במִשלֵי כתוב: "שלושה המה נפלאו ממני: דרך הנשר בשמיים, דרך נחש עלֵי צור דרך אוניה בלב ים ודרך גֶבר בעַלמה". ואפשר להוסיף דרך שָׂרָה אל השירה. שרה אהרונוביץ קרפנוס פרסמה את ספר השירים החדש "קַלו כל הקיצין", והיא מתחבטת בשאֵלה האם יש מקום לשירה בחייהָ, בעולם כה טכנוקרטי, קר וציני. האם כלו כל הקיצין בעולם זה, או אולי קַלו הקיצין כשיש מקום לאהבה.
שיבה אל האהבה
בתוך סערת האהבה נשכח כל הרע, ויש שִיבה אל רגש האהבה:
אֶשְׁכַּח שֶׁזָּעַמְתִּי
אֶשְׁכַּח שֶׁמָּאַסְתִּי - - -
אֶשְׁכַּח שֶׁחָרַדְתִּי
אֶשְׁכַּח שֶׁהִתְעַצַּבְתִּי
בּוֹא אֶל פֶּתַח דַּלְתִּי
(10).
לאורך כל השירים היא הולכת בנתיבי השירה, כדי להגיע באמצעות הקסם של השירה אל פשר חייה עצמה, אל הקסם שנותר בחיים בזכות השירה. בכל השירים היא מחפשֶׂת את השלֵמוּת ואת הרוחניות גם בתוך עולם גשמי, וגם כשמסביב הכל אפל וגם השמים דומעים: היא מחפשת בשיריה את היופי שנותר, ואת הקסם המיוחד של כל חוויה שמקילה את הקיצין ומרעידה את כוחות האהבה שֶבה.
יש בשירים של שרה אהרונוביץ קרפנוס התפעמות מִדְברים, יש תחושה של סגידה ליופי, יש תמונות שרצות בריתמוס מסחרר, והכול נכתב מתוך התפעמות מִמה שֶיש. מכילה בשיריה את הטוב, אך גם את הרע, והיא מוצאת בכל המראות מקום לשירה.
במותו של בן הזוג, נחשפת הכותבת לזיכרונות שהוא לא יָדע לבטא אהבה בגלוי ובקול. אך במותו, נחשפה אהבתו הרבָּה אליהָ מסיפורי הסובבים אותו:
לְאַחַר נִשּׂוּאֵיהֶם בַּסָּךְ
לֹא אָמַר וְלֹא שָׂח
לֹא שׁוֹרֵר אַף לֹא נִסַּח
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ.- - -
מֵעוֹלָם לֹא הֶחְמִיאָהּ
רַק חַבְרֵיהֶם יָדְעוּ וַיֶּחֱשׁוּ
וּלְאַחַר לֶכְתּוֹ מֵעִמָּם וּמֵעִמָּהּ
הֵם עִדְכְּנוּהָ חֶרֶשׁ וְלָהּ לָחֲשׁוּ:
עַל עָצְמַת הַעֲרָצָתוֹ אֵלֶיהָ
עַל עֹמֶק אַהֲבָתוֹ אוֹתָהּ
עַל חִבּוּקָיו שֶׁחִבְּקָהּ דַּרְכָּם
וְעַל שְׁבָחָיו שֶׁנִּשְּׂאוּ בִּשְׁתִיקָתָם.
וְלֹא, לָהּ לֹא אֲמָרָם.
(34)
לאחר מות בן הזוג, היא חשה ביתר שְׂאת את הכאב של ההֶעדר. האֵינוּת שלו מכָּה בה בכל עוז. בשיר 'הבזקים' היא מביאה פירורי תמונות של נוכֵח-נִפקד, שעדיין ממלא-מקום בחייהָ:
בְּהֶבְזֵק עַיִן רָאִיתִי דְּמוּתְךָ
מִתְחַיֶּכֶת בִּזְקַנְקַנּוּתָהּ
נְעוּצָה בְּשֶׁלִּי תְּכֵלֶת עֵינֶיךָ
בְּעוֹד מְרַצֵּד לוֹ הַמִּרְקָע. - - -
וּבִי בָּבוּאָתְךָ נִצְרֶבֶת
וְדִמְעָה מְאַיֶּמֶת לִגְלֹשׁ אַט
וּבְמוֹרַד לְחָיַי תְּאוּצָה צוֹבֶרֶת
וַעֲדַיִן אֵינְךָ, וְלוּ רַק קְצָת. - - -
אַיֶּכָּה?
(82)
היא מנסה להבין את המתרחש סביבה באמצעות השירה: המילים מפענחות עבורה את ההתרחשויות ואת החוויות שחוותה. הספר הזה נכתב כדי לבטא את האמת של הדוברת השירית, את מחשבותיה ואת הלכי הרוח שלה על התנודות והזעזועים, אך גם על החלומות הוורודים והשאיפה לאושר. עם מותו של בן הזוג, היא נחשפת אל קשרים חדשים בעולם ציני מאוד. הגבר הזר כמֵהַ לאהבתה, אך היא אינה רואה בו מעניק לה בלעדיות באהבתו אותה:
שְׂפָתַיִם נִצְמְדוּ בְּכוֹחַ
בִּקְּשׁוּ עוֹד מֵהַמַּעְיָן הַנּוֹבֵעַ
מִתְפַּתְּלוֹת גְּמִישׁוֹת וְלַחוֹת
כִּזְרִימַת נְהָרוֹת בַּטֶּבַע.//
רוֹצָה אוֹתְךָ מְאוֹד יַקִּירִי
הִקְלִידָה לוֹ אַחַר כָּךְ
כְּשֶׁתִּסְתַּפֵּק רַק בִּי
הוֹסִיפָה וְהִקִּישָׁה, שְׁלַח.
(57)
מחפשת
אהבה חדשה זו דרכה של אהבה בעידן הטכנולוגי, שהמקש "שְלַח" מבטא בדרכו שלו את עצמת הרגש. בתהליך ההתקשרות לחפש אהבה חדשה, יש גם אכזבות: המחזֵר שהתגלה בעיניה בעליבותו מנסֶה את דרכו אל לִבה, והיא אינה רוצה עוד:
עַל בִּרְכָּיו כָּרַע וְחִנֵּן,
אַל תֵּלְכִי, מְבֹעָת
חָשַׁךְ עוֹלָמִי כְּשֶׁהִתְגַּבְנֵן
בַּחֲזוֹתִי בַּעֲלִיבוּת הָאָדָם. - - -
תְּחוּשַׁת תִּעוּב מְעַקְצֵץ
פָּשְׂתָה בְּגוּפִי שֶׁדָּאַב
וְיָדַעְתִּי זֶה הַקֵּץ
וְעֵינַי לֹא פָּגְשׁוּ בְּעֵינָיו.
(73)
השירים נכתבים בסערה גדולה, ויש קסם למילים, יש בהן כוח לחשמל את הקורא, ולהעניק לו דרך להבין גם את עצמו. המשוררת עצמה מחפשת את זהותה באמצעות המילים. היא חשה לא פעם שהמציאות שָחקה את זהותה הטבעית-הראשונית, והיא רוצה לשוב לקדמותה:
אֵין בִּי הָאוֹן לִהְיוֹת אֲנִי
לִפְרָקִים רוֹצָה לִהְיוֹת הִיא
לְעִתִּים אַף לְהִתְחַזּוֹת אֵלֶיהָ
וְאָז לַחְזֹר אֵלַי, בְּרִיאַת אֱלוֹהַּ.
(62)
יש שהשירים נשמעים כמו לחישות, אך יש גם שירים שנאמרים בצעקה גדולה. פתאום נשמעת צעקה גדולה בתוך היער. גם הלחישות וגם הצעקות מגיעות בדרכן אל הקוראים. כל אחד חש זאת אחרת.
המשוררת האמריקנית אמילי דיקינסון ניסתה להסביר זאת בצורה מאוד ציורית: "אם אני קוראת ספר וחשה כפור בכל גופי, עד ששום אֵש לא תוכל לחמם אותי, אני יודעת: זו שירה". ואכן בשיריה של שרה אהרונוביץ קרפנוס נושבות לפעמים סערות, והן מגיעות אל הקורא מִדפי הספר.
היא מנהלת בשירים רבים שיח עם הקורא, תוהה על נהירוּת המילים שלה, והאִם אכן דבריה מגיעים אל הקוראים. השאלה הקדומה של יל"ג "למי אני עמֵל" מנקרת גם בה, והיא חוששת שהשירים שלה מתפרשִים בִּדרכים הרחוקות ממשמעותם המקורית:
קוֹרְאִים שִׁירַי
מְפָרְשִׁים כִּרְצוֹנָם
מְתַכְנְנִים מַהֲלָכָם
מְחַשְּׁבִים הֲרֵי, אֲזַי
וְצוֹהֲלִים הֵידָד. - - -
סוֹבְרִים כִּי יוֹדְעִים
גְּלוּיִים וָלֹא, פַּתְיָנִים
הֲמוֹנִיִּים, מְנֻמָּסִים
מִתְחַכְּמִים וִישִׁירִים
וְלָרֹב מֻפְתָּעִים. - - -
72)
סיום
הספר כולל בצד השירים, גם רשימות מתוך חייה, ותובָנות על משמעותה של זוגיות, ועל אפשרות של פרק ב' בחייה של אשה, לאחר האובדן של בן הזוג. פתחתי את המאמר בדבריי, שאחד הדברים שנפלאים מבינתנו הוא - "דרך גֶבר בעלמה". ואכן, נושא זה חוצֶה את הספר לכל אורכו: מהי אהבה? מהי זוגיות? ומהם החיים? על כל עונה שרה אהרונוביץ קרפנוס בספר השירים "קלו כל הקיצין".
