בימים הראשונים של הקורונה, ג'וּ פארק שם לב למגמה מדאיגה במרכול שהוא מנהל במרכז וושינגטון: לפחות פעם ביום מישהו גנב בשר, חבילת אורז או פריט מזון אחר. חיתולים, שמפו ואבקות כביסה החלו גם הם להיעלם בכמויות גדולות יותר. מאז, הוא אומר, שיעור הגניבות הוכפל למרות שהוא נקט ביותר אמצעי ביטחון. פארק אינו מזעיק את המשטרה ומסתפק באזהרה לגנבים לבל יחזרו לחנותו. "אנשים אומרים: אני רעב. מה תעשה איתם?", הוא מסביר לוושינגטון פוסט. אבל אם הגניבות יימשכו, הוא ייאלץ לסגור את החנות.

המיתון שגרמה הקורונה מוביל לזינוק באבטלה ולחוסר ודאות. הסיוע הממשלתי, שמנע ממיליוני אמריקנים לרדת אל מתחת לקו העוני, הסתיים. עזרה נוספת איננה באופק לאחר חודשים של חוסר מעש מצד הקונגרס. הרעב הוא כרוני, ברמה שלא נראתה בארה"ב מזה עשרות שנים. התוצאה: יותר אמריקנים גונבים אוכל כדי לשרוד. הגניבות מחנויות הולכות ועולות לאורך חודשי המגיפה, ובמיוחד נגנבים מוצרים כמו לחם, פסטה ותחליפי חלב לתינוקות. אלו לא הגניבות הרגילות.

התחזית לעתיד הקרוב עגומה, כאשר החורף צפוי להיות קשה במיוחד. למעלה מ-20 מיליון אמריקנים נתמכים בגמלת אבטלה כלשהי, ו-12 מיליון מתוכם יאבדו תמיכה זו למחרת חג המולד אם לא תאושר חבילת סיוע חדשה. משרד החקלאות אומר ש-54 מיליון אמריקנים נאבקים השנה נגד רעב, זינוק של 45% לעומת השנה שעברה. תוכניות סיוע קיימות קוצצו, אחרות עומדות לפקוע, עמותות אינן עומדות בנטל ומדווחות על אלפים שעומדות בתור במשך שעות במטרה לקבל מזון. הזינוק הבלתי נשלט בממדי הקורונה, עם 200,000 חולים ו-3,000 מתים ביום, מאלץ מדינות רבות בארה"ב להטיל מגבלות קשות יותר. מגבלות כאלו פוגעות בצורה קשה במיוחד בעובדים בשכר נמוך במסעדות, בארים ומסחר.

ג'ין, בת 21 ממדינת מרילנד, הצליחה ערב הקורונה לתמרן בין לימודים אקדמיים לבין עבודה ורכשה את מכוניתה הראשונה. אבל אז נסגר מעון היום של בנה, והיא נאלצה לוותר על עבודתה כפקידת קבלה (15 דולר לשעה). מאחר שהתפטרה, היא לא הייתה זכאית לדמי אבטלה, ושלוש פעמים התייאשה מן התורים בסיוע למזון. בחודש מאי אזלו חסכונותיה והיא החלה לגנוב אוכל ברשת וולמארט ולהחביא אותו בעגלה של בנה. בכל פעם אמרה לעצמה, שאלוהים יבין אותה. "אני לא גאה בזה, אבל לא הייתה לי ברירה".

קמעונאים היו מודאגים דרך קבע בעיקר מעובדיהם, האחראים לרבע מההפסד השנתי בסך 25 מיליארד דולר: אובדן מוצרים, גניבות במזומן וטעויות. הקורונה שינתה את זה: גניבות של לקוחות הפכו לנפוצות הרבה יותר, במיוחד באיזורים בהם האבטלה גבוהה. ההיסטוריה מלמדת על קשר ישיר בין אבטלה לגניבות, קשר הבולט בארה"ב יותר מאשר במדינות בהן יש ביטוחי אבטלה. רשתות Dollar Tree ו-Family Dollar, הפועלות בעיקר באיזורים עניים יותר, מדווחות על עלייה בגניבות השנה. הגניבות מחנויות בפילדלפיה זינקו ב-60% בחודש מארס לעומת אשתקד, ונשארו ברמה גבוהה לפחות עד חודש יולי. לשם השוואה, הגניבות עלו ב-16% אחרי 9/11 וב-34% לאחר המשבר הפיננסי של 2008.

סלואן, בת 28 מווירג'יניה, גונבת מאז חודש ספטמבר אבוקדו, פטריות ומוצרים טריים אחרים. היא מפחדת להיתפס וגונבת רק שני פריטים כל פעם. "כאשר אתה אוכל כל יום ארוחות זולות, לפעמים נחמדים לאכול פרוסת אבוקדו כדי לתבל קצת". היא עבדה בענף המזון עד שפוטרה בשל הקורונה, ואילו בן-זוגה התפטר משום שחשש לבריאותו – ולכן אינו זכאי לדמי אבטלה. "אנחנו מאחרים בתשלום החשבונות, אנחנו מאחרים בשכר הדירה, את המכונית שלנו יעקלו בעוד תשעה ימים", אומרת סלואן. כמו אחרים ששוחחו עם הפוסט, גם סלואן גונבת מרשתות ולא מחנויות פרטיות, בנימוק שהן יכולות לספוג את ההפסדים.

מאחר שקשה מאוד לתפוס גנבי חנויות, כמעט ואין דיווחים למשטרה על גניבות אלו וממילא כמעט ואין נתונים רשמיים על התופעה. כמה מנהלי חנויות אומרים שהפסיקו להתקשר למשטרה על גניבות קטנות, כי חבל על הזמן והטרחה – במיוחד כאשר עובדיהם ממילא מופקדים גם על מדידת חום ואכיפת מסיכות. אבל רבים נוקטים באמצעי זהירות נוספים: הביקוש לשומרים במדים ושומרים סמויים עלה ב-35% בחודשי המגיפה.

באמצע חודש נובמבר דיווחו קרוב ל-26 מיליון מבוגרים – אחד מכל שמונה אמריקנים – על חוסר ביטחון תזונתי, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. שיעור זה עלה בהתמדה לאורך הקורונה, והוא מצוי בשיא מאז החל איסוף המידע בשנת 1998. "אנחנו אמורים להיות המדינה הגדולה והעשירה ביותר בעולם, אז מדוע אין רשתות ביטחון כאשר משהו כזה קורה?", תוהה דניאל נירנברג, העומדת בראש ארגון Food Tank. "אנשים נאלצים לגנוב וזוהי טרגדיה".

עוד סיפור מן החיים: אלכס בת ה-27 סיימה את לימודיה האקדמיים בחודש מאי בלי עבודה, בלי כסף ובלי תקווה שמשהו ישתנה. היא קיבלה סיוע בסך 2,100 דולר, שאת רובו הוציאה על שכר דירה ובמה שנשאר קנתה מוצרי מכולת. אלכס אומרת, שאת כל השאר – ויטמינים, סבון רחצה וכדומה – היא גונבת בסניף Whole Foods Market הנמצא במרחק של כמה קילומטרים מדירתה בשיקגו. לבסוף היא מצאה עבודה ב-15 דולר לשעה, אבל עדיין מתקשה לממן את צרכיה הבסיסיים ולכן ממשיכה לגנוב מדי מספר שבועות, תוך שהיא לוקחת כמה פריטים זולים כדי להסתיר את הפריטים היקרים שאינה מעבירה בקופות בשירות עצמי.

"אין לי ממש רגשי אשמה", אומרת אלכס. "מאוד מתסכל להיות חלק מקבוצה של אנשים שמאבדים כל כך הרבה עכשיו. ויש קבוצה אחרת שמרוויחים מהמגיפה. נאמר כך: לא יותר מדי רע לי מזה שאני לוקחת מוצרים ב-15 או 20 דולר מ-Whole Foods Market כאשר ג'ף בזוס [יו"ר אמזון שהיא בעלת הרשת] הוא האדם העשיר ביותר בעולם".

ג'ין אומרת כי בעבר גנבה תחליפי חלב כאשר לא יכלה להניק את בנה, אבל הפסיקה כאשר וולמארט – כמו חנויות אחרות – החלה לנעול את האבקות בשל מחירן הגבוה. משבר הקורונה, ממשיכה ג'ין, יצר רמה אחרת לגמרי של יאוש. מציאת עבודה ומעון יום הפכו למשימות קשות מאוד. כאשר נדחקה בכסף, היא העדיפה לשלם את דמי השכירות ותמורת מכוניתה על פני קניית מוצרי יסוד. "את הדירה והמכונית יכלו לקחת ממנה, ואז מה היינו עושים? זה נשמע רע, אבל מזון אני יכולה להשיג בדרכים אחרות". בחודש יולי הגיעה הישועה: עבודה ב-16 דולר לשעה ואפילו ביטוח בריאות, וכעת ג'ין תורמת לארגוני מזון. היא מקווה שלעולם לא תצטרך לגנוב שוב, אבל "אני יודעת מה המשמעות שלעשות כל שביכולתך ועדיין לא להצליח. ואני יודעת שזה יכול לקרות שוב".