1. החלטתה של ועדת האיתור לתפקיד פרקליט המדינה, שהתקבלה הערב (יום ב', 30.11.20), מדיפה ריח עז של מחטף. בשעות הבוקר עתר משה סעדה לבג"ץ, בבקשה למנוע את ההחלטה עד שתידון עתירתו נגד השמועות בדבר הכוונה לפטרו מתפקידו כמשנה למנהלת מח"ש. השופט מני מזוז דחה את בקשתו להוציא צו ארעי, באומרו: "בידי העותר להעלות בקשתו לדחיית זימונו בפני ועדת האיתור, וזו תחליט לפי שיקול דעתה". סעדה טען בעתירתו, כי הוא זומן לראיון בפני הוועדה להיום בשעה 12:00. על-פי הודעת הוועדה, היא ראיינה את כל 11 המועמדים בשבוע שעבר (26.11.20) והיום. היא מדברת על מצגת מרשימה של איסמן; מותר להניח שהוא לא היה היחיד שביקש וקיבל זמן להציג את חזונו ותוכניותיו. ואז, תוך שעות בודדות, היא קיבלה החלטה פה אחד בנוגע למינוי כל כך בכיר וכל כך רגיש. זה מה שהוועדה עצמה, בראשותו של אביחי מנדלבליט, אומרת לנו.

התחושה היא, שהוועדה מיהרה להחליט כדי לקבוע עובדות בשטח, תוך ניצול העובדה שבג"ץ לא בלם אותה - למרות שמזוז הורה למדינה למסור תשובה מקדמית עד סוף השבוע. על המדינה מוטלת חובת תום לב מוגברת, וניתן היה לצפות שהוועדה תחכה לפחות עוד כמה ימים כדי לראות כיצד יתפתח הדיון בבג"ץ. במקום זאת, הוועדה בחרה ליצור מצב בו מנדלבליט (המשיב מספר 1 בעתירתו של סעדה) יוכל לומר: זה כבר מעשה עשוי. חוץ מזה, קשה להאמין שהחלטה רצינית כל כך התקבלה בכזאת חופזה - אלא אם כן חברי הוועדה כבר החליטו ביניהם במי לבחור, עוד לפני שראיינו את כל המועמדים. איך שלא יהיה, ההליך נראה לקוי בצורה משמעותית. מותר לשער, שעוד נשמע הדים לצורת ההתנהלות הבעייתית הזאת.

2. כאשר מחפשים מועמד לרמטכ"ל, תנאי בסיסי הוא שיהיה זה מי ששירת לפחות בתפקיד אלוף אחד בשטח (רצוי כאלוף פיקוד) ולפחות בתפקיד אלוף אחד במטה. הסיבה ברורה: הרמטכ"ל אחראי גם על הלוחמה בשטח וגם על התכנון והניהול במטה, ולכן עליו לצבור ניסיון בשני התחומים. אם ועדת האיתור הייתה מפעילה את הקריטריון הזה, עמית איסמן לא היה מומלץ לתפקיד. מתוך 26 שנותיו בפרקליטות, 24 שנים היה בפרקליטות הפלילית של מחוז חיפה - ורק שנתיים במטה הפרקליטות, וגם אז רק במינויים בפועל. זהו ליקוי משמעותי כאשר מדובר במי שאמור לנהל 2,100 עובדים, מתוכם 1,200 פרקליטים.

ויש עוד נקודה. אומנם פרקליטות המדינה ידועה לציבור בעיקר בזכות התיקים הפליליים שהיא מנהלת, אבל 43% מפעילותה בשנה שעברה היו בתחום האזרחי. לאיסמן אין שום ניסיון בתחום הזה, אפילו לא יום אחד. עוד כדאי לשים לב לכך, שהוא מגיע מפרקליטות קטנה יחסית בגודלה: 100 עובדים ומתוכם 60 פרקליטים. אלו מספרים כמעט זהים לפרקליטות הפלילית במחוז ירושלים וגבוהים רק משל הפרקליטות הפלילית במחוז הצפון (79 עובדים ו-45 פרקליטים). יתר הפרקליטויות הפליליות גדולות בהרבה: 144 עובדים ו-78 פרקליטים במחוז הדרום, 160 עובדים ו-100 פרקליטים במחוז המרכז, 172 עובדים ו-107 פרקליטים במחוז תל אביב.

3. הבעיה הגדולה ביותר בהמלצה על איסמן היא שמדובר באדם מתוך המערכת. כתבתי כאן בשבוע שעבר, שהפרקליטות חייבת לעבור טלטלה ושרק אדם מבחוץ יכול לבצע אותה.
אני מרשה לעצמי לחזור על הדברים: מדוע הפרקליטות צריכה טלטלה? כי אין אחריות אישית של פרקליטים כושלים. כי לא מפטרים פרקליטים שמוליכים שולל את בית המשפט. כי היא עושה צחוק מלוחות הזמנים שקובעים השופטים. כי היא מעמידה את בית המשפט העליון בפני עובדות. כי היא לא מוכנה לקבל ביקורת חיצונית. כי היא מתעקשת לנהל תיקים אבודים. כי היא לא מטפלת כראוי בשוטרים עבריינים. כי היא מעניקה גיבוי למעשים פסולים של חוקרים ותובעים.

אין שם שחיתות, אבל יש שם שכרון כוח, במיוחד בדרגים הבכירים. הוא נובע במידה רבה מכך שאיש אינו יכול לגעת בפרקליטות ובעובדיה. היועץ המשפטי לממשלה הוא הבוס שלהם. נציב הביקורת יכול רק להמליץ. מבקר המדינה יכול רק להעיר. לשכת עורכי הדין נתונה לזכות וטו של היועץ המשפטי בטיפול אתי בפרקליטים. כאשר הפרקליטות אינה עונה בזמן לעתירה או לתביעה, אי-אפשר להטיל אחריות אישית על הפרקליט שרק מופיע בתיק, ואי-אפשר לפסוק נגד המדינה בשל ההשלכות הציבוריות הרחבות של פסיקה כזאת. התקשורת יכולה לכל היותר לצעוק.

אם פרקליט המדינה הבא היה בא מבחוץ - מהצד של הסניגורים או מהצד של השופטים - הוא לא היה כבול לדרכי החשיבה ולמבנים הביורוקרטיים הקיימים. הוא היה מצויד בעין ביקורתית, שהיא הכלי הראשון במעלה לכל גוף הזקוק לשינוי יסודי. הוא היה מכיר מקרוב את התוצאות הקשות של הפגמים הבסיסיים והכשלים התפקודיים של הפרקליטות. אבל ועדת האיתור, כצפוי, הלכה על מישהו מבפנים - ובכלל בלי קשר לכישוריו של איסמן, הוא יתחיל מנקודה נמוכה מאוד מבחינת אמון הציבור.

4. ליקוי מבני נוסף הוא ב"המלצה" על מועמד אחד בלבד, וגם על כך עמדתי כאן בשבוע שעבר. ועדות האיתור הפכו, בחסותו האדיבה של בג"ץ, לוועדות מינוי - משום שעל-פי הפסיקה מדובר ב"המלצה" מחייבת. לדרג הנבחר אין למעשה אפשרות אלא לקבל את התכתיב של הפקידים, שאיש לא בחר אותם, וזאת למרות שהנבחרים הם שישאו באחריות למעשיהם של אותם אנשים שנכפו עליהם. זו אולי הדוגמה הבולטת ביותר של השתלטות הפקידים על הממשל.

5. נקודה מעוררת תמיהה בהחלטתה של הוועדה נוגעת לפרופ' אורן גזל-אייל, מומחה בולט בתחום הפלילי. גזל-אייל גם חבר בוועדת האיתור וגם סגן יו"ר הוועדה למניעת הרשעות שווא, בה חבר איסמן. קרוב לוודאי להיות שזה לא פוסל אותו, כי על פניו אין המדובר בחברות קרובה או בהיכרות עמוקה. אבל מותר היה לצפות לכל הפחות לאיזשהו גילוי נאות בהחלטת הוועדה.

6. מעניין לעניין, כמעט באותו עניין. ברשימת הממליצים שלו ציין איסמן את יו"ר מחוז חיפה בלשכת עורכי הדין, תמי אולמן (אגב: חלק ניכר מן הממליצים הם מחיפה - עדות לבעייתיות עליה כבר עמדנו). אולמן היא עורכת דין פעילה ובולטת בתחום הפלילי. מה אנחנו צריכים ללמוד, הן לעבר והן לעתיד, מכך שהיא ממליצה על מי שהיום מטפל בתיקים של לקוחותיה ומחר יהיה כמעט המחליט האחרון בתיקים כאלה? המלצה כזאת לכל הפחות אינה נראית טוב, וחוסר הרגישות של איסמן לעובדה זו מעורר גם הוא שאלה לגבי התאמתו לתפקיד.