הפגנה כחגיגה

כדרכי נסעתי עם בני משפחה לכיכר בלפור, ירושלים, והיו מפגינים רבים, אך האווירה הייתה שונה מהרגיל. לא מפני שתל אביב שאבה חלק מהירושלמים (וזה ראוי) לעצרת שהוקדשה לזכרו של יצחק רבין ולנאומו של יאיר לפיד בה אלא מפני שהייתה אווירה של שאננות. היא מובנת. בתנאי שהיא חד-פעמית.

נאמר בבהירות. יותר משהפגננו כדרכנו נגד "ההון, שלטון, עולם תחתון" של בנימין נתניהו באנו להביע תחושת רווחה מחותם הכישלון של תאומו הסיאמי דונלד טראמפ. הייתה מעין מסיבה שקדמה לצעדה. הרמקולים ניגנו לחנים כ"על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים" ו"לוא יהי" שדחקו חלק מהקריאות הזועמות כמו "לך לך".

נקרא לילד בשמו, כישראלים אין לנו סיבה לשמוח לאידו של טראמפ. הוא עזר לישראל בתחומים רבים, וגם אם העמיד אותנו בפני עובדה גמורה של עסקת הנשק המדאיגה עם המפרציות (שביבי הכחיש כאחד משקריו הבולטים) - עדיין היה נשיא ידידותי מאוד לישראל.

הוא לא עסק בנושא הישראלי-פלשתיני כפי שהתרברב בראשית דרכו? הרי זה מובן. הן נתקל בהנהגה פלשתינית מיושנת ורדומה וגחמתית וסרבנית, ובביבי שטראמפ נענה לרצונו ומנע כל הידברות עם אבו מאזן. לא טראמפ טירפד. ביבי עשה זאת באמצעות טראמפ.

אך טראמפ גרם נזק כבד לערכי הדמוקרטיה ולזכויות האדם והמאבק הסזיפי בגזענות. השקר התערבב אצלו באמת. קיבל עצת אחיתופל מביבי בסוגיה האירנית והרע את המצב בזירה הבינלאומית. הוא דגם מסוג "1984" לג'ורג אורוול בתוספת טכנולוגיה קטלנית.

בהפגנה הלילה הייתה תחושה מקלה כאילו לא ייתכן שרק אחד משני תאומי הסיאם ייפלו מכסאם. אם טראמפ הלך - גם בנימין נתניהו בדרך למטה. רק שזה אינו מובן מאליו ולא יקרה מעצמו. מי שלא יטרח בערב שבת ובמוצאי שבת לא יראה פרי בכל ימות השבוע.

הקרב על טוהר המידות וניהול המשפט נגד ביבי כדין, והסרת האיומים של תומכיו מעל לד"ר אביחי מנדלבליט ולליאת בן-ארי עדיין בראשיתו. הכיכרות והגשרים ופינות הרחוב והצמתים ימתינו לנו עם דגלי כחול-לבן והשחור והוורוד גם בשבוע הבא. לא נאכזב.