מירי רגב ואסנת מארק התנגדו לקידומו של שופט השלום עבאס עאסי לבית המשפט המחוזי בירושלים. לגיטימי לגמרי. הן חברות הוועדה לבחירת שופטים כנציגות הממשלה והכנסת, וחובתן להביע את דעתן על כל מינוי מומלץ. אבל כאן מתחילות הבעיות. ההתנגדות שלהן נבעה מכך שלטענתן עאסי הוא "אנטי-ציוני" שפסק נגד צה"ל. כלומר: זוהי התנגדות על בסיס עמדה פוליטית שלהן ועל בסיס עמדה פוליטית שהן מייחסות לשופט.

כאשר ראו שאין להן רוב, החליטו (יום א', 6.12.20) רגב ומארק להחרים לחלוטין את ישיבת הוועדה. הן הצליחו לצרף אליהן את צבי האוזר, שטען גם הוא שיש שלושה מינויים "שנויים במחלוקת", ואז טענו (בניגוד לחוות דעת משפטית) שלוועדה אסור לקבל החלטות כאשר בהצבעה משתתפים רק שישה מבין חבריה. מארק גם הגדילה לעשות כאשר יצאה נגד מה שתיארה כ-61 מינויים בשלוש שעות, ואף עשתה את החשבון: שלוש דקות לכל שופט. כלומר: כאשר ראו נציגי הימין בוועדה שהם עומדים להפסיד בהצבעה, הם ניסו לטרפד לחלוטין את עבודתה.

גם התלונה של מארק ראויה לתשומת לב. ראשית, סדר היום של הוועדה ידוע מראש לחבריה, והיא יכלה לדרוש מלכתחילה מהשר אבי ניסנקורן להאריך או לפצל את הדיון, ואם לא הייתה נענית - לדרוש זאת בוועדה עצמה או לפנות חערכאות. שנית, פתיחת הישיבה נדחתה בגלל הבעיה שיצרו מארק ורגב. שלישית, מארק יכלה להתייצב לישיבה ולהאט את הדיון. רביעית והחשוב מכל: סדר היום לא הפריע לה עד שנבחר שופט שבקידומו לא חפצה, כך שמדובר בטענה צבועה מתוך פוזיציה.

במבט ראשון, האירוע הזה לא ממש מפתיע. ככלות הכל, הבורות וגסות הרוח של רגב הן מן המפורסמות (הערת אגב: נראה שרק בליכוד הנוכחי, חבורה של חדלי אישים מלחכי פנכה, בריונית כמו מירי רגב יכלה להיות שרת התרבות, חסרת כל ניסיון ניהולי כמותה יכולה להיות שרת התחבורה וחסר עכבות כמותה יכולה להיות המיועדת לשרת החוץ). ואילו מארק, שנכנסה לכנסת בזכות שריון בליכוד והחוק הנורבגי, ואשר מהווה את זרועו הארוכה של בנימין נתניהו בוועדה, עושה מאמץ לא-מבוטל להידמות לרגב. יותר מפתיעה ההצטרפות של האוזר אליהן, אבל הבה נזכור שהוא היה מזכיר ממשלתו של נתניהו, ואולי גם זה אומר משהו.

אבל במבט שני, זהו אירוע חמור מאוד המלמד אותנו מה יקרה אם חלילה בחירת השופטים תהפוך לעניין פוליטי, כפי שרוצים רבים בימין (וכבר הערתי שוב ושוב, שזוהי עמדה מטופשת, משום שהיא מתעלמת לחלוטין מן האפשרות שיום אחד הימין יהיה באופוזיציה - ואז הוא יזעק מרה נגד הפוליטיזציה של התהליך). הקדימון הזה מראה, כי פוליטיקאים מן הימין לא יהססו לבחור שופטים, לקדמם או להקפיאם בהתבסס על מה שלדעתם יהיו עמדותיהם הפוליטיות - בלא כל קשר לאיכותם המקצועית ולכישוריהם. אם הדעה הפוליטית הנטענת של מועד/שופט כלשהו לא תיראה להם - הוא לא ימונה או לא יקודם, חד וחלק.

יתרה מזאת: אם נציגי הימין יבינו שאין להם רוב בוועדה לפסילה או לקידום של מינוי מטעמים פוליטיים, הם ינסו לשבור את הכלים ולשתק לחלוטין את הוועדה. דניאל פרידמן נהג בצורה דומה כאשר היה שר המשפטים, וגם זה היה פסול מעיקרו - אבל במקרה שלו המחלוקת לפחות הייתה מקצועית-עקרונית (אקטיביזם מול שמרנות) ולא פוליטית. הפעם המסר ברור: או שהמינויים יהיו כמו שאנחנו רוצים - או שלא יהיו בכלל. ברוח האדמה החרוכה של בנימין נתניהו, שעליה כבר עמדתי כאן (ראו קישור משמאל).

זוהי אותה מירי רגב שאמרה: "מה שווה תאגיד השידור אם אנחנו לא שולטים בו?" - וכעת היא פועלת לפי התפיסה "מה שווה הוועדה לבחירת שופטים אם אנחנו לא שולטים בה", ואולי אפילו לפי "מה שווים בתי המשפט אם אנחנו לא שולטים בהם". זוהי תפיסה רודנית, המבקשת להכפיף את בתי המשפט בכלל ואת בית המשפט העליון בפרט לממשלה, שכבר השתלטה על הכנסת ובמידה רבה עיקרה אותה מתפקידיה וסמכויותיה. זוהי תפיסה שמשמעותה הרס הדמוקרטיה וחורבן זכויות האדם הבסיסיות. כעת היא ברורה לחלוטין וגלויה לעין כל.