בחירות 2020 לנשיאות ארה"ב נערכו במתח רב ב-3.11.2020, ועברו בשקט יחסי. הודעת הנשיא המכהן שהוא אינו מקבל כפשוטן את תוצאות ספירת הקולות ודורש בדיקה, ובחלק מהמקומות ספירה מחדש ואפילו דיון משפטי בפרוצדורה ובממצאים, מעידים שאין מדובר בניצחון מוחץ, אלא "בנקודות". משמע שיידרש למערכת זמן נוסף כדי לבדוק את הטענות ולקבוע את התוצאה הסופית. נראה שרוב הציבור משלים עם ההערכה שביידן ניצח בבחירות ואם לא יחשפו מימצאים מפתיעים, הפור-נפל.
הקדנציה החולפת של טראמפ, התחילה באי-שקט רב ובשמועות בדבר התערבות כוחות זרים בבחירות בניסיות להשפיע על התוצאות, במיוחד התערבות רוסית. לאחר בדיקות וחקירות רבות וממושכות, התברר שאין בכך ממש והערעורים הדמוקרטיים הוחלפו במאבק אידאולוגי ופרקטי בין הרפובליקנים לדמוקרטים שנמשך כל הקדנציה. טראמפ הגיע לבחירות 2016, מוכן טוב יותר למאבק משהיה הפעם. אחד הגורמים החשובים לכך היה מבנה ואיוש מטה הבחירות שלו. פעלו לטובתו במיוחד תרומתו של האסטרטג הראשי סטיב באנון, שהתווה אג'נדה מסודרת, וניהול פעילות המטה שנעשה, ע"י עוזרתו החרוצה קלי-אן קונווי. טראמפ עצמו, אף שרץ מטעם המחנה הרפובליקני, היה בבחינת "ייצור פוליטי" יוצא דופן וחריג למדי. את דרכי פעולתו התוו אופיו, דעותיו הנון-קונפורמיסטיות ולעיתים חריגות, ריחוקו מהעולם הפוליטי-מפלגתי השגרתי והעובדה שהמפלגה הדמוקרטית הגיעה למרוץ מותשת ע"י שתי קדנציות לא מוצלחות של אובמה, ומוחלשת ציבורית ע"י מועמדותה של הילרי קלינטון, שקופות שרצין אחדות עיטרו את חגורתה.
טראמפ בא לשנות. הכיוונים הותוו היטב ע"י בנון והמטרה הייתה להחזיר את ארה"ב, מנהיגת העולם, למסלול הראשי של דמוקרטיה ליברלית-שמרנית, תוך ניוון השפעות הרעיונות הבומבסטיים והאוטופיים של המחנה הדמוקרטי שדמותו ואופיו עוצבו ע"י 8 שנות שלטון "היפסטרי" של אובמה. טראמפ כינה זאת: "להחזיר את אמריקה לגדולתה" (make America great again). תוכנית העבודה הייתה מסודרת וטראמפ אימץ קו נבון שבו השתדל לממש את תוכניתו כמעט "כהילכתה". מנגנון זה בשילוב עם מצב כלכלי ירוד שהותיר לו אובמה, אבטלה גבוהה, ואיום על קיומם של ענפים חשובים במשק, דוגמת: תעשיית הרכב, תעשיות המתכות, הפקת אנרגיה מפחם ותשתיות תחבורה ותקשורת ירודות, איימו על קבוצות גדולות של בני מעמד הביניים בפיטורין ובירידה משמעותית ברמת החיים. חוגים שהיו פסיביים מבחינה פוליטית בימי אובמה, ואדישים מבחינה דמוקרטית, התגייסו למאבק שהוביל טראמפ. התגייסות זו גרמה לשינוי דפוסי ההצבעה במספר מדינות במערב התיכון ובדרום וכך גם להכרעת הבחירות לטובתו.
הכרעה זו אפשרה לו להתחיל את כהונתו בתנופה ולקדם בעת ובעונה אחת מספר תוכניות גדולות עליהן הצהיר לפני הבחירות. כך יכול היה להראות כבר בשנה הראשונה שיפור במצב הכלכלה ולהמשיך בקידום תוכניותיו הגדולות. בינתיים פרשו ממטהו שני שחקני המפתח בנון וקונווי, שהובילו את המהלכים המוצלחים במאבק הבחירות. במקביל אימצו הדמוקרטים מדיניות של מלחמת התשה נגד תוכניותיו הגדולות של טראמפ בתחום מדיניות ההגירה, הבריאות, התשתיות, והבינוי, לצד מערכה נגד תדמיתו האישית וכירסמו בהדרגה ביכולותיו לקדמן. סייעו למאמץ הדמוקרטי חברים אקסצנטריים במפלגה הרפובליקנית, שעיצבו את פעילותם הפוליטית במידה רבה לפי ה"סימפתיה" האישית שלהם לטראמפ. התנהלות זו שנמשכה לאורך כל הקדנציה שלו וגם במהלך הבחירות האחרונות, היא לטעמי אחד מהגורמים המרכזיים לכישלונו. אין ספק שהתגייסותם של רבים במפלגה הדמוקרטית לפעילות מפלגתית ולקידום האג'נדות הפוליטיות (נגד אפליה ואלימות וסוציאל דמוקרטיה פוסט-מודרנית דה-פקטו) בקרב מהגרים ובני מהגרים, שמספרם באוכלוסייה האמריקנית גדל במיליונים רבים בעשור האחרון, השפיעה מאוד על תוצאות בחירות 2020.
טראמפ השיג הישג פוליטי חשוב כאשר נכנס ל"בית הלבן" כשהוא שולט בקונגרס, אחרי בחירות 2016. היה בכך קלף חשוב לקידום מדיניותו החברתית כלכלית, אולם פסיביות של הרפובליקנים כארגון ומספר חברי מפלגה איסטניסיים מבחינה פוליטית, פגעו בסיכויים אלה פגיעה אנושה. הפגיעות בשילוב עם מלחמת ההתשה הדמוקרטית והמאבק האידאולוגי בתמיכה חזקה מאוד של רשתות התקשורת הגדולות, למעט "פוקס", בלמו את טראמפ, שחקו את יכולותיו ומיסמסו את פוטנציאל השינוי שהביא נצחונו. לרועץ הייתה לו גם העובדה שלא השכיל לגבש צוות עוזרים שיסייע לו במהלכים אלה ושידרבן את המפלגה ונציגיה בקונגרס ובמדינות. בבחירות האמצע 2018, איבדו טראמפ והמפלגה את הרוב שהיה להם בבית הנבחרים והפכו "לברווז צולע" פוליטי, כשנותרו עם רוב מצומצם בסינט. הרוב בסינט חשוב לבלימת יוזמות יריבות, אבל בתנאי מלחמת התשה, אינו מסייע לקידום היוזמות העצמיות. כך הגיע טראמפ לבחירות 2020.
בשנה האחרונה לכהונתו התאפיינה מדיניות החוץ שלו בפסיביות רבה בקידום נושאים חדשים, למעט שיפורים בהסכמי הסחר עם מדינות צפון אמריקה, התקרבות לבריטניה אחרי פרישתה מהשוק ושיפורים בברית דרום מזרח אסיה. מאידך-גיסא, בחודשים האחרונים הסתמנה פריצת דרך במאמצי ארה"ב לקדם בשיתוף עם ישראל הסכמי שלום עם מדינות במפרץ הפרסי, סודן והבלקן - חלק "מתוכנית המאה" שלו. להערכתי, מסיבות של סימפתיה אישית ירודה באירופה, לא נבחר כמועמד לקבלת פרס נובל לשלום. אפשר שהסכם או שניים נוספים באזורנו שעדיין על הפרק, ישנו זאת, בטרם יצטרך להעביר את שרביט הנשיאות לביידן ב-20 לינואר 2021.
השנה האחרונה התאפיינה גם בהשלמת מספר מהלכים צבאיים מוצלחים במזה"ת ובאפגניסטן - החשוב בהם הוא חיסולו של קאסם סולימאני, הטרוריסט והנציג האירני הראשי ליישום מדיניות ההתפשטות האזורית של אירן. אלה איפשרו צימצום הנוכחות הצבאית האמריקנית בשני המקומות, מגמה העולה בקנה אחד, אבל בדגשים שונים מאוד, גם עם מדיניות אובמה. ISIS הובס בהשתתפות אקטיבית של ארה"ב ונבלמה המגמה האירנית טורקית להשתלט על כורדיסטן, עירק וחלקים גדולים מסוריה.
ניתן לקבוע על-פי פרסומים וסקרים שונים, שטראמפ חסר במסע הבחירות האחרון עוזרים טובים וסבל ביקורות חריפות עד נבזיות מהתקשורת השמאלנית בארה"ב, אירופה (וישראל). כ"כ לא הצליח לגייס את סכומי הכסף הנחוצים למסע אינטנסיבי זה ולא הבהיר את כוונותיו ותוכניותיו באותו אופן שעשה בבחירות 2016. (לכן, גם לא השקיע מספיק במסע הבחירות).
טראמפ קיבל מעט יותר מ-70 מיליון קולות (לא סופי) בבחירות האחרונות, כ-8 מיליון יותר משקיבל בבחירות 2016. ביידן קיבל כ-75 מיליון קולות - (לא סופי), כ-12 מיליון יותר משקבלה קלינטון בבחירות הקודמות. סה"כ הצביעו הפעם כ-145 מיליון לעומת כ-124 מיליון בבחירות הקודמות.
1 ארה"ב מונה כיום כ-330 מיליון נפש; מספר בעלי זכות הבחירה הוא כ-2/3 מהאוכלוסייה, כלומר כ-225 מיליון, שמתוכם הצביעו לפי שעה, כאמור, 145 מיליון, כ-64%. בארה"ב זהו מספר מקובל למדי. בהשוואה למדינות כישראל או אירופה, זהו אחוז השתתפות נמוך. שינוי ברמת ההשתתפות בשילוב עם השיטה החוקתית האמריקנית, טומן בחובו פוטנציאל גדול מאוד לתהפוכות משמעותיות בבחירות הפדרליות.
נתונים אלה מראים את אחד ממרחבי התמרון החשובים שעמדו לרשות טראמפ והרפובליקנים ולא נוצלו על ידם כהלכה במערכת בחירות זו. אני רואה בכישלון האירגוני מוטיבטיבי במוביליות המצביעים סיבה עיקרית להפסדו של טראמפ
2 מלבד עניין הקורונה. שיטת ההצבעה האמריקנית מותירה חופש פעולה נרחב גם בתחום המחוזות והמדינות, כאשר הבחירות לקונגרס ולנשיאות מתנהלות בשיטות ספירה שונות, ויחד עם הנשיא נבחרים גם כשליש מחברי הקונגרס. מורכבות זו מחייבת תכנון מוקדם קפדני של מסע הבחירות, ובקיאות רבה בשינויים המתרחשים במחוזות, לרבות מועדי תחילת ההצבעות. להערכתי, הפעם בכל הנושאים הללו "פישלו הרפובליקנים" בגדול. טראמפ ערך מסעות ראווה המוניים ואפקטיביים, אבל חסר את המגע המסכם המקומי כחלק חשוב בתכנון המערכה.
הנושא השני בחשיבותו בקביעת תוצאות הבחירות הוא משבר הקורונה. משבר זה שינה כבר את העולם והוא עתיד לגרום לשינויים נוספים ומרחיקי לכת עוד יותר. עד כה ההשלכות העיקריות הן בתחומי: דפוסי התנהלות חברתיים, כלכלה לאומית ובינלאומית, ניהול קשרי הסחר, החינוך והתקשורת בין אנשים למוסדות - כל אלה ואחרים נמצאים בתהליכי שינוי והסתגלות. מרכיב נוסף הוא אי-יציבות המערכת המדינתית בה אנו חיים: עדיין אין בידינו תרופות, המחלה עדיין בלתי-מוכרת ומדי פרק זמן מתפרסמים מחקרים החושפים תכונות חדשות ובעייתיות כגון הדיווח המצביע על כך שבדנמרק נחשפה מוטציה חדשה של נגיף הקורונה, שהתפתחה בחולדות ה"מינק".
3 שגיאתו העיקרית של טראמפ בשנת כהונתו האחרונה הייתה טיפולו במשבר הקורונה ובעיקר באווירה שהשרה על הציבור וההכוונה שנתן למשק האמריקני. מספרי החולים והמתים בארה"ב הוא מהגבוהים בעולם וההתפשטות משתוללת ללא ניסיונות בלימה של ממש, עם למעלה מ-100,000 נדבקים חדשים ליום. הממשל לא גיבש מדיניות לאומית מחייבת וההתמודדות נותרה להחלטתם של מושלי מדינות, ראשי ערים ושירותי בריאות מקומיים, כשהציבור אינו מצליח לעקוב אחר תמונת האיום המתעדכנת במהירות ולאמץ לעצמו דרך התמודדות אישית ההולמת את צרכיו ואופיו. הפגיעות הכלכליות החמורות אינן מכומתות עדיין, וגם כאן נעדרת מדיניות לאומית של תמיכה וסיוע במי שנפגעו כפונקציה של חומרת הפגיעה. הציבור לא קיבל בעניין זה את גישתו ה"שלווה" של טראמפ, ורואה בו אחראי עקרי למחדל בשני התחומים גם יחד. אין ספק שלדבר הייתה השלכה על ירידת התמיכה בנשיא, בין היתר בגלל ההחרפה במצב השוק שעד להתפרצות נמצא בצמיחה יפה, ירידות בבורסה ואי-ודאות מתגברת.
מיקוד הדברים עד כה הוא בארה"ב, בממשל וביחסי ישראל-ארה"ב. אולם יש לשים לב לכך שבשנה הקרובה צפויות עוד מספר התפתחויות עולמיות ומקומיות שתהיינה להן השלכות חשובות: מצב הקורונה, השמועה על פרישתו הצפויה של פוטין עקב אבחון מחלת פרקינסון, פרישתה של הקנצלר מרקל בגרמניה, הפיצול הפנימי בתוך אירופה ואיום הגרעין האירני. סין בוודאי תמשיך לחתור להגמוניה עולמית ותהיה לאחד מנושאי המיקוד של ארה"ב ושלנו (באזורנו). כל מי שיתמודד בחירות 2024, ייאלץ להתכונן לתהפוכות נכרות בעשור השלישי של המאה ה-21 שבו יהיו "אמריקה", הדמוקרטיה בעולם והעולם בכללותו, שונים לחלוטין; בעיקר פחות יציבים, שקטים ובטוחים.
הישג-פנים מרשים של טראמפ לטווח הארוך, הוא מינוי שלושה שופטים לבית המשפט העליון לחוקה, שיכהנו כל חייהם. מהלך זה הופך לעוד נושא מחלוקת מול הדמוקרטים, משום שמשקלו של בית המשפט העליון הופך משמעותי מאוד בעיצוב המודוס אופרנדי של הפדרציה, "וקטור" שמרני לטווח הארוך.
טראמפ שינה, לא מעט, את ארה"ב. אולם, בגלל המאבק המתמיד עם הדמוקרטים, חולל שינויים רבים באמצעות צווים נשיאותיים, ואלה ניתנים לשינוי ע"י צווים חדשים של הנשיא הנכנס המבטלים את הקיימים. הדמוקרטים, כפי שנראה כבר מרגע שהסתמן לביידן יתרון אלקטוריאלי, ינסו להחזיר את הגלגל לאחור בכל התחומים. הקו המסתמן הוא: ביידן כנשיא ואובמה כ"אב הרוחני" הנושב בעורפו ומכוונו "למורשת אובמה". סביר להניח שהרפובליקנים יתנגדו לכך, ועל-רקע זה יחריף שוב הקיטוב הבין-מחנתי ותגבר הרוח הרעה. אעל-פי שביידן הכריז על כוונתו להיות "הנשיא של כולם", יקשה עליו להגשים תוכנית זו, משום שהשסעים בחברה אינם שטחיים או סימבוליים אלא עוסקים במהותה, אופיה הלאומי וחזונה של האומה האמריקנית.
