טראמפ ומלחמתו בדמוקרטיה האמריקנית

11 בדצמבר 2020 יירשם כיום היסטורי בתולדות ארה"ב: ביום זה סוכל ניסיונו הבוטה ביותר של הנשיא, דונלד טראמפ, לקעקע את יסודותיה של הדמוקרטיה האמריקנית כפי שלא קרה מאז סיומה של מלחמת האזרחים לפני 155 שנים: בית המשפט העליון בוושינגטון דחה על הסף את תביעתו לבטל את תוצאות הבחירות לנשיאות בהן הובס באופן חד-משמעי. התביעה שאותה הוא יזם ודרש ממקורביו הוגשה על-ידי התובע הראשי של טקסס, במטרה לבטל את בחירתם של האלקטורים בארבע מדינות בהן זכה ג'ו ביידן ברוב קטן, והיא נתמכה על-ידי 126 רפובליקנים בקונגרס, שרובם נבחרו באותן בחירות, ועל-ידי 17 תובעים כלליים במדינות שונות!

מבחינתו של טראמפ התבוסה המשפטית הזו הייתה גם מכה אישית כואבת מאד: ימים ספורים לפני הבחירות הוא האיץ באופן בוטה מהלך למנות את השופטת איימי בארט לבית המשפט העליון מתוך כוונה בלתי מוסתרת שהיא תסייע בידו בבוא הזמן אם יידרש להיאבק בתוצאות הבחירות שלא יהיו לפי ציפיותיו. המחשבה המסוכנת כי בית המשפט העליון הוא כחומר ביד היוצר הייתה בעיני טראמפ מובנת מאליה - היא נועדה לשרת את מטרותיו כפי שעשו ועושים כל הסובבים אותו ביומיום. הוא חזר והתפאר שהצליח למנות שלושה שופטים כרוחו בבית משפט בו תשעה שופטים וכי ציפה לתמיכה בעת הצורך. לכן אין להתפלא כיצד הגיב להחלטה: "בית המשפט באמת אכזב. לא אומץ. לא חכמה". זה היה שיאו של מסע כמעט בלתי נשלט מצדו לבטל את תוצאות הבחירות באמצעות בתי המשפט. במהלך החודש מאז סיום הבחירות הגישו פרקליטיו 56 עתירות במדינות השונות מהן 55 נדחו על הסף ורק אחת אושרה בנושא משני.

ואולם, כל הפסד כזה לא רק שלא ריפה את ידיו אלא דחף אותו לשוב ולדקלם בלא למצמץ כי "אני ניצחתי בקלות רבה בכל המדינות". מה זה אומר על מצבו הפסיכולוגי או הפסיכיאטרי הוא נושא לבחינה של מקצוענים. כאן אפשר רק לומר, כי מי שהכיר את האיש בעברו ועקב אחר התנהלותו והתנהגותו כנשיא לא צריך היה להיות מופתע. טראמפ מעולם לא הודה כי הוא נכשל או הפסיד במשהו, גם כשפשט רגל בעסקיו. נהפוך הוא, הוא רגיל לדרוך על כל מי שעומד בדרכו. לכן לא היה ספק שהוא לא יקבל את הפסדו בבחירות ויפעל לסכל את תוצאותיהן. העובדה כי ג'ו ביידן ניצח ברוב מובהק של שבעה מיליון קולות ו-306 מול 232 אלקטורים, כלל לא התקבלה על דעתו. בימים שהקורונה עשתה שמות באמריקנים במספרי החולים והמתים, עסק נשיאם, שהכחיש את חומרת המגיפה ולעג לאמצעי הזהירות של יועציו הרפואיים, רק בדבר אחד והוא לקעקע את הצבעתם של עשרות מיליוני אמריקנים וכך לערער את המסד של הדמוקרטיה האמריקנית המפוארת. בסרטון וידאו שהפיק על עצמו הוא דיבר למצלמה במשך 46 דקות (!) "כנראה הנאום החשוב ביותר שאני נשאתי מעולם" בעוד 50 מדינות ארה"ב אשררו את תוצאות הבחירות.

ההתקפה של נשיא על תוצאות הבחירות היא תופעה חסרת תקדים בארה"ב כמו בכל מדינה דמוקרטית. בהיסטוריה שלה היו ארבעה מקרים של מועמד שניצח בהצבעה העממית הכללית אבל הפסיד בחבר האלקטורים המאשרר את ההצבעה, וקיבל את הפסדו בכבוד הראוי. רק במקרה הארבעה היו רפובליקנים והאחרון בהם טראמפ עצמו, ב-2016. במקרה הנוכחי סוגיה זו לא הייתה צריכה כלל להתעורר כי ג'ו ביידן ניצח בהפרשים שלא הותירו ספקות.

והרפובליקנים שותקים

אחת התופעות הבולטות של נשיאות טראמפ, שביטוייה הבעייתי במיוחד התברר בחודש שחלף מאז הבחירות, היא התבטלותם בפניו של ראשי ונציגי המפלגה הרפובליקנית. בשתיקתם הרועמת הם העניקו את ההכשר להתנהגותו השערורייתית של מנהיגם. בשנות כהונתו בבית הלבן הצליח טראמפ להשתלט על המפלגה על-ידי דיכוי כל ביקורת עליו. מי שהעז להביע דעה שלא הייתה לרוחו זכה מיד לתגובה מוחצת, בעיקר בציוציו בטוויטר. שרי הקבינט הבכירים פוטרו ופקידים בבית הלבן הוחלפו בתדירות בלתי מקובלת כמו גם עובדי מדינה במדים ובאזרחי. סירובו לחשוף את דוחות המס שלו נתקלו בתגובות נגד שלו בבתי משפט בלא אמירה ערכית מצד עמיתיו בקונגרס. כך גם כאשר סירב לשתף פעולה עם חקירותיו של רוברט מולר על הקשרים שלו עם רוסיה לפני הבחירות הקודמות. בראשית השנה הזו מנעו העמיתים בסנאט את הדחתו בגין פרשת הקשרים עם אוקראינה.

הוושינגטון פוסט פרסם תוצאות סקר בקרב 249 הרפובליקאים בסנאט ובבית הנבחרים שנשאלו מי ניצח בבחירות לנשיאות 2020. רק 27 היו מוכנים להודות כי ביידן ניצח; שניים התעקשו כי טראמפ זכה ואילו כל האחרים, 220, סירבו לומר מי ניצח בבחירות - ואלה נציגי העם האמריקני שמרביתם נבחרו כאמור באותן בחירות! ההליכה העיוורת אחרי טראמפ לא הייתה תוצאה של הישגיו כנשיא - לא במדיניות הפנים בשנת הקורונה ובוודאי שלא במדיניות חוץ, למעט בנושאים הנוגעים לישראל - אלא בגלל סיבה אחרת שלדעתי הפכה את אישיותו הבעייתית מאוד לאהודה בעיני עשרות מיליוני אמריקנים: התנהגותו שלא לפי קודים מסורתיים מקובלים. לא עוד נשיא שפועל על פיהם אלא אחד שמצפצף עליהם ו"עושה מה בראש שלו", כפי שהתרחשו בהופעות הבלתי אמצעיות בפני קהלים המוניים, גם בימי הקורונה, השפה ההמונית והתיאטראליות שבהעברת המסרים.

עשרות המיליונים שעקבו אחריו בטוויטר הפכו לאוהדיו ולתומכיו. בבחירות הצביעו לו 46.9% למרות משבר הקורונה שגבה את חייהם של כ-300 אלף אמריקנים וגרם למשבר כלכלי ופגיעה קשה בחייהם של עשרות מיליונים. בשעה הרת אסון זו גילה טראמפ מנהיגות אפסית שלא לומר אפילו מסכנת חיים כלפי אזרחיו - בעודדו אותם לא לחבוש מסכות ולא לשמור על מרחקים למרות הסכנות - והבטחת פתרונות הזויים כמו השימוש בחומרי חיטוי נגד המגיפה. במובן זה הוא עשה כמעט כל טעות אפשרית אבל מסתבר כי זה לא שינה להמונים רבים. נדמה כי נבחרי הציבור שתמכו בו לאורך כל שנות נשיאותו צופפו עוד יותר את שורותיהם לאחר שהפנימו לאן נושבת הרוח בין שדרות רחבות בעם האמריקני.

ורוח זו היא רעה, כי מי שזורע רוח קוצר לעתים סופה, ובמקרה זה כלפי הדמוקרטיה האמריקנית. מיד עם פרסום נצחונו של ביידן, התארגנו ברחבי ארה"ב הפגנות רחוב קולניות וגם קיצוניות של תומכי טראמפ ובהן נשמעו קולות שקראו לו, בין היתר, להכריז על משטר חרום, להשעות את החוקה, להשתיק את התקשורת ולדרוש מהצבא לפקח על בחירות חדשות - תכנים מוכרים במשטרים אפלים. באופן חריג ביותר נאלץ הרמטכ"ל להגיב ולהבהיר שלא יהיה ספק כי הצבא האמריקני נחוש להגן על החוקה, ומקור ביטחוני עלום שם הוסיף כי רעיון השימוש בצבא הוא "מטורף בשנה שלא חשבנו שיכולה להיות מטורפת יותר".

כאשר הסוף הוא רק ההתחלה

בנימוק של מימון מאבקו המשפטי בתוצאות הבחירות, הצליח טראמפ לגייס מעל 200 מיליון דולרים מתורמים פרטיים. איש לא יודע אם וכמה הוצאו למטרה זו אבל יש הגורסים כי תכליתם האמתית של הכספים נועדה לצרכי היערכויות אישיות בשל חששו מתביעות משפטיות שיוגשו נגדו מיד לאחר שיעזוב את הבית הלבן. ובכדי לעשות את הסיפור עוד יותר דרמטי הודלפו ידיעות כי טראמפ התייעץ אם וכיצד הוא יוכל לחון את חתנו ג'ראד קושניר וביתו איוונקה, שהועסקו בבית הלבן כיועצים בגרסת הנפוטיזם המודרנית, את שני בניו שניהלו את עסקיו לפי הגרסה הרשמית, את פרקליטו רודי ג'וליאני ואת... עצמו. חשיבה על חנינה בטרם הגשת כתב אישום היא הבחנה נוספת על אישיותו המורכבת אבל ייתכן שהיא מצביעה גם על תופעה בה חבורה זו היא כנראה היחידה שיודעת מה טראמפ עשה בשנות ישיבתו בחדר הסגלגל מעבר לידוע והמוכר.

החלטת חבר האלקטורים היא החותם הסופי לקביעת נצחונו של ג'ו ביידן לאחר הניסיונות להשפיע על הצבעת חבריו. אלא שבלוח השנה הפוליטי האמריקני קיים תאריך נוסף שבעידן טראמפ קיבל פרופורציות חדשות. ב-6 בינואר 2021, שבועיים לפני טכס ההכתרה, יתכנס הקונגרס על שני בתיו לישיבה מיוחדת לאשר פורמלית את החלטת האלקטורים בספירת קולותיהם ואישור המנצח על-ידי סגן הנשיא מייק פנס. עד היום תאריך זה היה עוד יום בתהליך ההכרזה הארוך של בחירת נשיא ארה"ב. אלא שהפסדו של טראמפ הפך את השגרה הנינוחה ובדרך כלל החגיגית לכאוס רעשני. באווירה יצרית זו איש לא יתפלא אם יימצאו מספר חברי קונגרס רפובליקנים שיסרבו לתת ידם להחלטה הפורמלית ויעמידו את פנס במצב כמעט בלתי אפשרי כיוון שמתוקף חובתו החוקתית הוא אמור להצהיר על ביידן כמנצח. במהלך כל כהונתו פנס חסה בצלו הרחב של טראמפ והסתבר כסגן נשיא צייתן לתפארת. האם יהיה בכוחו להעמיד את חובתו החוקתית הממלכתית מעל לצייתנות האישית בעודו מחשב אולי את עתידו הפוליטי? המקרה האחרון בו דילמה זו עלתה על הפרק התרחשה לאחר הבחירות בשנת 2000, כאשר סגן הנשיא אל גור הפסיד בהחלטת בית המשפט העליון על חודם של קולות בודדים לג'ורג' בוש הבן והכריז עליו כמנצח למרות שרבים במפלגתו הדמוקרטית האיצו בו לא לעשות כן.

ואחרי כל הסאגה הזו יש עוד עניין אחד שעשוי לזכות בכותרות שמנות במהלך החודש הקרוב אם אכן יתרחש: במלחמתו לא להכיר במציאות האמתית הושמעו הערכות כי עם עזיבתו המאולצת את הבית הלבן, דונלד טראמפ יכריז על התמודדותו לנשיאות בבחירות 2024. אם אומנם יעשה זאת - רק פעם אחת בהיסטוריה האמריקנית נבחר נשיא לשתי כהונות לא רציפות אבל מעולם לא היה מקרה של הכרזה כזו ארבע שנים מראש - הוא ירצה להוכיח כבר עכשיו למתנגדיו ובעיקר לתומכיו, כי הוא שש אלי קרב וכי כוחו יהיה במתניו גם בגילו אז - גילו של ביידן היום.

וכמובן, תהיה זו הצהרת כוונות על רצונו להשיב את כבודו האבוד שהוא כידוע מרכיב מרכזי באישיותו הנרקיסיסטית. מעניין אם ראשי המפלגה הרפובליקאית ירצו אז להמשיך להסתופף תחת כנפיו במשך ארבע שנים נוספות או שיימצאו ביניהם סופסוף בעלי עמודי שדרה מוצקים שיקומו מולו. אם כן, הם מן הסתם ירצו להיזכר כממשיכיו של הנשיא הרפובליקני הראשון אברהם לינקולן, הנשיא שאיחד את האומה האמריקנית ולא דונלד טראמפ, הנשיא שגרם לשסע עמוק בקרבה.