁸, וכוחות פוליטיים ושמרנות ארגונית הכשילו את ניסיונותיו לשפר את המצב - לקראת המלחמה ובמהלכה.

קריאה ביקורתית במורשת הפלמ"ח מלמדת היטב על רצון מפקדיו לשמר את "החטיבה" (כך נקרא הפלמ"ח בפי אנשיו) כמות שהיא - גם מסיבות פוליטיות, למרות הכישלונות המצטברים בארבעת החודשים הראשונים למלחמת הקוממיות. תפיסה מעוותת זו של ארגון צבאי ושל תורת לחימה הונחלה לצה"ל, המנציח אותה עד עצם היום הזה⁹.

דיווחי שקר

מבצע 'נחשון' לידתו בדיווחי-שקר, שהשפיעו, לשם שינוי, לטובה, על גורל המערכה. דיווחי שקר מחבלים ביכולת המפקדים לדעת מה קרה בשדה הקרב, מה הצליח ומה השתבש, לתכנן פעולות, ולהפיק לקחים לקראת הבאות. חמור ביותר, שמנציחים אותם כחלק מהתרבות הארגונית של הכוח - בניגוד לערכי הצבא. דיווחי טבנקין על מה שאִתרע לשיירת חולדה ודיווחי דוד שאלתיאל, מח"ט 'עציוני', ודב יוסף, מושל ירושלים, על המחסור בירושלים אינם הדוגמה היחידה לדיווחי-שקר במלחמת הקוממיות.

הם נובעים מסיבות שונות - טבנקין רצה להסתיר את תפקודו הכושל ואת אי-תפקוד אנשיו; שאלתיאל, שהיה מנותק במפקדתו מהאוכלוסייה היהודית בירושלים, והיה שנוא עליה, קרא לעזרה מבלי שהכיר את המצב בירושלים לאשורו; ודב יוסף, שהיה מקורב לבן-גוריון, תמך בו. כתוצאה מדיווחיהם החליט בן-גוריון לשנות את האסטרטגיה היהודית במלחמה - בניגוד לדעתו. החלטתו הביאה, כאמור, לשינוי מהותי ביותר במערכה נגד ערביי ארץ ישראל, והוציאה אותם מהמשחק - עד פלישת צבאות ערב, עם תום הכיבוש הבריטי בארץ-ישראל.

את תרבות דיווחי-השקר ירש צה"ל מהפלמ"ח ומה'הגנה', והם מאפיינים את כל פעולותיו, גם הלא-מבצעיות, למרות מס-שפתיים, שמשלמים ראשיו לַערך אמת¹⁰ שקרים - לגבי העבר ולגבי ההווה - מאפיינים את מורשת הקרב, שמונחלת לחיילי צבאנו¹¹. חקר מלחמות והיסטוריה צבאית אינם מתקיימים בו, כדי שלא תיפגע יוקרת מפקדים, גם אם נכשלו בקרב.

אחוות לוחמים

עוד ערך, שחוּלל אין-סוף פעמים במערכה על הקסטל, היה אחוות לוחמים. כתוצאה מכך הפקירו אנשי הגדוד של הפלמ"ח את לוחמי החי"ש מחטיבת 'עציוני' בקסטל, שנטבחו, ואבד משלט בעל חשיבות אסטרטגית בדרך לירושלים. כשכבר הואיל יוסף טבנקין, מג"ד הרביעי בפלמ"ח, לשלוח תגבורת בפיקוד נחום אריאלי, היא הייתה קטנה מדי, הגיעה מאוחר מדי, ונטבחה עם אנשי החי"ש, שהופקרו על הקסטל ובסביבותיו.

"אמרתי לו (ליוסף טבנקין), 'למה עשית לנו את זה? אנשים נהרגו, ואתה לא שלחת תגבורת. למה הונית אותנו? אספקה לא שלחת, לפינוי לא דאגת'. טבנקין גמגם, והאחרים שתקו" ¹². כך סיפר יעקב סלמן, מפקד כוח החי"ש מחטיבת 'עציוני', שנסוג מהקסטל עם אנשיו מותש לאחר שהפלמ"ח לא חש לעזרתו. בכך הצליחו הערבים להחזיר לידיהם את ההר, שבדיעבד הסתבר, שיש לו חשיבות אסטרטגית במלחמת השיירות.

את ההתעלמות ממצוקת אנשי 'עציוני' בקסטל אפשר להסביר ביריבות ארגונית, ששררה בין הפלמ"ח ל'הגנה', וכמקרה פרטי - בין גדודי הפלמ"ח בגזרת הדרך לירושלים לבין חטיבת 'עציוני'. לימים - ישדדו אנשי הפלמ"ח נשק, שנועד ל'עציוני', והגיע בשיירה לקריית-ענבים. מכל מקום, טבנקין ומג"דים אחרים בפלמ"ח סירבו עקרונית להיות תחת פיקוד אנשי 'הגנה'.

התעלמות הפלמ"ח ממצוקת לוחמי 'עציוני', שנאחזו בקסטל, בולטת בתיאור המערכה על ההר. אך זו בולטת גם בקרבות שיירות אחרות במלחמת הדרכים. לעזרת שיירת חולדה לא יצאו הפלמ"חניקים, שישבו בקיבוץ, כמה מאות מטרים ממקום לכידתה. לעזרת שיירת יחיעם הלכודה לא באו חטיבתם ('כרמלי'), תושבי היישובים בסביבה ולוחמים, שהוצבו בגזרה.

השיא, כנראה, היה בקרב שיירת נבי-דניאל. המפקדים - צבי זמיר, מפקד-הגדוד השישי של הפלמ"ח, ומישאל שחם, קצין המטה לענייני השיירות במטכ"ל ה'הגנה', שהיה המפקד הבכיר באירוע - חזרו לכפר עציון, ועִמם חלק מאנשיהם, נשק כבד ומכשיר לקשר עם מטוסי שירות האוויר, והותירו את השיירה ללא פיקוד. על הקרב בבית הקיץ בנבי-דניאל ובקרבתו, שבהם הסתופפו רוב אנשי השיירה, הופקד מפקד המחלקה אריה טפר, שהיה מפקד חוד השיירה, והובילהּ חזרה לירושלים - כפי שצפו הערבים, ובניגוד לכל היגיון צבאי. מפקדי הפלמ"ח לא העריכו את מעשי טפר בקרב הזה, שהציל 186 מאנשי השיירה, והעלימו אותם, כיוון שסירב למלא פקודות של צבי זמיר, שלא היה במקום, אלא נסוג לכפר עציון. בנוסף, הוענש טפר, ולא הוטלו עליו תפקידים קרביים להבא.

שבועות ספורים אחרי 'נחשון' (23 באפריל), התנהל הקרב הכושל לכיבוש נבי-סמואל, שבו הפקירו אנשי הפלמ"ח את חבריהם המותקפים, ולא חשו לעזרתם¹³ גם הסיפור הזה הושמט, כמובן, ממורשת הפלמ"ח וממורשת צה"ל.

חלק שני (מארבעה) במאמר, שפורסם בראשונה בכרך השמיני בסדרה "בשדות הקרב של מלחמת העצמאות", שכותרו, "מבצע נחשון וקרב הקסטל" מאת ד"ר אורי מילשטיין. הספר יצא לאור בימים האלה בהוצאת 'שרידות' והמדרשה הלאומית.