מודל בתי אומנה בישראל - האם זו טובת הילד

בישראל חיים מעל ל-3 מיליון ילדים, מתוכם 399,140 ילדים ובני נוער המצויים במצבי סיכון ומצוקה, כאשר חלק ממצבי הסיכון באים לביטוי בניתוק ממסגרות נורמטיביות. (משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים). המגמה המרכזית היא לנסות ולטפל בילד ככל הניתן במסגרת ביתו ומשפחתו. אולם כאשר מצב המשפחה מסכן, או עלול לסכן, את שלומו הגופני והנפשי של הילד ולפגוע בהתפתחותו, נשקלת הוצאתו למסגרת חוץ ביתית (מבקר המדינה). בעוד שאין ספק בצורך הוצאת הילד מהבית, עולה השאלה האם המסגרות שעומדות לפניו באמת מספקות את המענה לו זקוק הילד.

לטובת קוראי הכתבה אדגיש את ההבדל בין אומנה לאימוץ. שלא כמו באימוץ בו ההורה הביולוגי מוותר על כל זכות חוקית לגדל את הילד והוא עובר לידי משפחה מאמצת, באומנה הילד שייך להוריו הביולוגים ושוהה לזמן בלתי מוגדר מראש בידי משפחה אומנת עד שהוריו הביולוגים כשירים חוקית כדי לטפל ולספק את כל צרכיו. כל זמן שהילד נמצא באומנה אחריות הטיפול בו שייכת למדינה.

המענים הקיימים בין היתר הם אומנה ומעון משפחתי. המעון, המתפקד כמשפחת אומנה, מנוהל על-ידי זוג נשוי וגדלים בו עד 12 ילדים. המעון מקיים אורח חיים משפחתי כשילדי המעון לומדים בקהילה וצורכים את שרותי הקהילה. מחקרים רבים סביב התופעה מעלים נתונים מדאיגים. ברוב כמעט מוחלט של המקרים לא רק שההשמה החוץ ביתית לא מועילה, היא גם מרעה את מצבו של הילד.

בשני המקרים לילד האומנה יש צורך להיטמע במשפחה הטרוגנית קיימת, והדבר אינו פשוט בכלל. ילד המגיע לאומנה צריך מעטפת חמה ועזרה טיפולית כדי לעבור את המשבר שחווה. הדבר מתבטא בחונך שמגיע פעם בשבוע, עובד סוציאלי שמבקר פעם בשבועיים וכו', מה שיוצר לרוב רגשות קנאה וניכור מצד הילדים הביולוגים. הם מצד שני קמים לדרוש את מקומם. כתוצאה מכך ומבלי להתכוון משפיעים בעוצמה רבה על ילד האומנה שגדל בתחושת ניצול ואפליה ביחס אליהם. "לעולם לא אהיה שווה", הינה מחשבה שכיחה במוחם של ילדי האומנה. חוויה מרכזית ומשותפת היא הצורך לשרוד, אשר מהווה כוח מניע. הפחד של ילד האומנה שלא ירצו אותו יותר, מייצר בו את הצורך לרצות. "אני בטוחה שיש ילדים שמרגישים אותו דבר. שלא טוב להם, אבל הם סותמים את הפה כי הם מפחדים. הם מפחדים לעבור עוד משפחה אומנת, כי הם מפחדים ממה שיקרה להם" (בוגרת אומנה, מתוך "חוויית החיים באומנה של בני נוער בישראל", רונית אדלר).

לדעתי יש להקים בית של הרווחה, בחזקת המדינה, המנוהל על-ידי זוג אנשי מקצוע. לא בהכרח זוג נשוי, שלא יכול/מעוניין בהתמסדות או לא מסוגל להביא ילדים מסיבות כאלו ואחרות. מסגרת כזו תעניק מענה טוב יותר על-ידי יצירת קבוצת שווים במקום שצריך לשמש כמקום בטוח לילד. בו הוא אינו שני לילד ביולוגי. מקום בו יוכל לדבר על הרגשות שלו ולקבל טיפול על-ידי גורם מוסמך, הוא הורי האומנה. בנוסף יש להטמיע את המושג "דוד סוציאלי" לצורך בקרה על התהליך והשגרה בבית. וכמובן שיש עוד צורך לדון בנושא. היום יותר ויותר משפחות "מוותרות" על הרצון לקבל איליהם ילד אומנה מחשש להשפעות שהזכרתי על הילדים הביולוגים שלהם. הצורך לפתרון הוא מוחשי, כאן ועכשיו ולא בעיה שניתן לדחות ל"מחר".

על-מנת להביא למודעות את המטלות שמגיעות עם הבאת ילדים ולהימנע מלהגיע להוצאת ילדים מהבית בעתיד יש להבנות את חינוך העבודה הסוציאלית כחלק מתוכנית לימודי החובה. בדגש על זוגות חדשים.