הממשל הנכנס בארה"ב מתכוון, בניגוד לקודמו, להתייחס למשבר האקלים כאל איום דחוף על הביטחון הלאומי ובולט עניינו בשיבה להובלת המאבק העולמי באתגר. מיד לאחר בחירתו לנשיא מינה ג'ו ביידן את שר החוץ לשעבר, ג'ון קרי, לנציגו המיוחד לנושא. החשיבות הרבה שביידן מייחס לסוגיה ניכרת גם בכך שמעמדו של נושא המשרה (שהייתה קיימת גם בתקופת הנשיא ברק אובמה) ישודרג לשר בקבינט וקרי יישב במועצה לביטחון לאומי שבבית הלבן.

מבחינת קרי, אשר פועל בנושא מ-1992 ושבתפקידו כשר החוץ של אובמה הוביל את הדיונים לקראת חתימת הסכם האקלים בפריס, מדובר בסגירת מעגל. האתגר שבפני קרי, אחד הפוליטיקאים והדיפלומטים המוערכים בוושינגטון, הוא הן פנים-אמריקני והן קשור במדיניות חוץ. בתקופת כהונתו יצא ממשל טראמפ מהסכמי פריס וביטל חוקים ותקנות שהיו קיימים במשך עשורים רבים. כעת יצטרך קרי לנסות לרתום אליו רפובליקנים, שרובם מתנגדים לנקיטת צעדים להתמודדות עם האקלים כולל צמצום שימוש בדלקים מזיקים, וכן לשכנע מדינות אחרות, כי ארה"ב תפסיק לזגזג ותהיה עקבית במדיניות האקלים שלה.

חשוב לציין, כי למרות שבארה"ב נושא האקלים שנוי במחלוקת פוליטית, ועל אף גישתו של הנשיא דונלד טראמפ, הוא עדיין נכלל בכל מסמך חשוב על תפיסת הביטחון הלאומי. זרועות שונות בממשל הפדרלי, כולל הקונגרס, קהילת המודיעין והכוחות המשולבים, פועלים כולם במטרה להבין את השפעות שינויי האקלים על הביטחון הלאומי האמריקני והצבא חייב להיערך ולתכנן בהתאם.

בישראל ביצעה הממשלה מספר צעדים חשובים להכנת המערכת האזרחית לשינויי אקלים, כולל הקמת מינהלה ייעודית לנושא, הצטרפות להסכמים בינלאומיים, ביניהם אמנת פריס, והתחייבות של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לעבור עד 2050 משימוש בדלקים מזהמים לאנרגיה מתחדשת (למרות שבפועל אין תוכנית ממשלתית, תקנים או תקציבים על-מנת להגיע ליעד זה). בד-בבד, מסגרות ייעודיות בשיתוף רשויות מקומיות וארגוני חברה אזרחית פועלים להכנת המשק והתשתיות האזרחיות להתמודדות עם משבר האקלים.

"מכפילי איום" עקביים

לעומת זאת, במערכת הביטחון אין תקנים ומומחים לנושא, להוציא במשרד החוץ, לו שליח מיוחד לנושא האקלים, אם כי ללא צוות תומך. המערכות הביטחוניות אינן עוסקות בסוגיית האקלים כמשפיעה על הביטחון הלאומי, והנושא לא נכלל בהערכות אסטרטגיות, תרחישים, תהליכי תכנון ותקצוב. זאת למרות שיש קשר הדוק, ישיר ועקיף, בין שינויי אקלים וביטחון לאומי.

בעוד שינויי אקלים אינם הגורם היחיד לעימותים בין שחקנים מדינתיים ותת-מדינתיים, הרי שהם "מכפילי איום" עקביים, המגדילים את הסיכון להחרפת בעיות קיימות ועידוד אי-יציבות. חום קיצוני, מחסור במים ובמזון ועליית פני הים מחדדים פערים כלכלים-חברתיים, מביאים להגירה המונית ופליטות, ומייצרים תנאים נוחים לפריחתם של ארגוני טרור המנצלים את פגיעות האוכלוסייה. הדבר נכון במיוחד באזור המזרח התיכון הנוטה לאי-יציבות אינהרנטית וניכרים בו כשלים מוסדיים ומשילותיים.

במזרח התיכון בכלל ובישראל בפרט, השפעות האקלים הישירות והרלוונטיות ביותר הן עלייה עקבית בטמפרטורות, מחסור במים, עליית מפלס פני הים והתגברות התדירות והעוצמה של אירועי מזג אוויר קיצוניים. הפשרת הקרחונים בחוג הארקטי והשלכותיה על התחרות בין המעצמות ארה"ב, סין ורוסיה, צפויה גם היא להשפיע בעקיפין על ישראל. על-פי השירות המטאורולוגי, הטמפרטורה הממוצעת בישראל נכון להיום גבוהה ב-1.4 מעלה מזו שנמדדה ב-1950 והיא צפויה לעלות בעוד 1.2-0.9 מעלות עד סוף שנת 2050; כלומר - עלייה של יותר משתי מעלות תוך מאה שנים.

האזור כולו מתחמם בקצב גבוה יותר מאשר אזורים אחרים בעולם, ובקיץ נרשמות באופן קבוע טמפרטורות של מעל 50, בכוויית ובאירן - אף 55 מעלות. אזור איחוד האמירויות ובחריין, מדינות שישראל חתמה עימן על הסכמי נורמליזציה, עלול לא להיות ראוי למגורי אדם עד שנת 2050. עלייה בטמפרטורות נמצאת בקורולציה עם עלייה באלימות בין קבוצות. כאשר חום קיצוני מלווה בבצורת, גדל הסיכון לסכסוך אלים.

החדשות רעות גם מבחינת מחסור במים. עד סוף המאה תהיה הפחתה במשקעים בישראל בשיעור של 25%-15%. המזרח התיכון וצפון אפריקה הם הצחיחים ביותר בעולם. 14 מתוך 33 המדינות הנמצאות בסיכון הגבוה ביותר לסבול ממחסור מים נמצאות במזרח התיכון ובצפון אפריקה. ל-60% מהאוכלוסייה באזור, עשרות מיליוני אנשים, אין כמעט גישה למי שתייה. מחסור במים, הפוגע בחקלאות ומשפיע גם על ייצור מזון, והעדר היכולת של ממשלות לספק מים ומזון לאוכלוסייה, מעלים את הסיכון לפריחת שחקנים תת-מדינתיים וארגוני טרור.

הדוגמה הבולטת ביותר בהקשר זה היא הבצורת החמורה בסוריה בשנים 2011-2006, שהובילה לכשל בחקלאות, הידרדרות כלכלית והגירה של 1.5 מיליון סורים מאזורים חקלאיים לערים. התפתחות זו הובילה למתחים בין המהגרים לבין האוכלוסייה העירונית, ובין היתר ליבתה את מלחמת האזרחים העקובה מדם. סוריה אינה בהכרח מקרה חריג. סימולציות שונות מראות, כי עד 2030 מצרים עלולה להיקלע למצב דומה. יתר על כן: טמפרטורות גבוהות, עליית מחירי מזון וכתוצאה מכך התחזקות שחקנים תת-מדינתיים, עלולים יהיו להוביל להגירה המונית לעבר אירופה ואולי אף לעבר ישראל.

עליית פני הים, המעמידה אזורים שלמים בסכנת הצפה, גם היא צפויה להוביל לאי יציבות והגירה המונית. ובנוסף, ההתחממות העולמית מגבירה את העוצמה והתדירות של אירועי מזג אוויר קיצוניים, בכללם שיטפונות, המעלים את הסיכון להתפרצות והפצה של מחלות מידבקות כגון מלריה, וירוס הנילוס המערבי, אבולה וזיקה. כפי שמדגים משבר הקורונה, התפרצות נגיף במקום אחד משפיעה במהרה על שאר העולם.

לבחון את האיומים

מעבר להשפעות האקלים על היציבות הגאופוליטית באזור, אשר עלולה להפוך לאתגר ביטחוני עבור ישראל, יש להן גם השלכות ישירות על ציוד לחימה ותשתיות ביטחוניות וכן על כשירותם ובריאותם של אנשי צבא וביטחון. ראשית, עליית פני הים בשילוב אירועי מזג אוויר קיצון עלולה להוביל לשיטפונות ולעלות בחיי אדם וודאי לגרום נזקים לרכוש - כפי שאכן קרה בהצפות בבסיס חיל-האוויר חצור בינואר השנה, שגרמו נזקים כבדים למטוסי אף-16.

חום קיצוני משפיע גם על יכולת תעופה. למשל: מעבר לטמפרטורות מסוימות משתתקות מערכות אלקטרוניות מסוימות במטוסים. חום גבוה גם מפחית את צפיפות האוויר, מה שמשפיע על יכולת ההמראה והטיסה עם מטען. זו תופעה מוכרת במפרץ הפרסי, ואין סיבה שלא תתרחש גם בישראל בתנאי טמפרטורות דומות. לחימה בחום קיצוני תסכן את בריאותם של אנשי ביטחון, ועלייה עקבית בטמפרטורות משמעותה צמצום במספר ימי אימון וירידה בכשירות.

נושא זה עלה באחרונה במאמר שפרסם מזכ"ל נאט"ו, ינס סטולטנברג, שהסביר, כי הארגון נערך להתמודד עם השפעות האקלים, בין השאר כדי להגן על חייליו הנלחמים באזורים החמים ביותר בעולם, למשל בעירק, שם הטמפרטורות בקיץ מגיעות באופן תמידי ל-50 מעלות. ישראל, הנמצאת באותו אזור, צריכה גם היא להיערך להתמודדות עם השפעות אלו.

ישראל הכירה בקיומם של שינויי אקלים ונקטה מספר צעדי מענה ראשוניים בזירה האזרחית, הגם שאינם מספקים, אך כדאי שתכיר בנושא כאחד האיומים האסטרטגים על ביטחונה הלאומי. ניתן לומר ששינויי האקלים יכתיבו את המענה לשלוש שאלות: מהיכן יצמחו האתגרים הביטחוניים? כיצד ישראל תתמודד עימם? והאם כוחות הביטחון יהיו מוכנים כראוי? מסגרת ניתוח כזו תאפשר בחינה של האיומים בטווח הקצר, הבינוני והארוך, וגם להיערך בהתאם.

ישראל יכולה ללמוד מניסיונם של זרועות הצבא האמריקני, הבריטי, נאט"ו ואחרים העוסקים בנושא מזה כעשור, ולשלב את נושא האקלים בדיונים השוטפים בהערכת המצב הלאומי. על המועצה לביטחון לאומי, אמ"ן וזרועות הביטחון האחרות להעסיק מומחים בתחום ולכל הפחות, בשלב זה, לדאוג לשיח שוטף בין מומחי האקלים ומומחי הביטחון המסורתיים כדי להבין את יחסי הגומלין בין שני התחומים.

שינויי אקלים צריכים להיות נוכחים בתרחישי ייחוס וכן להילקח בחשבון בכל תכנון ותקצוב של תשתיות, כוח אדם ופיתוח אמצעי לחימה. לשם כך דרושים תהליכים סדורים, ארגון, הטמעת מתודולוגיות ומשאבים. בה בעת, משבר האקלים צריך להפוך לכר פורה לשיתוף פעולה אזרחי וביטחוני עם מדינות שכנות ובעלות ברית, בפרט ארה"ב אנגליה ונאט"ו, להן בסיסים, כוח אדם רב, ציוד לחימה ואינטרסים באזור.