גם שופטים עליונים עשויים לטעות <br>

מהו ניגוד עניינים

מהו ניגוד עניינים? מהו ניגוד אינטרסים? מאחר שאנו מדברים בלשון רבים הרי מדובר בשני אינטרסים לפחות. לשם הפשטות בואו נעסוק בשניים בלבד ומאחר שהמדובר ב"ניגוד" אנו עוסקים באינטרסים סותרים.

ואיזה צמד אינטרסים יכולים להיות לאיש ציבור? יכולים להיות לו שני אינטרסים פרטיים נוגדים, אבל באינטרסים הפרטיים של איש הציבור איננו מתערבים. יכולים להיות לו שני אינטרסים ציבוריים נוגדים, ויתכן שאינטרס פרטי נוגד אינטרס ציבורי. ניגודים אלה אסורים על איש ציבור כאשר מידת החומרה של השני היא בדרך כלל רבה יותר כי היא נחשבת כחצי הדרך לקבלת טובות הנאה, ומשם להפרת אמונים ובסוף עלולה להגיע גם לכדי שוחד.

לטעמם של העותרים, ניגודי העניינים של מנדלבליט הם מהסוג של פרטי לציבורי. מהו אינטרס פרטי מהרמה הגבוהה ביותר? זה אותו אינטרס שנוגע ישירות לאיש הציבור. לא לאח שלו, לא לדוד שלו, לא לסבתא שלו.

שני האינטרסים של מנדלבליט

בואו נבחן אם כן את שני האינטרסים של הד"ר אביחי מנדלבליט כפי שאני מבין אותם:

1. אינטרס א' ציבורי - הרצון של מנדלבליט למלא את תפקידו, ובמסגרת זו להשתתף או לנהל את ועדת האיתור של פרקליט המדינה, אינטרס זה הוא מובהק ומובן. היועמ"ש לממשלה ופרקליט המדינה נדרשים לאמון הדדי רב, ומחייבים סנכרון רב. על-פי החלטת ממשלה מס. 1585 מיום 29.02.2004 היועץ המשפטי לממשלה אמור לעמוד בראש ועדת האיתור לפרקליט המדינה, ועל כן ברור שיש כאן אינטרס מובהק ולגיטימי של הד"ר מנדלבליט למלא את החלטת הממשלה כלשונה ולעמוד בראש ועדת האיתור.

2. אינטרס ב' פרטי/אישי - הרצון המאד מובן ותקין שייעשה עמו צדק והתיק הפלילי שהופל עליו בשולי פרשת הרפז על לא עוול בכפו, או כפי שקבע בג"ץ מבלי שדבק בו רבב, ינוקה גם מבחינה פורמלית מרישומי המשטרה ולא יעיב עליו ועל עתידו הפרטי והמקצועי, לפחות להבנתו הסובייקטיבית.

שני האינטרסים ברורים, שני האינטרסים לגיטימיים, שני האינטרסים מובנים ומעוררים אהדה. והשאלה שעמדה בפני בית המשפט היא האם האינטרסים האלה יכולים לדור בכפיפיה אחת או שמא הם מתנגשים.

קביעתו התמוהה של בית המשפט

בית המשפט העליון קבע כי אין ניגוד עניינים ואין אף חשש לניגוד עניינים. הרחיק לכת בית המשפט ושולל אף מראית עין, ובקליפת אגוז הוא מנמק זאת לטעמי, בכך שהאינטרס הפרטי איננו קיים כלל כי הפרקליטות ובית המשפט הבהירו בשלב אישור בחירתו של מנדלבליט לתפקיד, ובמועד מאוחר יותר, שבפועל התיק נגד מנדלבליט סגור מחוסר אשמה ורק מגבלה טכנית מונעת את שינויו בפועל מ"כלום" ל"חוסר אשמה".

אין לי אלא להתפלא על קוצר ראותו המשווע של בית המשפט העליון. נניח שלבעל תפקיד בכיר היה נרשם דוח תנועה על נסיעה בניגוד לכיוון, הוא היה נחקר, והיה מוגש נגדו כתב אישום פלילי חסר כל בסיס על נהיגה פרועה וסיכון חיי אדם. כאשר ברור שהוא נסע עם הכיוון, כי 10 מצלמות רחוב הצביעו על כך שנסע באורח תקין. רגע לפני שהוא הגיע לדיון הפלילי בעניינו, החליט התובע המשטרתי שלא להגיש את כתב האישום, ולאחר יום נוסף אף מונה אותו איש ציבור לתפקיד בכיר ביותר. אממה סגירת הרישום הפלילי, לא טופלה, וכאשר פנה אותו איש ציבור בבקשה למחוק את הרישום, היה איזה מניע טכני שלא איפשר לעשות זאת, ולכן הוא פנה שוב ושוב, ואפילו עתר לבג"ץ - כולם הכשירו את התנהגותו אבל לעניין הרישום, קצרה ידם מלהושיע. הוא רתח, הוא רגז, הוא זעם, הוא התקומם, מחד כולם אומרים שהוא צח כשלג, ומאידך הרישום לא נמחק פורמלית.

אז האם האינטרס של אותו איש ציבור לביטול הרישום נמוג? נהפוך הוא! האינטרס הברור והמובהק שלו היה ונשאר לבטל את הרישום. כל עוד הרישום קיים שנתו בלילה נודדת, הכעס שלו על המערכת שהטילה כתם בל יימחה על דש בגדו, על לא עוול בכפו, הוא רב, ואין בכל ההחלטות האוהדות מהמסד עד הטפחות בכדי לאיין את האינטרס האישי הפרטי המובהק של אותו איש ציבור.

האם ההחלטות של בית המשפט ושל פרקליטות המדינה הקטינו את האינטרס של הד"ר מנדלבליט לביטול הרישום? ודאי שלא, כי הן לא פתרו לו את הבעיה, סימפטיה הוא מקבל מרעייתו, מילדיו, אל הרשויות הוא פנה לצרכים מעשיים, והמערכת השיבה פניו ריקם. ולכן הוא המשיך ללא לאות לטפל בנושא הזה אף לאחר ההחלטות האוהדות, ואנו יודעים מהקלטת השיחה עם אפי נוה שהנושא הטכני הזה לכאורה, לא ירד אצלו מסדר היום, מאוד הטריד אותו, על-אף שהקביעות של המנהל הציבורי בעניינו, כולל של בית המשפט העליון, ניקו אותו מכל רבב.

האינטרסים של אדם הם האינטרסים שלו, אפילו אם בית המשפט סובר אחרת, בייחוד אם האדם מתנהג באופן ברור ומובהק כאילו ההחלטות של בית המשפט ואחרים בעניינו לא מאיינות את האינטרס הזה.

התעלמות מהחלטת רוזן

הגדיל בית המשפט לעשות כאשר הוא נמנע (בנימוק פורמלי...) מלהתייחס להחלטת השופט דוד רוזן, המתבססת על החלטה מוקדמת יותר של נציב שירות המדינה, שמדובר בניגוד עניינים. החלטה אשר התנתה את מינוי מנדלבליט לוועדה בהתחייבות שלא לעסוק בנושא האישי שלו מול פרקליט המדינה שייבחר, ובפועל נראה לי שהחלטת בית המשפט אף משחררת את מנדלבליט מהתחייבותו שלא לעסוק בנושאיו האישיים מול פרקליט המדינה החדש.

הבעיה והפתרון

גם השופט רוזן לא היכה במוקד הבעיה, כי המוקד האמתי, לפחות למראית עין, אך ודאי לא רק למראית עין, הוא שאדם הממנה בעל תפקיד כאשר יש לו בעיה מכבידה שהממונה החדש יכול לפתור לו, יעדיף אותו מועמד אשר ייטיב עמו אישית, ושני פתרונות לקושי הזה:

1. ביטל האינטרס הציבורי, באמצעות מניעת השתתפותו של אותו איש ציבור בבחירה.

2. ביטול האינטרס הפרטי באמצעות החלטה שהנושא המעניין את הבוחר לא יטופל בכל תקופת הקדנציה של הנבחר.

לו אני מנדלבליט ואני מסכים עם השופטים שהאינטרס האישי איננו קיים, זה מה שהייתי מציע. כי אין לו אינטרס. מה אכפת לו שפרקליט המדינה הנכנס לא יטפל ב"לא אינטרס" הזה? אך מנדלבליט לא הציע, ומכאן שאין אלא להסיק שהאינטרס הזה קיים ובועט.

הנימוקים החסרים בפסק הדין

תודה לשופט יצחק עמית על כי קיצר בפסק הדין. אני מניח שהיה גם לחץ זמן לפרסם את פסק הדין, כי ועדת האיתור סיימה את עבודתה. עם זאת לצערי פסק הדין חסר את ההנמקות העיקריות כי כך כותב השופט עמית בפסק דינו: "הנה כי כן, לא ניגוד עניינים מצדו של המשיב יש כאן, ואף לא חשש לניגוד עניינים. ובכלל, המילה "ניגוד עניינים" אינה מילת קסם שניתן להדביקה לכל עובר ושב. כל סוגיה של ניגוד עניינים צריכה להיבחן לגופה על-פי הפרמטרים שהותוו בפסיקה ועל-פי הקשר הדברים והדבקם". הפכתי והפכתי בפסק הדין וחיפשתי את הפרמטרים שהותוו בפסיקה הרלוונטיים לעניין שלנו ואותם לא מצאתי, תמוה, תמוה מאד.

והקורבן - האמון האובד של ציבור גדל והולך בבית המשפט

ומה התוצאה? התוצאה היא ההבנה שלי שמראית העין שלי ושל שופטי בית המשפט העליון שונה באורח קיצוני. הם רואים יום, אני רואה לילה, הם רואים חורף אני רואה קיץ, ואם הפערים בינינו כל-כך גדולים בנושאים פעוטים, איך אסמוך עליהם בכל הנושאים האחרים?

ומילא אני, בית המשפט והשופט רוזן מביטים באותה תמונה. זה אומר יום, והם אומרים לילה, זה אומר מערב והם אומרים מזרח, איך נאמין בהם? האם הם פועלים על-פי שני ספרי חוק שונים? האם תורת משפט שונה לחלוטין מדריכה אותם?

ומילה אחת לעותרים

לא נמאס לכם? אתם משועממים? יש לכם עודף כסף? ראו, יש לנו שני מעוזי שלטון, על מעוז אחד, בית המשפט, השתלט היריב הפוליטי, והמעוז השני הממשלה והכנסת נשלט על ידינו. למה להתערבב? הם שם, אנחנו פה, כמו בהפגנות, הפרדה. הם עם דגלים שחורים, ואנחנו בבית או עם דגל המדינה. כל אחד בצד שלו. לא חראם? כל פעם שאתם הולכים לרשויות המשפט הופכים לכם את העתירות לבומרנג שנותן חותמת הכשר של הרב הראשי, לפעולות שאתם עותרים נגדן, אז בשביל מה לכם? גם אני הייתי פעם כזה פראייר, עד אשר רעייתי הסבירה לי מאיפה משתין הדג.

הבינו, מערכת המשפט נמצאת במגננה, היא מתכרבלת בתוך עצמה. נקודת ההנחה הבסיסית שלה היא שמתחת לשמיכה הכל טהור ומחוץ לשמיכה הכל טמא. אנשי המשפט רואים עצמם כמלאכים מורמים מעם. עמם אין צורך להקפיד, להם יש דם כחול.

אז רבותי העותרים מימין, שבו בבית, שחקו עם הנכדים, כמוני, ב-ZOOM, ואם אפשר גם הקפידו על לשונכם בעותרכם לבית המשפט העליון. אמירות קיצוניות, אפילו אם לדעתכם הן נכונות להפליא, לא יוצרות את האווירה המתאימה לקבלת החלטות אוהדות בבית המשפט, אשר ממילא הסיכוי שלהן שואף לאפס.