בין דימונה לסדום (ועמורה)

העיר הגדולה באר שבע. רק שלושים דקות נסיעה מדימונה, ואתה מגלה שמדובר בשני עולמות שונים. בית חולים חדש נבנה, רחובות עוברים מהפך, מכללה, אוניברסיטה, סופרים גדולים עם היצע ענק והכי חשוב - זולים. אין לי שום עניין לפרסם מישהו מהם. לא מכיר אותם ואני לא חלק מבעלי המניות. זה פשוט המחיר וזהו. אתה מגלה שאפשר גם אחרת. שאפשר למכור בלי טריקים ובלי שטיקים.

ליבי על הדיירים המתגוררים בדימונה בשכונות היותר חלשות בעיר, ובסמוך אליהם נמצא סופר ש - איך לומר זאת במילה עדינה - לא ממש מרחם עליהם. לא במחיר, לא בשירות, ולא בכותרת שיש להם בכניסה. מבצעים ושלל הבטחות, שבחשבון הסופי בקופה לא מרגישים בהם בכלל. אני נתקל בלא מעט סופרים קטנים שהם כמו האחיות הקטנות של הרשת הגדולה, ושממוקמים בתוך שכונות בערים השונות. אין לי ציפייה שהם יציגו מחירים כמו האחיות הגדולות שלהם, כי מדובר בפחות קונים, אבל כזה פער של מחירים? ולא ייתכן שאותה רשת תיתן הפרשי מחירים כאלו גדולים בין דימונה וירוחם לבין באר שבע. שלא נדבר על אשדוד או ראשון.

ואגב, לא רק הסופרים לוקים בכך. תנסו פעם להגיע לסניפי הבנק, ותנסו לעשות משהו מול הפקידות שמקבלות אתכם. מכירים את זה שאתם מגיעים למקום כלשהו, ומרגישים שחזרתם שלושים שנה אחורה? אז זה בדיוק מה שאני מרגיש כשאני נכנס לסניף בנק כזה או אחר. ויסלחו לי היועצים והיועצות שמטפלים בי ושבכמותי במסירת אדיבות ושירותיות גבוהה. יש גם כאלו. יש גם אחרים, שעליהם אני רוצה לכתוב.

הנה לכם סיפור קצר על שני בנקים בעיר ופנסיונר אחד זכרונו לברכה, שבמקרה היה גם היה אבא שלי. היה לו פיקדון קטן בסניף בנק מסוים בעיר. וכיאה לאדם כמוהו, בטח בגילו שלא מחפש הרפתקאות בדמות מניות ושאר בעיות, הוא ניסה לקבל את מה שאדם בגילו רוצה לקבל. משהו סולידי ובריבית קבועה שידועה מראש. הפקידות (מחילה - יועצות), הריצו אותו הלוך ושוב, וכל ניסיון שלו לדבר עם המנהלת המכובדת עלה בתוהו. כל זה לא הצליח, עד הרגע שהגענו יחד לסניף, וביקשנו אחר כבוד למשוך את מעט כספיו מהפיקדון ולהעביר לסניף אחר. כמה צביעות נגלתה למול עינינו באותו הרגע, שזה היה פשוט מדהים.

לפקידה היה מקום, ולמנהלת היה את כל הזמן לשבת ולדבר, אפילו להציע כוס מים (לא היה לו מספיק כסף כדי שיציעו לו קפה). גם אם מדובר ברבע שעה לפני סגירת הבנק, וגם אם היה צריך לקבל אישורים שמשום מה בימים הקודמים לא הצליחו להגיע. המנהלת ניסתה לדבר על ליבי, וכשראתה שאין עם מי לדבר פנתה לדבר אל ליבו של אבי ז"ל, ועל הדרך גם להזהיר אותו מהבן שלו. מה לא עשתה, רק כדי שלא תצטרך להסביר למנהלים שלה למעלה, איך לקוח מגיע יום אחד לבנק ועוזב. היא אפילו תהתה באוזניי בקול "בגלל שאתה לא מרוצה מהשירות אתה עוזב"? מנהלת עם שאלה כזו צריכה לעשות חישוב מסלול מחדש לגבי תפקודה ותפקידה.

הלקוח הוא מטרד

ברור לי שהמנהלת המדוברת והנכבדה כבר אינה בסניף, והיא התקדמה מאז לאנשהו. והסוף? עזבנו. אלא מה. את המעט לקחנו לסניף אחר ולמעשה חשבתי שנפטרתי מהסניף המדובר לכל חיי. אז זהו שלא. לפני כמה ימים במסגרת גיוס לקוחות, קיבלתי טלפון מהסניף ונקבעה לי פגישה עם נציג כדי לשכנע אותי להצטרף כלקוח. עכשיו, יותר משלוש שנים אחרי, היה לי את כל הזמן שבעולם כדי להעביר את הבנק הזה קצת ממה שהם ידעו לעשות איתנו. הלוך ושוב, היום, מחר, תנסו בעוד יומיים. לקבוע פגישה, לבטל, לדחות לא לענות ולבסוף לבטל. לא שזה משפיע על מישהו אבל זו מלחמתו של לקוח מול תאגיד.

עברנו? ממש לא. גם הסניף אליו עברנו, מעביר אותנו שוב מסלול ייסורים אחרי שאבינו נפטר, ואנחנו צריכים להגיע פעם אחר פעם כדי לשכנע, לחתום, לאשר ולאשרר עד שתהיה תקשורת. לשבת בספסל מול הפקידה (ואני מתנצל שקראתי לה פקידה כי היא לא אהבה את זה - "אני יועצת" הבהירה) ולשמוע אותה משיחה לפקידה שלידה (סליחה הסגן יועצת?) ש"אין לה כוח לקום מהכיסא ולהחתים את המנהל", ושבכלל כמו שזה נראה ונתן לי להרגיש, הדבר האחרון שהיא רוצה לעשות זה לתת לי שירות.

לא פעם בחיי התמודדתי על תפקיד של פקיד (סליחה יועץ) שירות בבנק, והמבחנים היו קפדניים וקשים. הרף חשבתי אז, היה גבוה, וכנראה בחר את הטובים ביותר. אבל כשאני רואה את מה שמגיע בסופו של תהליך לסניפי הבנק, ושוב אני מבקש את מחילתם של העובדים ה-באמת טובים שאני נתקל בהם בסניף שלי, אני מתאכזב בכל פעם מחדש. וכך בחברות הגדולות, בעירייה במשרדים שונים. יש דור שלם ששייך לשכבת הגיל הקרובה לפנסיה, שבינם לבין שירות אין דבר וחצי דבר.

אולי זה הזמן, אולי המקום, אולי כי זה מה שהיה, ואולי זה העובדה שהם מהדור המוגן והישן בפנסיות של פעם, שלא אמורים לפחד משום דבר. ככה או ככה, כשזה מגיע לשירות ואדיבות, פתאום רואים שדבר לא השתנה. הלקוח הוא מטרד, אני עובדת קשה, והבנק הוא רק המקום שמפגיש בנינו, ובינתיים קח מספר ותמתין בתור. בתקווה שלא תגיע אליי.

התחלנו עם הסופרים כאן. הסופרים שלנו בעיר - דימונה ובטח ירוחם, המאפיות של עשר פיתות או לחמניות ב-15 שקלים בעוד שבמקומות אחרים זה עשרה שקלים. הקצביות, חנויות הפירות והירקות. המספרות והעצמאים שכולנו שומעים את בכיים. כל אלו צריכים לעשות חשבון נפש עצמי אמיתי ונוקב. כי אני ושכמותי- אלו בעלי הרישיון והרכב, יכולים בכל עת לצאת אל העיר הגדולה חצי שעה מכאן, ולקנות בפחות- בהרבה פחות. אבל אלו שאינם יכולים לעשות זאת, הם דווקא אלו שאין להם. והאם אתה רוצה להרוויח (שזה בסדר גמור) או להרוויח הרבה יותר על חשבונם? וכאן בדיוק נמדדים בחברה בריאה. בין חברה מתוקנת לחברה של סדום ועמורה.