שנת 2020 נפתחה בהתנקשות בחייו של גנרל משמרות המהפכה קאסם סולימאני, ולקראת סיומה בוצעה התנקשות בחיי גנרל משמרות המהפכה מוחסן פחריזאדה. סולימאני היה מפקד כוח קודס, שהוביל את המאמץ האירני האסטרטגי להשיג הגמוניה אזורית ברחבי המזרח התיכון, בעיקר באמצעות דיפלומטיה חתרנית, לוחמת שלוחים ותפוצת נשק. פחריזאדה היה זה שהוביל את המאמץ האסטרטגי השני של אירן - חתירה להשגת נשק גרעיני.

ההתנקשות בפחריזאדה מעלה חמש שאלות: מי אחראי לה ומה רצה להשיג? מדוע בעיתוי זה? מהן השלכות ההתנקשות? מה תהיה התגובה האירנית? מהי המדיניות המומלצת לישראל (גם) לאור התפתחות זו?

סביר להניח שזו ישראל

ארה"ב, שהתנקשה בסולימאני, נטלה אחריות פומבית לביצוע וספגה בתגובה מטח טילים אירני שנורה על בסיס אמריקני בעירק. על חיסול פחריזאדה לא ניטלה אחריות, כמו גם על פעולות נוספות שבוצעו נגד יעדים אירניים במהלך הקיץ האחרון, ובראשן הפגיעה באתר הצנטריפוגות המתקדמות שבנתנז. התנקשויות קודמות בחייהם של מדעני גרעין אירניים יוחסו לישראל, ובעקבותיהן אירן ניסתה לפגוע בשגרירויות ישראל בהודו ובתאילנד. כמה ממבצעי הפיגועים האירניים שוחררו לאחרונה בתמורה לשחרור אזרחית אוסטרלית שנעצרה באירן.

אמנם מהפנטגון נמסר, כי "אין תגובה" לגבי ההתנקשות בפחריזאדה, אך גם הפעם "התנדבו" מקורות מודיעין בארה"ב להצביע על ישראל כאחראית. תגובה רשמית לא נמסרה גם מישראל, אולם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אמר על מעשיו בשבוע שעבר, כי "לא הכל יוכל להגיד". אירן מצידה הטילה את האשמה במישרין על ישראל, והבטיחה תגובה "במקום ובזמן המתאימים".

ישראל וארה"ב פעלו בעבר יחד נגד תוכנית הגרעין האירנית, למשל בהחדרת נוזקת "סטאקסנט" למתקני ההעשרה בנתנז, הגם שגישותיהן לגבי מבצעים התקפיים בהקשר זה הן שונות. התקיפה הישראלית את הכור הגרעיני בסוריה בוצעה בידיעת וושינגטון ואף בברכתה, אך אין להסיק ממפגשים שהתקיימו זמן קצר לפני ההתנקשות - ביקורו בישראל ובאזור של מזכיר המדינה מייק פומפיאו, והפגישה בין נתניהו ליורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן (שדבר קיומה הודלף) – כי הפעולה בטהרן תואמה בין כל הצדדים. עם זאת, סביר מאוד שגם הפעם, ישראל לא הפתיעה את הממשל האמריקני, ואף זכתה לברכתו.

יש מחליף, אין תחליף

ניתן להעריך, כי ההתנקשות בפחריזאדה כוונה להשיג מספר תכליות משותפות לממשלת ישראל ולממשל טראמפ. החיסול נועד לפגוע ישירות בעתיד תוכנית הנשק הגרעיני של אירן, שהוא מילא בה תפקיד מפתח: נשק גרעיני אירני היה משימת חייו. כשנסגרה תוכנית הגרעין הצבאי האירנית בעקבות הפלישה האמריקנית לעירק ב-2003, הוחלט בטהרן להגיע לסף הגרעיני במסלול אזרחי. פחריזאדה, שהוביל את קבוצת הנשק האסורה, שלא היה ואין לה סיפור כיסוי אזרחי, שימר את הידע בארגונים ובמוסדות שונים. אם יש תוכנית נשק אירנית חשאית - היא ספגה כעת מכה קשה, והוא הדין עם התשתית האירנית להתחמשות גרעינית, הממתינה להנעתה מחדש.

הפגיעה במאמץ הנשק הגרעיני, אשר מומחים לתחום מעריכים אותה כמשמעותית מאוד, אינה דווקא בשל אובדן הידע המדעי, אלא בשל אובדן המנהיגות הפרויקטלית, הניסיון הניהולי והקירבה לדרג המדיני העליון באירן – מאפייניו הבולטים של פחריזאדה. אפשר שהסתלקותו תאריך את זמן הפריצה של אירן לנשק גרעיני, כאשר תחליט לעשות כן. מעטים הם בעלי יכולות מנהיגות, ניהול ומקצוענות, שפגיעה בהם מותירה חלל שקשה למלאו. נראה ש-פחריזאדה מצטרף לאנשים דוגמת עימאד מורנייה וקאסם סולימאני, שלחלקם קם מחליף, אך לא נמצא להם תחליף.

אפשר גם להניח, כי להתנקשות בו נלווה אפקט מצנן ומרתיע כלפי מדענים אחרים בפרויקט בהווה ובעתיד. הפעולה בשטח אירן, בהמשך להתנקשויות קודמות וביניהן החיסול בטהרן באוגוסט של בכיר אל-קאעידה עבדאללה אחמד עבדאללה - ממחישה למשטר האירני את חדירותו ופגיעותו. אומנם בעולם, כולל באירופה, נשמעו גינויים נגד ההתנקשות כפעולת טרור נגד אזרחים, אולם נכון יותר להתייחס אליה כאל מבצע התקפי נגד קצין בכיר במערך אסטרטגי, במרחב האפור, שבו נלחמים אירן ויריביה במערכה אסטרטגית ממושכת ונמוכת עצימות, באזור הדמדומים שבין מלחמה לשלום.

גם עיתוי פוליטי

אשר לממשל האמריקני, נראה שהנשיא דונלד טראמפ נחוש להותיר אחריו מורשת משמעותית ורבת רושם של פגיעה באדריכלי האיומים המרכזיים במזרח התיכון: מצד אירן, תפוצה גרעינית, טרור וחתירה להגמוניה אזורית (פחריזאדה וסלימאני); וכן של טרור רדיקלי סוני (מנהיג דאעש, אבו בכר אל-בגדדי שחוסל על-ידי ארה"ב באוקטובר 2019; וחיסולו עבדאללה).

בתקופה האחרונה, ואולי ביתר שאת מאז הפסדו של טראמפ בבחירות לנשיאות, מטיל ממשלו סנקציות גוברות על אירן ושותפיה לאורך הציר מטהרן ועד ביירות. ברור שבזמן שנותר לכהונתו של טראמפ, מדיניות "מקסימום הלחץ" שנקט נגד אירן לא תניב הישג מדיני ממשי למעט הכבדת העול הכלכלי על המשטר האירני, המצמצם את המשאבים שביכולתו להקצות להרחבת השפעתו האזורית ולביסוס עוצמתו הצבאית. לכן, ההתנקשות בפחריזאדה עשויה להצטרף ללחץ הסנקציות מצד ארה"ב, ואולי גם להחמיר את תנאי הפתיחה שבפני ממשל ביידן בבואו לחדש את המגעים עם אירן, אם בשל הקשחת עמדות אירן או בשל תגובתה האפשרית לפגיעה בה.

נתניהו מצידו נחוש לנצל את שארית כהונתו של טראמפ לקידום הישגים אחרונים בחסותו, גם במחיר של פתיחת יחסיו עם ממשל ביידן בטון צורם. וכאשר רוחות הבחירות שוב נושבות בישראל, לא ניתן להוציא מכלל אפשרות שאף שיקולים פוליטיים השפיעו על בחירת העיתוי הנוכחי להתנקשות בפחריזאדה.

עיתוי ההתנקשות כוון אפוא לנצל משבים אחרונים של רוח גבית בממשל האמריקני היוצא, להקדים ולנטרל חסמים צפויים לביצועה מצד ממשל ביידן הנכנס, להשפיע על מרחב התמרון שלו, ולצמצם את הסיכון לתגובה התקפית משמעותית של אירן בטווח הזמן הקרוב. זאת, עקב חשש בטהרן מתגובת-יתר התקפית קשה מצד ממשל טראמפ, וכן מתוך רצון אירני להקל את חידוש המגעים עם ממשל ביידן.

יש אף המרחיקים ומעריכים את ההתנקשות כניסיון ישראלי-אמריקני לגרור את אירן ל"מארב אסטרטגי", קרי להביאה לתגובה חריפה שתספק לממשל טראמפ עילה לתקוף את מתקני הגרעין האירניים. פרשנות זו מסתמכת על דיווחים בדבר התייעצות שקיים טראמפ עם יועציו בנושא, וכן על משלוח תגבורות של נושאת מטוסים ומפציצים אמריקניים לאזור. אולם, ניתן לראות בכל אלה מהלכים שתכליתם להרתיע את אירן מפני הסלמה, בעת שארה"ב מצמצמת את נוכחותה הקרקעית באזור, ולא דווקא כעדויות לכוונת הסלמה אמריקנית.

התגובה האירנית והכוננות הישראלית

השאלה החשובה שעל הפרק היא, מה תהיה התגובה האירנית. המשטר האירני הטיל על ישראל את האחריות להתנקשות, וכך שחרר את עצמו מכורח לתקוף מטרות אמריקניות ולהסתכן בתגובה רבת עוצמה. עם זאת, הוא נשבע להגיב כנקמה וכדי להרתיע מפני התנקשויות נוספות. אירן עשויה לבחור לפגוע באישים וביעדים ישראלים בארץ ובחו"ל, לנוכח מגבלות יכולתה לפגוע בשטח ישראל מזירות המבצעים של שלוחיה – לבנון, סוריה, עירק ותימן, וההשלכות החמורות לכך. כאשר אירן נושאת עיניה לעידן ביידן, היא עשויה להשהות את פעולת הנקם, למרות הקולות הקוראים בה לתגובה מיידית.

תגובות אירניות צפויות, שאינן במישור הצבאי, הן בתחום תוכנית הגרעין. הפרלמנט האירני, המג'לס, קיבל החלטה לא-מחייבת להעלות את רמת ההעשרה ל-20%, להציב צנטריפוגות מתקדמות באתרי העשרה, להקים מחדש כור מים כבדים ואף לפרוש מהפרוטוקול הנוסף של סבא"א – הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. כן הוצע להטיל מגבלות על פקחי הסוכנות, אשר הואשמה בחשיפת פרטיהם של מדעני הגרעין שחוסלו, ולנקוט פעילות דיפלומטית נגד המדינה שבראיית האירנים אחראית להתנקשות.

מה נכון לישראל לעשות? ראשית, חשוב שישראל הרשמית תדבק ב"סייג לחכמה שתיקה", בלי קריצות ורמיזות. על ממשלת ישראל להניח שהתגובה האירנית תהיה מכוונת בעיקר נגדה, ולכן מתחייבות ערנות מודיעינית ומוכנות מבצעית מיידית במערכי ההגנה, כולל מכיוון ים סוף. נדרש להיערך לאפשרות שאירן תפעיל את שלוחיה מלבנון, מסוריה, מעירק ומתימן לפגיעה בישראל, וכן ביעדים ישראלים בחו"ל. אומנם בעידן הקורונה פחת מאוד מספר הישראלים השוהים בחו"ל, אולם "הסכמי אברהם" ירחיבו את זמינות המטרות הישראליות במדינות המפרץ.

בהקשרים אלה חשוב התיאום עם ארה"ב, כשותף חיוני וכמכפיל כוח מודיעיני, מבצעי ודיפלומטי. כבר כעת יש לפתוח ערוצי תקשורת גם מול בכירי ממשל ביידן הנכנס – המשבר עלול ולמעשה צפוי להתמשך לתוך תקופתו. על הפרק יעמדו לא רק מדעני הגרעין וממדיו הצבאיים של הפרויקט האירני, אלא תשתית ההעשרה, המלאים המצטברים, המרחק המתקצר מהחלטה לפצצה, אפשרויות הסיכול של תוכנית הגרעין והאסטרטגיה הכוללת למניעת נשק גרעיני מאירן, וכן אופן שיתוף הפעולה בין ישראל לארה"ב בשנים הבאות – גם בהקשר קריטי זה של תוכנית הגרעין האירנית.

לסיכום – בניכוי שיקולים פוליטיים צרים, מי שביצע את ההתנקשות בפחריזאדה ניסה כנראה להשיג שלושה יעדים אסטרטגיים: פגיעה בתוכנית הגרעין האירנית, הערמת קשיים על חזרת ממשל ביידן להסכם הגרעין, ואולי, בסבירות נמוכה יותר, הצתת הסלמה שתסתיים בתקיפת אתרי הגרעין האירניים על-ידי ארה"ב. היעד הראשון נראה שהושג – אך התגובה להתנקשות עדיין לפנינו ומחירה עלול להיות גבוה; השגת שני היעדים האחרים תלויים מאוד בתגובה האירנית ובכל מקרה הם יעדים מרחיקי לכת, שסיכוי התממשותם נמוך.