גבורה ושואה

אל תגידו בגת, אבל את מלאכתו של הימין עושה נאמנה השמאל. כל הפגנה, על שלל טיפוסיה ה"צבעוניים" וכרזותיה ה"יצירתיות", כל התבטאות בדבר גזענות, פאשיזם, נאציזם והיטלריזם בתוכנו, ר"ל, שכבר אינן אך ורק נחלת קיצוני השמאל - מחזקות את גוש הימין הנרגז, מעוררות סלידה כלפי אלה שאיבדו כיוון ומצפון, עושים פוליטיקה מהשואה.

הסייענים הגדולים של הימין הם שני ראשי הממשלה לשעבר ושני היריבים הגדולים - אהוד ואהוד. אולמרט נטש מזמן את נחלתו, זרק לכלבים את תורת בית אבא, היה מוכן למסור כמעט במאה אחוז חלקי מולדת משוחררים. כל הופעה פומבית שלו וכל מאמר בחתימתו מגבירים כאפכא מסתברא את כוחו של הימין. לא היה זה מפתיע על כן, שיצא באמירות מבישות נגד ג'ונתן פולארד, עד שנזקק לרכך אותן, להתנצל עליהן.

ברק, ששירת אי-אז תחת נתניהו באחת הממשלות הקודמות שלו, עשה השבוע שירות גדול לימין, כשגיבה בפומבי את המפגין הפרוע, איש קיבוץ גת, סדי בן שטרית, וקבע: "נתניהו צועד במשעול בו צעדו כל מנהיגי התנועות הפאשיסטיות של הדורות האחרונים". אחר-כך נתן פירוש רש"י לאמירות של אותו סדי (כמובן, אופירה-ברקו לא החמיצו ראיון עימו): "הוא אמר רק 'נתניהו תשים לב, אתה עושה בדיוק את הצעדים שהיטלר עשה בהתחלה'."

על שני אלה יש להוסיף שני דברנים ללא-ליאות, בוגי יעלון ויאיר גולן. על הראשון כבר הכברנו מילים, ואילו השני כידוע חובב מושבע של השוואות לגרמניה הנאצית, שאינו מהסס להעלותן בכל הזדמנות, להוציא דיבת העם היושב בציון, מורה בתחום זה לכל מיני טיפוסים נעדרי ריסון והגיון, שאינם יורדים לעומק חומרתן. לכו השוו ארבעה אלה לארבעה מנהיגי שמאל אחרים - ברל, בן-גוריון, אשכול, רבין... וכי פלא הוא שמפלגת העבודה התאיינה?

כחלק אופייני מהשתלחויות השמאל, שככל שהוא מתלהם יותר כן כוחו הפוליטי מתאפס והולך, יש לראות את המערכה נגד מינוי תא"ל (מיל') אפי איתם (פיין) ליו"ר מוסד יד ושם. גילוי נאות: אני חבר בהנהלת יד ושם. בדחילו ורחימו קיבלתי על עצמי את ההצעה להימנות על פורום זה, ולשבת לצד כמה ניצולי שואה יקרים.
בשנותי בתפקיד, עמד בראש המוסד אבנר שלו, שהוביל את יד ושם להישגים חשובים בתחום הנחלת מורשת השואה, בעוד דור הניצולים מתמעט והולך, וזילות השואה מתפשטת. כמעט ולא הייתה פוליטיקה בדיוני ההנהלה בתקופתו, הגם שעד עתה עודני מצפה שתימלא הדרישה הכה-צודקת, שהעלה בזמנו מישה ארנס ז"ל, להקנות בתצוגה של יד ושם בולטות ראויה יותר לארגון אצ"י במרד גטו ורשה ולמפקדו פאבל פרנקל הי"ד.

כאשר צץ לראשונה שמו של אפי איתם כמועמד לרשת את כסאו של שלו, גם בי - שמעולם לא החלפתי עימו מילה - ניעורו ספקות. האם זוהי האישיות המתאימה להוביל את מוסד-העל היהודי, על כל הרגישות והייחוד שלו, בשנים הבאות? ואולם משקראתי את שטף ההתבטאויות והמאמרים נגדו, רובם ככולם מצד אחד של הקשת הפוליטית, אמרתי לעצמי: אם אלה המתנגדים ואלה נימוקיהם - אני בעד אפי איתם.
נזכרתי במאמר מ1997 שעליו חתום אורי אורבך ז"ל. כותרתו: "אפי עכשיו". מסתבר שכבר אז, לפני 23 שנים, כשמונה תא"ל פיין-איתם למפקד עוצבת הגליל, קמו על כך עוררין, כפי שכותב אורבך ז"ל, כי "הוא נתן פעם סטירה (מוצדקת) לעציר פלשתיני שירק על חיילי צה"ל". והוא הוסיף: "אפי פיין מעצבן אותם. הוא התגלמות הסיוטים של שמאלנים אקטיביים. קצין מצטיין, דתי, כיפה גדולה... בשמאל מעדיפים אותו בתור רב, לא בתור אלוף, בטח לא רב אלוף".

אז נכון, לא הרי פיקוד על עוצבה צבאית, כניהול מוסד כה רגיש, לאומי, ממלכתי, המופקד על הנושא הכואב ביותר לעם היהודי - השואה. ועדיין, עומדות לזכותו של איש הגבורה אפי איתם, איש הגולן, לשעבר ראש המפד"ל לשעבר ושר, בן לניצולי השואה, מעלות רבות, שיעשו אותו להערכתי ליו"ר ראוי, שינהיג את יד ושם ביד רמה בתקופה קשה מבחינת תקציבו ושליחותו, בשם ששת המיליונים. היה זה הרמטכ"ל אהוד ברק שב-1994 קידם את אפי פיין לדרגת תא"ל, שממנו הגיע לתפקיד הכה-בכיר בצה"ל, למרות המחאות שקמו גם אז. עתה מוצא עצמו אפי איתם שוב במבחן ציבורי קשה, כשהוא עומד להיכנס לנעליו הגדולות של אבנר שלו, ולהוכיח כי אכן בחירתו ליו"ר הנהלת יד ושם תצדיק את עצמה, וסערת בחירתו תישכח במהרה. מהשליחות הביטחונית ארוכת השנים למען אבטחת עתיד המדינה - לשליחות הציבורית למען זיכרון העבר לבל יישכח הגדול באסונות האומה. נאחל לו בהצלחה.