קחו דוגמא מלונדון

בואו ננסה לדמיין לרגע מה היה קורה אצלנו.

העיתונאי הנפגע והנעלב היה מגיש תלונה למשטרה על הסתה לגזענות והכחשת השואה על-פי סעיפים אלה ואלה לחוק העונשין, במקביל הוא היה פונה בתלונה למבקר המדינה. המשטרה לא היתה עושה כלום, ואז היה כותב העיתונאי למפכ"ל המשטרה, והיה מקבל תשובה, כי התלונה נדחתה עקב חוסר עניין לציבור, אך ניתן לערער על ההחלטה דרך התחנה שבה הוגשה התלונה, ליועץ המשפטי לממשלה, על-פי סעיפים אלה ואלה לחוק סדר הדין הפלילי. העיתונאי היה מערער, הערעור היא נתקע בתחנה, עד אשר העיתונאי היה פוגש את סגן מנהל התחנה בחתונה של הבת של שמוקלר.

למחרת היתה מועברת התלונה לבחינתה של האחראית על תפקידים מיוחדים בפרקליטות, והיא היתה עונה לאחר 7 חודשים כי חופש הביטוי גובר וכי אין להגביל את חופש הביטוי – וככל שמדובר בפגיעה בעיתונאי הרי שהמגרש הנכון לטפל בה (ככל שנדרש טיפול) הוא במישור האזרחי ולא במישור הפלילי.

העיתונאי הנרגז היה פונה אז ל"איכות השלטון" ולארגון נפגעי הנאצים, אלה היו פונים ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה להעמיד לדין פלילי את ראש העיריה, היועץ המשפטי היה משיב אז, כי לאור המלצת הפרקליטות חופש הביטוי גובר. אז היו עותרים העיתונאי ושתי העמותות לבג"צ נגד החלטתם של היועץ המשפטי לממשלה והממונה על תפקידים מיוחדים בפרקליטות.

בדיוק באותו יום היה עונה מבקר המדינה, כי מאחר שהנושא נמצא בהליכים משפטיים, הוא אינו יכול להתייחס אליו.

בית המשפט העליון היה דוחה את הדיון 3 פעמים כל פעם ב- 6-8 חודשים, בפעם ראשונה בגלל ההינתקות, בפעם השנייה בגלל ההתחברות – ובפעם שלישית עקב כאבי גב עזים של השופט. 3.5 שנים לאחר שהוגשה העתירה היה קובע בית המשפט, בנוכחות ראש העיר בדימוס, וחברתו לחדר בבית האבות שאליו עבר עם סיום תפקידו בעיריה, כי אין טעם לדון יותר בנושא – מטעמים של חוסר רלוונטיות.

כשנה לאחר המפגש המאד לא נעים עם ראש העיריה האנטישמי, בו נאמרו הדברים הפוגעים, ולאחר שהעיתונאי שלנו ראה ששום דבר לא זז, הוא הגיש תביעת דיבה אזרחית נגד ראש העיריה, בחלוף שנתיים היה מתקיים רק דיון אחד בנושא, והוא הוציא כבר 30 אלף שקל אגרות + הוצאות עורך דין – ואפילו פסק דין אין לו עדיין, שלא לדבר על החלטות בנוגע לגובה הפיצוי.

כאשר היה מגיע בית המשפט לשלב ההחלטה על גובה הפיצוי, היו מתקשים נכדיו של העיתונאי שלנו לזכור מה רע עשתה להם ראש עיריית לונדון (שחקנית תיאטרון בת 36 שסחפה את קלפיות העיר רק שנה קודם לכן) והעניין היה מסתיים בתרומה מצד שני הצדדים של 1000 ש"ח לצער בעלי חיים.

כל זאת היה קורה לו הפרשה היתה מתרחשת בישראל.

ומה קרה בלונדון? נתכנס לו בית דין משמעתי, ובהליך שאף הוא לא קצר מאד, שארך כשנה, נקבע כי יש להעניש את ראש העיריה, בהשעיה למשך חודש, על כי העליב ופגע בעיתונאי.

מתברר שאלה רק מקצת הסמכויות שיש בידיו של אותו בית דין משמעתי בלונדון, הוא יכול היה להרחיק את ראש העיריה מתפקידו למספר שנים, הוא יכול היה לחייב את ראש העיריה להתנצל בפני הנפגע, והוא יכול היה אף לשלוח את ראש העיריה הסורר ל"סדרת חינוך מחדש", שבה היה לומד הלכות התנהגות בקרב בני האדם.

ולמה אני מספר את כל הסיפור הזה? כי אצלנו לא שמעו על יישום הלכה למעשה של דין משמעתי, משום כך אין לנו כל דרך אלא לטפל בחריגים בהליכים פליליים ולעתים אזרחיים – וכך אנו מחטיאים את כל המטרות שבעולם. ומדוע?

1. מרבית העבירות שעוברים עובדי ציבור במהלך עבודתם, אף אם יש בהם אלמנטים הנוגדים לכאורה את חוק העונשין, כמעט לא ניתנות לטיפול יעיל באמצעות מערכת חוקים אלה בגלל כובד ההליכים ומורכבותם (אלא אם מסתבכים הנילונים בהסתרת פעולותיהם תוך שהם משבשים את הליכי משפט, וקיימות ראיות ברורות לכך בסגנון הודאה [עמרי שרון], או עד מדינה [נעמי בלומנטל]).

2. הדרישה לראיות "מעל ומעבר לכל ספק" בד בבד עם הצורך להוכיח כוונה פלילית, או יסוד נפשי, שומטות את מרבית היסודות ביכולת להרשיע את העבריינים לכאורה.

3. הרשעה פלילית דורשת המון משאבים מגופי אכיפת החוק, ואין להם משאבים, אז מקצצים משאבים חקירה נגד שודדים, אנסים ורוצחים, העיקר להרשיע איזה פוליטיקאי על מינוי חותנתו למחלקת תה במשרד של סגנו (וזאת מבלי להקל ראש בשליליות של המינויים מתוך אינטרסים זרים).

4. הקושי בהרשעה והתמשכות ההליכים, מעודדים את המשך העבירות.

5. וגם אם אחת ל-30 או 50 יש הרשעה ויש גם עונש מאסר - לציבור קשה להבין את הקשר בין העבירות לעונשים, ומכאן שגם אם מושלמת העבודה בענישה "פלילית" קשה, הציבור לא מקבל אותה ושוב יצא שכרה של אותה ענישה בהפסדה.

6. סוגי ענישה מן הסוג הפלילי- תמיד יגררו ערעור, או מצד זה ו/או מצד זה, לעתים יסכימו בתי המשפט לדחיית ביצוע - ואז באמת אין כבר את מי להעניש, וכשמענישים - כבר לא זוכרים על מה.

7. הניסיון להטיל את האחריות על הנפגעים, ולהמליץ להם לנקוט בהליכים אזרחיים הוא עוד סימן לאזלת ידה של המערכת, מה עוד שהליכים אזרחיים אף הם מאד ארוכים, ומאד מאד יקרים.

ואם חשבנו שאין לנו ספר חוקים משמעתי לתפארת במדינת ישראל, אז טעינו, חוק שירות המדינה. ותקנון שירות המדינה (תקשי"ר) מכילים סעיפים רבים, אשר כל מטרתם היא לכפות משמעת בקרב עובדי המדינה. נציבות שרות המדינה מוסמכת וחייבת לכפות משמעת בשרות המדינה - אך המשמעת היא מאתנו והלאה. בכל הקשור למשמעת בשרות המדינה - לית דין ולית דיין.

אם כל מינוי פוליטי היה עולה לשר 50 אלף שקל והיה מרחיק אותו ממשרדו ל-6 חודשים, לא היו מינויים פוליטיים בישראל.

אם בית דין משמעתי היה מוסמך להשעות בעל תפקיד מתפקידו, עד אשר יתומו ההליכים נגדו, לא היינו בספק כל כך גדול האם בעניין כבוד השר יצחק הנגבי צודק היועץ המשפטי לממשלה, צודק הבג"צ, או צודק ממלא המקום של ראש הממשלה.

אם היינו מקצרים לאפס את ההליכים מרגע גילוי השערורייה עד רגע הענישה - היינו מרתיעים את מרבית העבריינים הפוטנציאליים.

אילו הענישה היתה ממוקדת בכיסו של הנילון, ובמוקד חייו - תפקידו הציבורי, ופרופורציונית לעבירה, היה הציבור מקבל את הענישה הזו ומברך עליה, ובהרבה מקרים היו גם הנילונים משלימים עם הענישה, משלמים חובם לציבור - ולאחר מכן נזהרים, נזהרים מאד.

אם היועץ המשפטי לממשלה יחדל להתעסק בכל מעידה של פקיד ממשלתי או של שר, ויתמקד בפשיעה האמיתית - הוא ימלא סוף סוף את תפקידו כראש התביעה הכללית בעיקר במלחמה בפשע - ולא במלחמתו בפקידים או אפילו שרים שסרחו, מי יותר מי פחות, תוך שהוא משאיר את מרבית המלחמה הקשה הזו, לגורמים אשר זה ייעודם בחיים.

ההתעסקות האין סופית של מבקר המדינה, של היועץ המשפטי לממשלה של בתי המשפט ושל בכירי העיתונאים בכל הקשור לעבירות אשר הטיפול המשמעתי בהן היה יעיל שבעתיים וזול עשרות מונים, אומנם יוצרת הרבה חשיפה, יוצרת פרנסה להמון אנשים, כולם "נלחמים בשחיתות" - אך כולם מפספסים את המטרה ובגדול.

את המלחמה בסוג הזה של השחיתות לא נלחמים בהצהרות לעיתונות ובנאומי פרישה, אלא בקבוצה של חוקרים יעילים, המביאים ראיות לכאורה לבלגנים שעושים עובדי ציבור, ולבית דין זריז ויעיל המקצץ להם, במקרה הצורך, את הכנפיים.

אבל אנחנו לא שם. נציבות שרות המדינה שלנו, ישנה שנת ישרים כבר שנים רבות, ניסיונות של מבקר המדינה הקודם להעירה מתרדמת החורף לא עלו יפה, אנחנו ממשיכים להפעיל מטוסי F16 נגד זבובים (וזאת בלי להקל ראש בעבירות האלה), שורפים טונות של דלק ותחמושת אשר כל כך נחוצים לנו, והזבובים עושים בזזז ועוד בזזז צוחקים עד עמקי נשמתם, וממשיכים לבזזזבז.

טובה פי אלף השעיה של עובד ציבור למשך חודש, בסמוך לביצוע העבירה, ואם הוא לא סר מדרכו הרעה אזי לתקופה ארוכה יותר - עד כדי הרחקה לצמיתות, המלווה בקנסות כספיים, המלווה בחובת התנצלות והודאה בטעות, המלווה באפשרויות של הכשרה בכפייה למניעת טעויות בעתיד, מכל פתרון פלילי או אזרחי, אשר ב-95% מהמקרים יסתיים בקול דממה דקה, ובמקרים אחרים יסתיים בבית הכלא, או בפסיקת פיצויים, שנים רבות לאחר ביצוע העבירה, לאחר השקעת הון עתק בהליכים ארוכים ומורכבים, וכאשר מרבית הציבור לא תופס כלל את היחס בין חומרת העבירה לבין חומרת העונש.

אנחנו נהנים לספר לחבר'ה על החוק האנגלי המיושן, אשר החוק העברי כחול לבן, "שלנו" מחליף אותו יותר ויותר, אז אולי נעצור לרגע, ונלמד משהו מהגויים.