כולם היו בניו

בעודו ניצב זה שנים רבות בראש הליכוד, בנימין נתניהו הוא גם היצרן הגדול ביותר בתעשיה הפוליטית, או אם תרצו - אב מרובה ילדים. ילדיו הן מפלגות. הוא מולידן וסיבתן של מפלגות רבות, שצצו באגף הימין, לרוב מסיבות אישיות של אי-שביעות נחת מאבי המשפחה ומבית גידולם. בבחינת "בנים גידלתי ורוממתי"... מי לא היה יוצא חלציו בחיים הפוליטיים? נזכיר כמה מקרים בולטים, ומה עלה בגורלם.

דוד לוי - פרש מהממשלה והליכוד ב-1998, בטענה שלא דואגים לשכבות החלשות, והצטרף ל...מפלגה העבודה. (והיום, במרום גילו, ראוי בעיני להיות נשיא המדינה). אביגדור ליברמן - אחרי עשר שנים לצד נתניהו כמנכ"ל הליכוד וכמנכ"ל משרד ראש הממשלה, הקים מפלגה משלו, "ישראל ביתנו", ואף שימש כשר ביטחון. (האחראי לשלוש מערכות בחירות). יצחק מרדכי - האלוף (מיל') הצטרף ב1995 לליכוד ונתמנה לשר ביטחון בממשלת נתניהו הראשונה, עד שפוטר והקים את מפלגת המרכז.

ציפי לבני - חברת כנסת בליכוד, שב2005 פרשה לקדימה, הקימה את מפלגת "התנועה", וכיהנה כשרת משפטים תחת נתניהו עד שפוטרה ב2014. נפתלי בנט - כיהן ב2005 כראש המטה של נתניהו במצודת זאב, אך פרש ב2008 כדי להקים מפלגה משלו שעברה כמה גלגולים, עד ל"ימינה". איילת שקד - הייתה שנתיים מנהלת לשכת ראש האופוזיציה נתניהו, שידכה לו את בנט, עימו פרשה ב-2008.

הייתה שרת המשפטים עד שפוטרה ביוני 2019. משה בוגי יעלון - הרמטכ"ל לשעבר, שהצטרף לליכוד ב2008, כיהן כשר הביטחון במבצע צוק איתן, אך משלא חודש מינויו לשר ביטחון, נעלב, התפטר מהממשלה והכנסת, הקים את מפלגת תל"ם. הצמד צביקה האוזר ויועז הנדל - שירתו יחדיו בלשכת נתניהו, הראשון כמזכיר הממשלה והשני כראש אגף הסברה. פרשו לאחר שחשפו התנהגות מגונה של יועץ בכיר, נבחרו לכנסת במסגרת כחול-לבן, וזכו לתפקידים בכירים.

אליהם אפשר להוסיף את לא אחר מאשר יצחק שמיר, ראש הממשלה לשעבר ויו"ר הליכוד, שב1999 שבגילו המתקדם פרש זמנית מהליכוד עקב אי-שביעות רצון מסטיות אידיאולוגיות לטעמו והסכים לקשט רשימת ימין קיקיונית. יש מי שפרשו ממפלגתם וגם מהחיים הפוליטיים: דן מרידור, בני בגין, מיכאל איתן, רוני מילוא, לימור לבנת ועוד. גם כמה יועצים עזבו את לשכת נתניהו בטריקת דלת רועמת. פרישות שרובן מטעמים פרסונאליים ("אנטי-ביבי"), חלקן מסיבות אידיאולוגיות (סטייה מנתיב אבות) וחלקן שילובן של שני אלה. כל הפרישות, מסתבר, כמעט לא הזיקו לנתניהו.

פרישתו הרועמת של ח"כ גדעון סער היא המשמעותית ביותר, המטלטלת ביותר, שהרי בשתי התמודדויות בליכוד בחרו בו המתפקדים למקום הראשון אחרי נתניהו, בדצמבר 2008 ובנובמבר 2012, וכך כיהן כשר חינוך תחילה וכשר הפנים לאחר מכן. זאת אחרי ששימש פעמיים כמזכיר ממשלה, הן תחת נתניהו והן תחת שרון. כאיש ימין מובהק, איש ערכי ופופולרי, עשה סער מה שלא העז לעשות לעת הזאת אף אחד מבכירי הליכוד - לבקר בחריפות את ראש הממשלה. לצאת מבית אבא לדרך עצמאית. איש בסער. אני כמובן מצטער על פרישתו המסעירה, קיוויתי שאת מאבק ינהל בביתו הליכודי, ונתאכזבתי. חבל שלא לקח דוגמה מ"מאוכזב" אחר, אבי דיכטר אשר מיהר לצייץ: "את תרומתי למדינה אעשה מתוך הליכוד".

עתה, כשבאופק בחירות רביעיות, הגם שנתניהו וגנץ ינסו לדחות בהסכם מחודש ביניהם את הקדמתן, לפנינו מערכת פוליטית סוערת במיוחד, שבה דבר אחד ברור: הליכוד על-פי כל הסקרים שומר על מעמדו כמפלגה הגדולה, לה בין 28 ל32 מנדטים. אין מי שמיטיב יותר מסער ממנו להכיר את ה"בייס" הליכודי הרחב, נאמן ושומר כוחה של התנועה. מי כמוהו מבין, כי 17-20 מנדטים שנותנים הסקרים ל"התקווה החדשה" שלו, הם תקוות שווא. לבטח לא למספר מנדטים זה יזכה בהצבעת האמת.

הקלחת הפוליטית טרם התגבשה. מצפים לשני "משיחים" שיאמרו את דברם: גדי איזנקוט ורון חולדאי. לבטח עוד יהיו חיבורים ופיצולים, ורק דבר אחד בלתי מעורער - גוש הימין, כולל כמובן סער ובנט, שומר על רוב יציב. היילך סער עם אנשי "רק לא ביבי" ויתחבר גם למרצ, למשל? - קשה להעלות זאת על הדעת. אם נתניהו עבר לסדר היום על ההשתלחויות הבוטות כלפיו מצד גנץ וחבורתו, גם המהלך המתריס של סער לא ימנע להערכתי בעתיד שיתוף פעולה בין השניים, או לפחות בין שתי המפלגות, תלוי מה יהא אז כוחו של סער, ומה יהיה מעמדו אז של נתניהו. השכל הישר, כלומר האידאולוגיה ולא הפרסונה, הוא שצריך לקבוע. כך או כך, משעמם לא יהיה כאן.