ליזה מונטגומרי אמורה להיות האישה הראשונה שתוצא להורג בידי הממשל האמריקני מזה 67 שנים. מספר סנאטורים פנו השבוע למשרד המשפטים ודרשו לבדוק את הזינוק בהוצאות להורג הפדרליות בממשל טראמפ. כמה שעות לאחר מכן הודיע דונלד טראמפ על חנינה ל-15 איש, כולל ארבעה עובדי קבלן צבאיים שנדונו למאסר בשל הרג גברים, נשים וילדים חפים מפשע בעירק; בקיצור, מעיר גארדיאן, פושעי מלחמה.

המניעים של טראמפ קשורים פחות לרחמים ויותר לחוסר הבושה המוחלט שלו. בעולם שלו, מי שנדון למוות ראוי לגזר דינו, בעוד לנאמניו יש כרטיס לחופשי. ניקולס סלאטן, פול סלואו, איוון ליברטי ודסטין הרדס עבדו כאנשי אבטחה בחברת בלאקווטר שבבעלות אריק פרינס, תומך ותיק של טראמפ ואחיה של שרת החינוך, בטסי דה-ווס. כל הארבעה ריצו עונשי מאסר ארוכים על טבח בו נרצחו 13 אזרחים בבגדד ב-2007. אחרי משפטם ב-2014 אמר התובע, רונלד מייצ'ן: "הם פתחו באש צלפים עזה, תת-מקלעים ורימוני יד על אנשים חפים מפשע. היום הם נותנים את הדין על התקפתם הנפשעת". יריביו הפוליטיים של טראמפ ופרשנים משפטיים, כולל אלו שהתרגלו למעשיו של טראמפ, כינו את החנינות "מגעילות" ו"גרוטסקיות". 29 יום לסיום כהונתו, חוסר הבושה של טראמפ אינו יודע גבול.

טראמפ חנן גם את כריס קולינס, אשר נדון למאסר בשל הצהרות שקר ל-FBI וקשירת קשר להונאת ניירות ערך, ואת דנקן האנטר, אשר הודה בשימוש אישי בכספי תורמים. קולינס והאנטר היו חברי הקונגרס הראשונים שתמכו בטראמפ ב-2016. החנינות לג'ורג' פפדופולוס ואלכס ון-דר-זוואן, שהורשעו בפרשה הרוסית, היו בלתי מפתיעות גם הן. טראמפ ממשיך לראות את החקירה בפרשה כמזימה נגדו, למרות שהיא הראתה את קיומם של עשרות קשרים בין הקמפיין שלו לבין מוסקבה.

כך נראים "ייבוש הביצה וה"חוק וסדר" מבית מדרשו של טראמפ, אומר גארדיאן בציניות. ההיסטוריון פרופ' ג'ק גולדסמית מאוניברסיטת הרווארד בדק ומצא, כי 40 מבין 45 החנינות שהעניק טראמפ (לפני ה-15 הנוכחיות) ניתנו לאנשים שאיתם היה בקשר או שסייעו לו בזירה הפוליטית. ההיסטוריון פרופ' אלן ליכטמן אמר החודש: "שום פעולה של טראמפ אינה מפתיעה אותי. אין לו שום כבוד לחוק, לאנושיות, להוגנות או למסורת. אם הוא חושב שזה מועיל לו מבחינה כספית, פוליטית, משפחתית – הוא יתן כל חנינה שירצה, אולי גם לעצמו וכנראה לבני משפחתו ולנוכלים אחרים".

טראמפ אכן הכריז לאחרונה שיש לו "זכות מוחלטת" לחון את עצמו. היסטוריונים ומשפטנים רבים אינם מסכימים. נותר לראות האם ג'ו ביידן יעשה זאת, ברוח של פיוס לאומי, כפי שג'רלד פורד חנן את ריצ'רד ניקסון – צעד שתרם לכשלונו בבחירות שנתיים מאוחר יותר. בינתיים, בליץ החנינות הלילי של טראמפ בא ככל שהוא נואש יותר ותלוי בנאמניו בנסיונו העקר להפוך את תוצאות הבחירות. הוא כבר איבד את מיץ' מקונל; ייתכן שיאבד אפילו את מייק פנס. אבל המסר האחרון שלו הוא: מי שנשבע לי אמונים – יתוגמל; אם תשקרו ותרמו עבורי – תקבלו ממני גיבוי. חנינה מעיקרה מתאימה יותר למונרכיה של ימי הביניים מאשר לרפובליקה חוקתית. אולי בשל כך היא כה נושאת חן בעיני טראמפ, כאשר הוא נכנס להתמוטטות נוסח ג'ורג' השלישי בעוד ארה"ב חומקת מאחיזתו.