פעם, בשנים רחוקות, היה לכאורה סדר. לכאורה. הכוח לאבטחת זרימת מידע ומיצוי הזכות לחופש ביטוי היו נתונים בידי מעטים:
ידיעות אחרונות (מוזס), מעריב (קרליבך), הארץ (שוקן), ערוץ 1 (הממשלה). הגבולות היו ברורים - מיהו מו"ל ובעל השררה (בעל הממון), מיהו עורך (בעל הסמכות, בדרך כלל שכיר) ומיהו עיתונאי (כותב, שכיר).
גבולות אלה הטשטשו. במיוחד נוכח ביזור מוקדי הכוח - עם הקמת ערוצי טלוויזיה מסחריים ורשת האינטרנט. עתה, כל אדם יכול להקים לעצמו בלוג בפייסבוק או אתר "תחקירים", ולכנות עצמו: מו"ל. כל צייצן יכול להתחפש לעיתונאי. בלא מחויבות לציבור הכללי, אלא לשולחיו, לחבריו, מעסיקיו ו/או לאינטרסים שונים ומשונים.
וככל שנוקף הזמן, ומעגל כלי התקשורת מתרחב, ומספר הכותבים והידוענים הולך וגדל - במיוחד ברשתות החברתיות, וככל שעולם התוכן השיווקי חודר באופן דורסני, ובעלי דעה מתחזקים וצוברים עוקבים ועמדות כוח, הולך ונוצר עיסוק חדש: תעמולאי. תעמולאים אלה משרתים מטרות שונות: פוליטיות, עסקיות, משפטיות או אחרות.
גם עיתונאים ידועים באמצעי תקשורת גדולים יחסית, חוטאים בכך. ממעמד של עיתונאי שתפקידו לדווח, לחקור ולנתח עובדות, הפכו רבים מהם לתעמולאים. במקום לקדש את האמת ולדבוק בעובדות, הם מקדשים מטרות שסימנו מראש. אותם עיתונאים שירדו מהפסים והפכו לתעמולאים, מנצלים לרעה את הבימה שבידיהם (טלוויזיה, רדיו,
עיתון) ומשרתים אג'נדה שבה הם תומכים. והם שועטים קדימה, הכל למעט המטרה, גם אם צריך להסתיר עובדות.
תופעה זו באה לידי ביטוי, מחד-גיסא, בעיקר בשיפעת הכתבות המגמתיות המתפרסמות כמעט מדי יום נגד ראש הממשלה
בנימין נתניהו - מצד "עיתונאים" שהפכו לתעמולאים, הפועלים לסילוקו של נתניהו מהמערכת הפוליטית, עם או בלי צדק; ומאידך-גיסא, במבול הכתבות שהתפרסמו בשבועות האחרונים נגד יו"ר כחול לבן, שר הביטחון
בני גנץ, מצד עיתונאים שהאדירו קודם לכן ופימפמו את שמו של גנץ ואף הסתירו מידע חשוב (שעלול היה לפגוע בסיכוייו בבחירות), כל זאת כשפעלו לכבוש באמצעותו את השלטון. עתה, לאחר שאיבד מכוחו ולא סיפק את הסחורה, הם פועלים לבזותו.
ברשימה זו אמנע הפעם מאיזכור שמות. המדובר בעשרות רבות של תעמולאים. כל גולש/קורא יכול לדעת במי עסקינן, גם אם אשתעשע מעט, ולמצער אתן בחמישה מהם סימנים (שם משפחה): א', ד׳, ד׳, כ׳, ג׳.
