בשנת 1916 החליטה העיר סינסינטי לבנות רכבת תחתית נהדרת. לאחר עשרות שנים של עליות ומורדות היא ננטשה ב-1948 וכיום קיימות מתחת לעיר מנהרות באורך של שלושה ק"מ שאינן בשימוש. הסיפור הזה עודנו רלוונטי, טוען אקונומיסט, כאשר פוליטיקאים מכל עבר קוראים להשקיע בתשתיות – למרות שהרקורד שלהן גרוע במיוחד הן בצד התקציב והן בצד לוחות הזמנים.

רוב המדינות הפעילו תוכניות סיוע קצרות טווח להתמודדות עם הקורונה, אך יש גם רצון להשקיע בתשתיות. ג'ו ביידן קורא להוציא 2 טריליון דולר על כבישים, תחנות כוח ומסילות, ומקווה לזכות בתמיכה דו-מפלגתית. האיחוד האירופי אישר תקציב בסך 1.8 טריליון אירו, שחלקו מיועד להשקעות בדיגיטל ובאנרגיה.

הרצון להשקיע בתשתיות הוא מובן. ההשקעה הציבורית והפרטית בה היא רק 4%-3% מהתוצר העולמי – סכום נמוך מכדי לתחזק את התשתיות המזדקנות במדינות המפותחות ומכדי לספק חשמל ומים במדינות המתפתחות. שיעורי ריבית נמוכים משמעותם שהמימון זול, ומדינות רבות סבורות שהתשואה מהשקעה בתשתיות תהיה גבוהה. שינויי האקלים והדיגיטציה של הכלכלה יוצרים דרישה נרחבת לאנרגיה מתחדשת ולאמצעי קשר, כולל הדור הסלולרי החמישי.

אולם, התמונה בפועל הרבה פחות מבטיחה. החריגות בתקציבי התשתיות מגיעות לעיתים ליותר מ-25%. שני שלישים מתשלומי השוחד בחו"ל קשורים לפרויקטים כאלה. סין משקיעה יותר ממדינות אחרות, אך מחצית מהשקעותיה הניבו הפסדים. הודו השקיעה הון עתק בתחילת המילניום ושקעה בחוב עצום. רוב הפרויקטים נמשכים פרק זמן שמעבר לאופק של הפוליטיקאים והבוחרים. הערך הכלכלי שלהם לרוב אינו מגיע לידי מי שמשלם תמורתם.

הניסיון המר מלמד שני לקחים, טוען אקונומיסט. האחד: ממשלות צריכות ליצור רשימת פרויקטים אחת ויחידה, ולבחור מתוכה את הפרויקטים בעלי הסיכוי הגבוה ביותר להניב תשואה חיובית. בחירה זו צריכה להביא בחשבון את פליטת גזי החממה את האיחורים הצפויים, והיא צריכה להיעשות בידי גופים נפרדים מאלו המבצעים ומנהלים אותם. לעיתים הפרויקטים שצריכים להיבחר אינם אלו שפוליטיקאים אוהבים, אלא תיקונים ותחזוקה צנועים. השני: יש לסמוך על המגזר הפרטי. הוא לא רק מקור מימון – לקרנות בינלאומיות להשקעות בתשתיות יש 200 מיליארד דולר פנויים – אלא גם מנהל טוב יותר. זה אומר, שיש ליצור אחידות בחוזים ולהפעיל רגולטורים עצמאים המגנים על כספו של משלם המיסים ומבטיחים למשקיעים תשואה סבירה.

שני הלקחים נראים מובנים מאליהם. אבל סקר של קרן המטבע הבינלאומית מצא, כי ליותר ממחצית מהמדינות אין מאגר לאומי של הפרויקטים שבדרך, וברובן הרקורד בתחום התשתיות הוא מבולגן. ארה"ב מתקדמת בדור החמישי, אך שדות התעופה שלה מתפוררים ואין לה מספיק אנרגיה מתחדשת. לאירופה יש נמלי תעופה נוצצים וחוות לאנרגיית רוח, אך מבחינת הדור החמישי היא נמצאת בתקופת האבן. ניהול נכון של פרויקטים בתשתית גורם לכך שההשקעה תהיה יעילה ב-33% יותר. הפרס הוא עצום; רק אל תצפו לרכבת תחתית בסינסינטי.