ליברליות, מגדיר המילונאי הדגול אברהם אבן-שושן, היא "שאיפה לחרות הפרט והכלל, יחס של סובלנות לדעותיהם של אחרים, תביעת חופש המחשבה והדעה של כל אדם בתחום החברתי, הכלכלי או הדתי". איתן אבניאון, מחברם של מילונים חשובים רבים, אומר שליברליזם היא "תנועה פוליטית הדוגלת ברעיון חרות הפרט, בחופש דת ובכלכלה חופשית". ההגדרות מעט שונות, אבל היסוד המשותף להן הוא חרות וחופש. וכידוע, אין חופש חשוב יותר מאשר חופש הביטוי, ואין חרות חשובה יותר מאשר חרות המחשבה.

אלא שהליברליזם של המאה ה-21, לפחות בכמה ממדינות המערב וגם אצלנו, הופך להיות דורסני ורודני. זהו ליברליזם של חופש ביטוי – בתנאי שהביטוי נעים לאוזניהם של הליברליזם. זהו ליברליזם של חרות מחשבה – בתנאי שהמחשבה זהה להלך רוחם של הליברלים. זהו ליברליזם הקובע בנחרצות שיש דעות פסולות מעיקרן – שמרניות, דתיות, מסורתיות, לאומיות. זהו ליברליזם המטיל אימה על סביבותיו – ובצורה שאין אבסורדית ממנה הופך לדיקטטורה.

נסו להביע דעה המתנגדת לזכויות להט"בים – והליברלים יכנו אתכם "אירנים חשוכים של ימי הביניים". נסו להביע דעה בעד הבדלים בין גברים לנשים – והליברלים יקבעו שאתם "שוביניסטים סעודים". נסו להביע דעה נגד מסתננים – והליברלים יתייגו אתכם כ"גזענים שונאי מיעוטים". והכי גרוע הוא, שהליברלים הללו כבר מזמן אינם מסתפקים בהתבטאויות ממש לא-ליברליות; כעת הם מנסים לכפות על כולנו את השקפות עולמם, תוך התנשאות מעל מי שאינו חושב כמותם, בוז כלפי מי שאינו מסכים איתם והילוך אימים על מי שאינו פועל כמותם. נראה כאן כמה דוגמאות.

הליברליזם הזה משתלט על השיח ומגיע לאבסורדים מטורפים. ראיתי בתל אביב מודעה של "הפסטיבל לסרטי סטודנטיות וסטודנטים" ופנייה של העירייה אל "התושבות והתושבים" לקראת החורף. חסר להם שיגידו סתם "סטודנטים" ו"תושבים", כפי שקובעים כללי הלשון לגבי קהל מגדרי מעורב. מיהם דוד המלך, ישעיהו הנביא ואליעזר בן-יהודה, שדיברו עברית לא רעה בכלל, מול דורשי השוויון?

כאשר אישה עומדת בראש גוף, צריך לקרוא לה "רָאשָה" – המצאה מטופשת לגמרי, משום ש"ראש" אינו זכר או נקבה, אלא כינוי התפקיד. (כאשר גבר הוא "יד ימינו" של פלוני – האם צריך למצוא לו כינוי גברי, למשל "יוד ימינו"? ואם יהיה לנו ראש ממשלה צעיר במיוחד, הוא יהיה "רֹאשן הממשלה"?). מרים נאור התעקשה להיות המשנָה לנשיא בית המשפט העליון וקיבלה אישור מן האקדמיה ללשון עברית – למרות שהמילה "משנֶה" הוא פשוט המשקל הקבוע, כמו משגֶה ומשתֶה (את אסתר חיות כיניתי "הגמרא לנשיא", כי הגמרא באה אחרי המשנָה).

אולי הסיפור הכי הזוי בהקשר הזה: פרופ' אג'קס פריס, לשעבר סגו-אלוף בחיל-האוויר האמריקני המלמד מדעי המדינה באוניברסיטת UCLA היוקרתית, נאלץ להתנצל לפני חצי שנה על שימוש במילה הנוראה negro – "כושי". המילה הזאת כה מתועבת, עד שטהרנים בארה"ב אינם אומרים אותה, אלא מדברים על ה-"N word". אלא מאי? פריס הקריא מכתב בו נזכרה המילה; הכותב שלו היה לא אחר מאשר מרטין לותר קינג. הבנתם? פריס ציטט את הלוחם מספר אחת לזכויות השחורים, שהשתמש במילה "negro" – וכמעט פוטר בשל כך. אני ממש מתפלא שעוד לא שינו את "Black Friday" ל-"Afro-American Friday". ומעניין כיצד מתרגמים ליברלים כאלו את המילה "כושי" המופיעה בתנ"ך.

זה נשמע מגוחך, אבל זה רציני מאוד – ולא רק בגלל מה שסובלים אנשים כמו פריס. השתלטות על השפה ועיוות שלה לצרכים פוליטיים היא אחד המאפיינים הבולטים ביותר של רודנויות, מימין ומשמאל. אצל הנאצים זה היה "הֶסדר השפה", אותו מגדירה האנציקלופדיה של השואה כ"שימוש בלשון למטרות המשטר", יצירת מטבעות לשון לצורכי תעמולה והסוואה ובמיוחד לשם מימוש המדיניות האנטי-יהודית. אצל הקומוניסטים, בתיאורו הנפלא של ג'ורג' אורוול בספרו "1984", זה היה "שֹיחָדש" (בהברקה הנהדרת של המתרגמת ג'נטילה ברוידא): השפה הרשמית ש"נועדה לא רק לשמש כלי ביטוי להשקפת העולם ולהרגלי המחשבה היאים לחסידי הסוצאנג [הסוציאליזם האנגלי], אלא להפוך את כל אורחות המחשבה האחרים לדבר שמן הנמנע". כאשר שפה זו תירש סופית את "שיחַיָשן" – האנגלית התקנית – כל מחשבת כפירה תהיה בלתי אפשרית, משום שלא תהיה דרך מילולית לבטא אותה.

אני כמובן לא אומר שהליברלים הללו דומים במשהו לאותם משטרים נוראים. ממש לא. אני כן אומר שצריך לשים לב לכך, שנסיונות לכפות דרך דיבור כלשהי – בין אם לאסור מה לומר ובין אם לחייב מה לומר – הם סימן מובהק של דיקטטורות, מה שאמור להיות ההפך הגמור מן הליברליזם.

עוד מאפיין של דיקטטורות הוא שכתוב ההיסטוריה לפי צרכיו ורצונותיו של המשטר הנוכחי. זהו מאפיין עתיק יומין, שהולך אחורה לפחות עד ימי הפרעונים. הללו מחקו לעיתים את קודמיהם, ולעיתים קיצרו לעצמם את הדרך לתהילה בכך שרשמו את שמותיהם-שלהם במקום השמות המקוריים.

זה קורה עכשיו בארה"ב, שוב – על-פי דרישת הליברליזם הדורסני. שמותיהם של מי שדעותיהם נחשבות כיום לפסולות נמחקים, ואוי לו למי שיצייץ משהו שונה. הדוגמה הבולטת ביותר: החלטתה של אוניברסיטת פרינסטון למחוק את שמו של וודרו וילסון מן הבניינים שנשאו את שמו. וילסון היה לא רק נשיא ארה"ב שהוביל אותה לניצחון במלחמת העולם הראשונה, לא רק מושל ניו-ג'רזי בה שוכנת האוניברסיטה, לא רק חתן פרס נובל לשלום, אלא גם נשיא פרינסטון במשך שמונה שנים. אז למה מוחקים אותו? כי היו לו דעות גזעניות. ולא משנה בכלל האם הן היו מקובלות באותה עת, ולא משנה בכלל שהישגיו מאפילים בענק על דעות אלו; מוחקים אותו. ממש כך.

אם הליברלים היו מסתכלים קצת בתנ"ך, למרות שהוא ספר שמרני ומיושן, הם היו רואים גישה הפוכה לחלוטין. אברהם ויעקב שגו, דוד ושלמה חטאו, משה ואהרון נענשו. גם אנשים גדולים, כולל האנשים הגדולים ביותר, הם בני אדם ששוגים וחוטאים ונענשים. היהדות אינה מסתירה זאת ואף מותחת עליהם ביקורת, לעיתים חריפה – אך יודעת לשקלל את כשלונותיהם אל מול הצלחותיהם ואת חסרונותיהם של מול מעלותיהם. היהדות השמרנית והמיושנת הזאת, מגלה חשיבה הרבה יותר פתוחה ומאוזנת מאשר הליברליזם המתקדם והנאור. מה בהחלט מחייב לחשוב מיהו כאן באמת מעודד החשיבה והדיבור, ומיהו כאן באמת משטרת המחשבות וסותם הפיות.

הליברליזם הדורסני מגיע גם למישור הפלילי, וזוהי סכנה מוחשית לשלום הציבור, לשלטון החוק ולשוויון בפניו. תראו מה עשה ידיעות אחרונות לשופטים שהעזו לשחרר גברים שנחשדו בתקיפת נשותיהם, איזה שיימינג פומבי על פני עמודים שלמים. למה? כי הליברליזם דורש מאיתנו לצאת מתוך הנחה, שכל תלונה של אישה על גבר היא אמת ושבכל מערכת יחסים הגבר הוא השליט ומכאן שגם המתעלל. אני בהחלט מסכים שזהו המצב ברוב המקרים, אבל ממש לא בכולם. יש תלונות שווא, יש האשמות שקריות, יש הגזמות. וישנם גם חזקת החפות, וחוק המעצרים הקובע שמעצר מאחורי סורג ובריח הוא האפשרות האחרונה ולא הראשונה, והעדר ראיות מספיקות.

זה מזכיר לי, וסליחה על הדוגמה הקלילה, את הציטוטים הרבים של מו"לים שדחו את יומנה של אנה פרנק ובמאים שזרקו בבוז את קלארק גייבל ורונלד רייגן. אלא שכאשר אותם מו"לים דחו בצדק ספרים שנכשלו כישלון חרוץ, ואותם במאים העיפו בצדק שחקנים שהתגלו כפלופים גמורים – איש אינו זוכר זאת. כולם חכמים בדיעבד. ולענייננו: כאשר שופט משחרר גבר ומתברר שבת-זוגו העלילה עליו, כאשר שופט משחרר חשוד ומתברר שטענת האונס הייתה מצוצה מן האצבע – איש אינו נותן להם צל"ש.

אותו ליברליזם גם גורם לעיוותי דין. היו לצערנו מקרים בהם גברים בעמדות כוח הורשעו בקבלת שוחד מיני ממי שהיו נתונות למרותם, בתמורה לקידום או לטובות הנאה אחרות. זה כמובן חמור מאוד. אך מה עם נותנות השוחד? מדוע תמיד, אבל תמיד, רק הגבר הוא הנבל בסיפור? זה הרי אינו אונס, אלא שוחד בהסכמה לכל דבר ועניין. אז למה אם העובדת הייתה נותנת כסף היא הייתה נכנסת לבית סוהר, ואם היא נתנה מין מתייחסים אליה כאל קורבן? התשובה ברורה: תנסו להעמיד לדין אישה כזאת. ארגוני הנשים ותומכיהן יקרעו לכם את הצורה. וכך, בשמו של הליברליזם, מבצעי עבירות חמורות אינם נותנים את הדין.

כמו כל דבר הנעשה בצורה מוגזמת, גם הליברליזם הדורסני גורר תגובת נגד – המביאה לכך שהליברליזם עצמו נפגע, למרות חשיבותו בחייה וביסודות קיומה של כל דמוקרטיה מודרנית. המייצג המובהק ביותר של הריאקציה הוא דונלד טראמפ, אשר נישא בין היתר על כתפיהם של מיליוני אמריקנים שמרנים שדעותיהם וזכויותיהם הלכו ונדחקו בידי הליברלים. הפופוליזם הלאומני, הן בארה"ב והן מחוצה לה, הוא תגובה לליברליזם הקיצוני: חשיבות המדינה מול קידוש הפרט, הגנת המולדת מול התמיכה בגלובליזציה.

גם התקשורת נפגעת, משום שברובה הגדול היא ליברלית וכך גם צרכניה. זהו מעגל שוטים: הצרכנים רוצים תקשורת ליברלית, קל לה לתת להם את זה כי בדרך כלל עיתונאים הם ליברלים, וכך היא נעשית עוד יותר ליברלית ודוחקת עוד יותר את הדעות האחרות. בביקורי בניו-יורק לפני שנתיים שאלתי כמה מבני שיחי, מדוע אני לא מוצא בניו-יורק טיימס אפילו מאמר דעה אחד בעד טראמפ. אחד מהם ענה לי בכנות: "משום שכאשר הם מפרסמים משהו בעד טראמפ, הקוראים מגיבים בכעס".

התוצאה היא ריאקציה של צרכני תקשורת רבים, אשר אינם מאמינים לפרסומים בתקשורת הליברלית – גם כאשר הם נכונים לחלוטין (ושיהיה ברור: ניו-יורק טיימס עודנו העיתון הטוב ביותר בעולם, וושינגטון פוסט ממשיך להיות עיתון נהדר, גארדיאן הבריטי הוא מלאכת מחשבת). אפשר להבין אותם: אם הם מרגישים, ובצדק, שיש לעיתונים הללו דעה ליברלית מובהקת ושאין בהם פתיחות אמיתית לדעות אחרות – נוצרת חשדנות שאינה מבחינה בין דיווח לפרשנות, בין ידיעה לדעה. התשובה היא אמצעי תקשורת שמרניים אדוקים, המעוותים את המציאות בצורה לא פחות חמורה ולעיתים אף מתנתקים ממנה לגמרי. השורה התחתונה היא, שרבים-רבים אינם מאמינים זה לזה, מקבלים דיווחים מוטים ואין להם אפילו בסיס עובדתי לניהול דו-שיח. זוהי פגיעה ביסודותיה של הדמוקרטיה הליברלית – והיא נגרמת במידה רבה בגלל אותו ליברליזם עליו אנחנו מדברים.

עד עתה ראינו כיצד הליברליזם הדורסני מעוות את השיח, משכתב את ההיסטוריה ופוגע בחופש הביטוי. כל זה חמור מאוד, ואז מתברר שיש לו גילויים חמורים עוד יותר, כמו הדרישה הקנאית והעיוורת לשוויון בין גברים לנשים בצה"ל. כאן מדובר לא "רק" בפגיעה באמת, לא "רק" בערעור היכולת לנהל שיח דמוקרטי, אלא בסכנה ממשית לבטחונה של המדינה.

מדי זמן-מה באות כמה צעירות לפני גיוס ודורשות לאפשר להן להשתלב ביחידות שכיום הן על טהרת הגברים. יש מקרים רבים בהם ניתן להיענות לכך, וצה"ל אכן עושה זאת. אבל יש מקרים בהם ההבדלים הפיזיולוגיים בין גברים לנשים אמורים למנוע זאת. למשל: פגז טנק יכול להגיע למשקל של 25 ק"ג; נשים בגיל הגיוס יכולות להרים 15 ק"ג בלא להסתכן בפגיעה. הגובה של 50% מהבנות הישראליות בגיל 19 הוא 163 ס"מ, לעומת 176 ס"מ של הבנים – ויש לזה משמעות לגבי היכולת לעבור מחסומי גובה ורוחב. ולא אמרנו כלום על הבעייתיות החברתית-אינטימית שבעירוב שני המינים בתנאי שדה, ועל מה שיתחולל כאן אם חלילה חיילת תיפול בשבי חמאס או חיזבאללה.

הטבלה המצורפת משווה בין שיאי העולם לגברים ונשים בשלושה מקצועות פיזיים בני השוואה ברורה: אתלטיקה, שחייה והרמת משקולות. ההבדלים ברורים, והם הסיבה לכך שגברים ונשים אינם יכולים להתמודד יחדיו. לא שמעתי על-אף אדם הדורש, בשמו של השוויון המגדרי המקודש, לעבור לתחרויות מעורבות – כי ברור שהנשים יפסידו. אז מאיפה בא הרעיון שחיילות יכולות לבצע את כל המשימות הפיזיות שמבצעים חיילים?

הבעיה שלי איננה עם מי שמבקשות להתעלם מן ההבדלים הללו; זכותו של כל אדם לבקש כל דבר חוקי העולה על דעתו. הבעיה שלי היא עם צה"ל, מהרמטכ"ל אביב כוכבי ומטה, אשר נאלץ להקדיש זמן ומשאבים לוועדות ולפיילוטים שבודקים את הדרישות הללו, ואינו רוצה לומר את האמת הפשוטה והברורה: זה לא ילך. זה מסוכן וקטלני, כי נצטרך לרדת למכנה משותף נמוך – או לוותר על משימות. הצבא הנפלא שלנו, שיודע להתמודד עם האיומים החיצוניים המסוכנים ביותר, משתפן מול הליברליזם הדורסני. אסור שזה יהיה כך. בשנות ה-50 היה זה צבא ארה"ב שהציב את הגבול לסנאטור השמרני וההזוי ג'ו מק'ארתי. 60 שנה מאוחר יותר, צה"ל צריך להציב את הגבול לקיצוניים מהלכי האימים שמן העבר השני.