מי נגד מי

אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף (תהילים פה-יב')

בוחן המציאות הוא מאבק אולטימטיבי בין טוב לרע. בעולם שבו האמת ממוסגרת, שלא לומר נבלמת, מסולפת או נסתרת, המאבק עשוי להתיש. בעקבות המהפכה הצרפתית והקמת רפובליקה באמריקה הוסבר לנו, בתחילת המאה הקודמת, שהכל בעצם יחסי. הסבר עממי גורס 'אם היד שלי בכיס שלך - לי יש יד בכיס וגם לך'. בעולם יחסי - שום דבר אינו מוחלט. מה שטוב לסטלין - רע לטרוצקי, מה שטוב ללואי ה-14 - לא טוב למדינה, מה שהיה טוב לאפשטיין לא טוב לקרן ווקסנר, מה שמתחזק את החבל - רע לתלוי, וכן הלאה...

השאלה: מה ומי - טוב, מי ומה - רע, מי נגד מי? הציקה ליהודים מאז ומתמיד (צדיק ורע לו רשע וטוב לו). הרעיון הזה פרח בבסיס תורת הגמול (שכר ועונש) שפיתחה הציביליזציה במרחבי תודעתה האנושית. ואיך נבדיל בין היצר הטוב לרע? בחסידות מתארים את שני היצרים כתאומים סיאמיים. שניהם נראים, נשמעים ונחשבים צדיקי יסוד-עולם. שניהם בעלי פאות ארוכות ומסולסלות, שניהם כפותים לנצח ברצועות תפילין, שניהם עטופים בטלית יומם ולילה, כי לא ינום שומר ישראל (יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח). אם שניהם אחד הוא - מה עושים? התשובה אלמנטרית: בוחנים את תוצאות המעשים. מבחן המציאות הוא מבחן התוצאות, לא הכוונות.

להלן כמה דוגמאות מהווי חיינו. בראשית המאה שעברה הגיעו לארץ 'חלוצים', רובם יהודים חילונים, אתאיסטים מסמורטטים שנפלטו מכיתות מהפכניות במזרח אירופה. לכאורה הקבוצות איימו על היישוב הוותיק. מי שהרגיע את היישוב (הישן) היה הרב יצחק הכהן קוק (ביידיש - בעל מבט), לימים הרב הראשי האשכנזי. הוא קבע שהחלוצים מייבשים ביצות, סוללים כבישים, בונים בתים עבור עם ישראל בארץ ישראל, יוצקים יסוד איתן לתקומה יהודית. הכיצד? שאלו אותו, בולשביקים 'שרופים', עוכרי ישראל, קנאים אכזריים, יקימו לעצמם כוורת שוקקת שבה מטבח אחד, מקלחת אחת לגברים ונשים, בצד מחסן מלא מיטות - לול בלול לאפרוחי ילדים... בסופו של דבר הקימו החלוצים את תנועת ההתיישבות המסועפת שהביאה להקמת המדינה. היהודית.

במהפך הפוליטי שהתרחש ב-77 נקרעה ההתיישבות, לכאורה, מזרועות המדינה והשלטון עבר מ'הבולשביקים' ליהודים. 'גנבו לנו את המדינה' - נשמעו קולות קינה ברחבי ההתיישבות. מישהו בשמים שיבש את הכוונות. האם היה זה הרב הכהן קוק שראה את הנולד? אפרופו כוונות - מגיעים ל'תותח הקדוש' שעל חוף הים. דיין הצליח להתחמק רגע לפני שהציבו את התותח ולא ירה ביהודים. רבין, שהיה מפקד חטיבת הראל, החליף את הכוונות, ירה גם ירה ב'אלטלנה'. הכוונות של בן-גוריון היו לרסק את תנועת החרות ולהשמיד כל אופוזיציה אפקטיבית ל'שלטונו הסוציאליסטי הצודק' שזכה לתמיכה אוהדת ומסייעת של סטלין והסובייטיקה העולמית.

בתקופת הסזון, כשההגנה הסגירה לוחמי אצ"ל ולח"י לידי הבריטים, בגין הורה לא להגיב. לא תהיה פה מלחמת אחים מטעמנו, הייתה תגובתו. זו הייתה תגובה ממש פבלובית ואנשי ה'הגנה' סברו שהיא עובדת רק על כלבים. אלא שגם למראה אלטלנה המופגזת התרחש דבר מוזר. מנהיג הימין לא נענה גם לפרובוקציה החדשה, הורה לאנשיו לא להגיב. אנחנו לא נהרוג יהודים - פקד בגין. אני חושב שהוא היה ממלכתי לפני שהקימו את היקב בראשון.

ברירת המחדל של השמאל

הרי לכם, גם פרובוקציית הירי על 'אלטלנה', שהביאה עולים ונשק, לא סחטה מבגין ואנשיו תגובה ארסית בכוח הנשק. ל'הגנה' לא ניתנה 'סיבה' ראויה להתפרע ולהכניע את האופוזיציה כדי לחגוג אחר כך בממשלה. את 'השמפניה' הם יישמרו להזדמנות אחרת. כך, למעשה, כמעט בבלי דעת, הפך סמל כוחה המזדקר של 'ההגנה', התותח - לקדוש. חמישים שנה לאחר מכן כתב נבחר של 'ההתיישבות', מי שהסתבך ברומן רוסי, הכריז בגאווה: "רק כלי נשק אחד חסר היום בארסנל הנשק של צה"ל, והוא התותח הקדוש שעמד על החוף וירה בספינה אלטלנה... לאנשים שהיו אז מאחוריו היה השכל להחליט" (מאיר שלו, ידיעות אחרונות, חשון תשס"ג).

דרושה הייתה מעטפת קדושה שתצנח משמים כדי לטהר פרובוקציה רצחנית במטרה להכריע פוליטית את היריב, שהפך עם השנים לאויב. זו הייתה אזהרה לבאות - והיא לא נקלטה בימין. הבלגתו של בגין ב-48 'סינדלה' את ההגנה והכריחה אותה להתאפק כעבור 30 שנה במהפך של 77 - ולא לתקוף. ברירת-המחדל של ההתיישבות העובדת וארגוניה החשאיים הייתה לשלוף את הנשק ולהכות בעוצמה בכל מרכזי התנועה הרוויזיוניסטית שהעזה לקרוא, בחסות ה'דמוקרטיקטורה', תגר יהודי, לחטוף את העם, לגנוב את המדינה...

'הפוסל במומו פוסל' וברירת המחדל של ה'סוציאליסטים' ילידי התרבות הבולשביקית הייתה להתנפל בכוח על היריב כי זו דרכו של העולם שמתוכו הגיחו, שעליו שרו: "לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְּרָב... עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה". רק תרבות האיפוק של בגין הממלכתי ואנשיו לאורך ההיסטוריה הקצרה גרמה לכך ש'היישוב' נרתע מהפיכה. כר המרעה של אנשי-המעש בהתיישבות צמח בעולם בולשביקי-לניניסטי שגיבוריו ייצגו את ה'מעמד' הרועה מול עדרי העם. לאורך השנים נטשו פעילים בולטים בתנועות השמאל שהתאכזבו את הארץ וחזרו לברית המועצות, המולדת.

בעתיד תיוולדנה בשמאל מוטציות כמו שלום-עכשיו, בצלם, מר"ץ, שוברים שתיקה, הקשת המזרחית, דגלים-שחורים ועוד כדי להמשיך את המהפכה שהתעכבה. התותח, אולי גם לטעמו של הרב קוק ורואי עתידות בשחורות, באמת היה קדוש ומזוכך. הסיבה העמוקה לכך התבארה לכולנו במהפך של 77, כשבגין הטרוריסט ותנועתו המוקעת והמשוקצת 'גנבו' את השלטון, את המדינה ואת העם. השלטון הועבר בשקט יחסי כלפי חוץ והבולשביקים, אנשי היישוב ו'ההגנה' לשעבר, לא העזו להגיב בכוח.

השנאה לבגין ואנשיו שהצטברה להחריד מאז המהפך התפרצה בעוצמה אטומית ב'מלחמת שלום הגליל' כשרבין, פרס ושריד נסקו אל הפודיום העולמי ותבעו מהעולם לסלק את בגין ושרון כמי שאחראים לטבח עם פלשתיני בבירות. לדקדוקי הפרטים לא הייתה בעיניהם כל משמעות. התשוקה להפיל את השלטון 'הרע הזה' גברה על כל הגיון לאומי (יהודי). הניסיון לבדל בכל מחיר את חבורת בגין, מצביאיו ומצביעיו מ'הציבור' (ה'עם' הוא כמובן - ההתיישבות העובדת. כל השאר - צ'חצ'חים מיובאים) - מתנקמת בנו גם עכשיו: 'רק לא ביבי'.

במבחן היצר (טוב או רע) ראוי להעמיד זה מול זה שני מנהיגים ותיקים, מפורסמים, שפעלו בשפע במאה הקודמת והם נוכחים עד מאוד גם במאה ה-21 - בנימין נתניהו ואהוד ברק. אהוד ברק - מה טוב עשה בחייו? אם תקראו את ספריו של ההיסטוריון אורי מילשטיין ואת מאמריו בניוז 1 תגלו שהתרמיל של ברק מלא פשלות. ברק תחמן ותככן, קומבינטור, מפרק שעונים ומצליח להרכיבם כשהוא חוסך ברגים. ברק רימה וגנב את דעת חבריו, פקודיו ומפקדיו בצבא לאורך כל דרכו. נקודות ציון מרכזיות של גולות כותרותיו: חרפת צאלים, מחדל במבצע שלום הגליל. חרפת מנחת יוסף, פרשת נחשון וקסמן, האינתיפאדה הראשונה, שאומנם החלה בתקופתו של דן שומרון אבל התגברה והתפתחה לאסון מדיני (אוסלו) בתקופתו של הרמטכ"ל ברק.

חוסר אונים של ברק וצה"ל הביא את רבין ופרס להרכין ראש ולהכריז על מינוי 'קבלן-משנה' בשם ערפאת תחת הסיסמה - 'בלי בג"ץ בלי בצלם'. האינתיפאדה השנייה שהתפרצה בעקבות כישלונו של ברק בקמפ-דיוויד למכור את המדינה בכל מחיר. ערפאת סירב להציע מחיר. בעקבות המאורע גם 'חברו הטוב והוותיק' של ברק (לפי עדותו בכתב לאחרונה) המלך המרוקאי ניתק את היחסים עם מדינת ישראל. הנסיגה-בריחה מלבנון. פרשת העמותות. יחסים הדוקים, ידידות ועסקים משותפים עם ג'פרי אפשטיין הפדופיל השטני.

ברק הוא נציג התיישבות שהניפה דגל אדום לשעבר ועכשיו נותרה חשופה בלי צריח, ללא מליץ היושר. ברק מניף עבורה דגלים שחורים בהפגנות ממומנות, מכריז שבא להרוס את מרקם הממשלה והחברה למען אליטת בית המשפט. מולו ניצב בנימין נתניהו מי שהחל דרכו המדינית כנציגה הרהוט של ישראל באו"ם. לא אמנה פה את הישגיו הרבים, אין צורך בכך - הם ידועים ומפורסמים בכל רחבי העולם. הרבי מלובביץ' זיהה אותו בראשית דרכו הציבורית, זימן אותו אליו ב-87. הוא אמר לביבי שיום יבוא והוא ייאלץ להתמודד עם 119 מתנגדים. רבים פרשו מתנגדים כחברי כנסת ישראל (רק לא ביבי) אלא שדעתי שונה.

מדובר במדינות העולם, שנאמר במגילה: "... שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה". הרבי התגבר על 119 המתנגדים (כמו שחסידים התגברו על 'מתנגדים' לפני 250 שנה). באוגוסט 2012 התפרסמה ב'וואלה' כותרת: "נתניהו זועם: כינוס 120 מדינות באירן - חרפה וכתם לאנושות". מדובר בארגון המדינות הבלתי מזדהות שלמעשה הזדהו עם אירן. איפה הן היום? לביבי נותר 'כאב-ראש' עם שמונה מדינות בראשן הנחש אירן שזנבו פלשתין, חמאס, חיזבאללה, סוריה, תימן ועירק. המבחן הזה עדין בעיצומו.

ברק, נציג ה'ישראליות' החבר'המנית, המאלתרת במחי-יד, בקמפ דיוויד מול צורר היהודים, היה מוכן לוותר על המדינה. אידיוט פוליטי - ראש ועד הישראלים ה'שימושיים', ממשיך דרכו של נחום גולדמן וחבריו, מאותרג תדיר על-ידי מעונני התקשורת. ביבי הוא נציגם של היהודים במאבק המתחולל עתה על ההגמוניה בארץ ישראל.

מישהו העיר לי, 'אבל שכחת את הצלחתו של ברק בחילוץ החטופים במטוס סבנה'. נכון, אמרתי, בסרט הוצג ברק, בנוסף לגבורתו המובנית, כמי שתכנן את פעולת החילוץ והעלה את הרעיון המבריק להלביש את לוחמי הסיירת בסרבלים. האמת מסתתרת גם פה. את הפעולה תכננו דיין ורחבעם זאבי. רעיון הסרבול עלה בנבכי דעתו של גנדי... 'אולי', העירו לי, 'אבל ברק הוא שהוביל את המבצע להצלחתו המרשימה'. תגובתי קצרה: שכחתם שביבי, לוחם הסיירת, היה שם ראש צוות לחימה שחדר למטוס ונפצע...

לסיום: 'השחיתות של ביבי' - 'הנאשם מבלפור' בפיו של אהוד ברק, תביא בכפותיה תימרות ברכה למדינת ישראל במתכונת של רפורמה כוללת במערכות המשפט והפרקליטות שהשתבשו וירדו מהפסים. התוצאות קובעות, כבר אמרנו?