ההתייחסות לאירועים בקונגרס האמריקני ב-7.1.2021 (ההצבעה על אישור בחירת ביידן לנשיא) כאל ניסיון הפיכה, היא בגדר "סיפורי אלף לילה ולילה". 'המצעד על הקונגרס' נועד להביא לעריכת בחירות חדשות, אחרי שלדעת רבים מערכות הפיקוח והבקרה על הבחירות שנערכו ב-3.11.2020 כשלו. באין מענה משכנע של המערכת המשפטית לטענות טראמפ בדבר הונאה - רוב הנימוקים של מערכות הבקרה הם רגולטוריים ומתחמקים מבדיקה חוזרת של העובדות - ללא נכונות לערוך חקירות לגבי האפשרות שבקרת הליכי ההצבעה ספירת הקולות ושינוע אמין של התוצאות לקו, וכאשר בתי-המשפט מותירים את בדקת העובדות בידי הגורמים שכביכול סרחו - אכן, טכניקה מוזרה של בדיקת תקינות - נותרה בידי טראמפ כברירה מוסדית יחידה, פנייה לבית המשפט העליון. גם כאן התבדתה הנחתו שמינוי שלושה שופטים עליונים לבית המשפט העליון בתקופת כהונתו, תהפוך מוסד זה לאובייקטיבי או מתחשב יותר. גם כאן נדחה בטיעונים שנתפסו על-ידי תומכיו כהתחמקות מבדיקה אמיתית של הטענות על זיופים.
מהלך טראמפ שקרא לתומכיו להפגין מול הקונגרס נגד "גניבת הבחירות" והתפרש כקריאה לעלות על הקונגרס במובן הפיסי של המילים היה שגוי. במציאות של מחלוקות הולכות ומעמיקות בין הימין לשמאל, ולאחר שהימין הוכיח כבר בעקבות בחירות 2016, שהוא אינו בוחל באמצעים ובדרכי עקלתון במאבקו בנשיא, חייב היה טראמפ לנהוג משנה-זהירות בהפעלת "לחצים" על המערכת השלטונית הבכירה ביותר - הקונגרס, להדגשת מחאתו ודרישתו לחקירת הליקויים. טראמפ נכשל לדעתי גם בהערכת משמעות הפסיביות הפוליטית של המפלגה הרפובליקנית במערכת בחירות זו, במיוחד לקראת שיאה. נשיא זה איננו מנהיג של תנועות רחוב, ואיננו מהפכן או מחולל ומארגן של מסעות מחאה "מבוקרים". הוא כוח עבודה יחידני גדול ומאגר אנרגיות בלתי-נלאה, אך עובדה זו אינה מספיקה לבחירות בארה"ב. שהן מאבק בין גושים פוליטיים שחייב להתנהל ככזה; הנשיא הוא ראש החץ; אבל לא מוביל-ההפגנות. בשיא המאבק ב-2020, פעל ללא מערכת-עזר רצינית, דוגמת זו שתמכה בו בבחירות 2016 בראשות סטיב באנון. אם לא יפשיל שרוולים, יסיק מסקנות מכשלים ויגייס צוות עוזרים למטרה מרכזית אחת והיא הנשיאות ב-2024, יהיה זה סימן שוויתר על כהונה נוספת.
בעוד הדמוקרטים מתייחסים לטראמפ כאל יריב שנוא, כמעט אויב, מרגע שהתברר שהביס את קלינטון בבחירות 2016, לא נקטו הנשיא והמפלגה הרפובליקנית עמדות התגוננות נאותות במאבקים לאורך הקדנציה, שמטרתם לשמר את ההישג ולבסס אותו בקרב הציבור האמריקני. הכשל הראשון נראה בבירור כבר בבחירות האמצע לקונגרס, ב-2018, כאשר הרפובליקנים הפסידו - לטעמי בגלל פסיביות פוליטית וסולידריות מפלגתית רופפת - את הרוב שהיה להם בבית-הנבחרים. הפסד זה הִקשה מאוד על הנשיא להוציא לפועל את תוכניותיו עליהן "רץ" ובזכותן ניצח בבחירות 2016.
1 אחדות מהן יצאו לפועל באופן חלקי, כגון בלימת ההגירה המסיבית ממרכז אמריקה, בנייה חלקית מאוד של מכשול הגבול בין מקסיקו לארה"ב ושינויים משקיים משמעותיים יותר בהחזרת עבודות "קלאסיות" לארה"ב וצימצום האבטלה בה. אולם בסה"כ, חרף היות נושאי הפנים במוקד העניין האזרחי, הצליח טראמפ יותר במדיניות החוץ ובמיוחד במזרח התיכון. עד לפרוץ משבר הקורונה, היה מצבה הכלכלי של ארה"ב טוב והלך מחיל אל חיל. הבורסה עלתה בשנה אחת בכ-20%, וקצב ייצור מקומות עבודה חדשים עמד על ממוצע של כ-230 אלף לחודש.
מכשלותיו העיקריות של טראמפ היו: אובדן הרוב בבית הנבחרים בבחירות 2018, כשלון מימוש תוכנית הבריאות החלופית לתוכנית "אובמה-קייר", הישארותו במפלגה הרפובליקנית כנטע זר עד הבחירות ובמהלכן, תפקוד ללא מטה פוליטי יעיל במחצית השנייה של הקדנציה, המאבק בקורונה, אי-עצירת תוכנית הגרעין האירנית והפשיטה על הקונגרס.
חרף כל אלה, נכנס טראמפ לשנת הקורונה (2020) שהיא גם שנת הבחירות, עם סיכויים טובים לניצחון כשהמפלגה הדמוקרטית מבולבלת ובלתי מאורגנת הן באשר למסריה והן לגבי המועמד הראוי לייצגה. במאבקו בקורונה, שגה שגיאה אסטרטגית קשה. הבטחה אחת שלו שאכן התממשה - חיסון לנגיף (זה של חברת "פייזר") הופיע בשוק האמריקני בשלהי דצמבר 2020. אולם ההיערכות האמריקנית למאבק במגיפה ולהקטנת נזקיה, נעדר עמוד שדרה, כשהנשיא עצמו מזלזל במגיפה ומציג לציבור גישה דסטרוקטיבית. חרף העובדה והחלים במהירות, כל הסימנים הראו שהמגיפה תוקפנית ומסוכנת הרבה ומילות הגינוי שלו כלפי סין על שלא חשפה בזמן את המידע המלא מוקם יותר, היו בבחינת קול קורא במדבר ומחזה שווא.
מקובל לחשוב שכשל הקורונה הוא שהפיל את טראמפ, אולם לדעתי מה שהיה קריטי יותר הוא שבשלהי הקדנציה, במחצית השנייה של 2020, יצאה הרוח גם ממפרשיו וגם ממפרשי המפלגה הרפובליקנית. במקום לשנס מותניים ולהיערך למאבק חסר פשרות, התכנסה המפלגה (למעט שוליה הרדיקליים מימין, שאינם הפנים היפות שלה) לתוך עצמה והותירה אותו בגפו לנהל עבורה את המאבק הלאומי הכולל. עם כתם הקורונה עליו והכשלים הקודמים במימוש בהבטחותיו (גם כן באשמת המפלגה), לצד מלחמת חורמה בלתי פוסקת של מרבית התקשורת המרכזית בארה"ב, סיכוייו של טראמפ לנצח הפכו קלושים.
טראמפ, האיש שמטיף להצלחה בזכות השקעה נכונה, שעליה פרסם "ספרי הדרכה", לא הבין את מצבו או התעלם ממנו. משום כך לא דרבן את מפלגתו לנהוג אחרת וזו בשורה שלילית לאור תוצאות המאבק. אם הבין אך סבר שיוכל לאתגרה בכוחות עצמו, העריך את יכולתו הערכת-יתר, וגם זו איננה תכונה מסייעת לפוליטיקאי מפוכח, גם אם אינו מקצוען מובהק בתחום האמור. העובדה שבבחירות אלה איבד סופית את כל הנכסים שרכש בניצחון 2016, (הרוב בשני בתי המחוקקים), מעידה על מגמת ירידה ולא על אירוע חריג. טראמפ ידע להתאושש בחייו הפרטיים מכישלונות, מעניין אם ישכיל לחזור על כך גם בפוליטיקה.
2 מאז ימי אובמה, נמצאת ארה"ב בפיצול כוחות מובהק כמעט מכל בחינה שהיא - פוליטית, אידאולוגית, כלכלית, מדיניות חוץ ופנים. שתי הקדנציות של אובמה הובילו את ארה"ב בנתיב סוציאל דמוקרטי אגרסיבי, שיסודותיו האידאולוגיים נמצאים בתפיסה הפוסט-מודרנית. בחירת טראמפ ב-2016, באה לתקן חלק מליקויים אלה שהקצינו בסוף תקופת קודמו, ולהחזיר את "נושאת המטוסים הפוליטית-חברתית האמריקנית" אם לא ימינה, אזי למסלול מאוזן יותר. הדמוקרטים הבינו זאת וניהלו מלחמת חורמה כדי לבלום כוונה זו; הרפובליקנים - נרדמו בשמירה. עתה, לאחר הפסדו של טראמפ ועל-רקע השליטה המלאה שלהם בבית הנבחרים, סביר שהדמוקרטים יחתרו להשיב את שהחמיצו בתקופת טראמפ ואף להאיץ את התהליך.
מציאות זו מסוכנת לרפובליקנים, משום שהיא מוצאת אותם בנקודת שפל נמוכה ללא מנהיג מוסכם ומקובל וכמעט באפס אנרגיות לניהול מאבק חוזר להשגת הגמוניה - תחילה בבחירות האמצע של 2022, וא"כ בבחירות לנשיאות ב-2024. התנהלותם בתקופה עד בחירות האמצע 2022, תלמד אותנו לאן נשואות פניהם. אם ישלימו עם כישלונם, תהפוך ארה"ב לבעיה חמורה עבור ישראל. שאלה חשובה בנושא זה תהיה כיצד על ישראל לנהוג מול כל אחת מהמגמות, במיוחד לאור העובדה שבבחירות 2019 ו- 2020 בישראל ניכרה מעורבות בלתי מבוטלת של חוגים דמוקרטיים במאבק הפוליטי בישראל, שהגיעה לשיאה ערב הסיבוב השלישי באפריל 2020.
בימי טראמפ השתפר פלאים מעמדה הבינלאומי, הכלכלי והביטחוני של ישראל דחיפה עצומה והשתפר פלאים. ידוע שגישת רוב הציבור הישראלי קרובה כיום יותר להשקפות הרפובליקניות, אך אינה מתקבלת בעין יפה אצל הדמוקרטים ובקבוצות יהודיות רדיקליות. אם תחזור ארה"ב לדרכו של אובמה, יהיו חיינו בארץ, קשים, במיוחד בנושא האירני.
במדיניות הבינלאומית ארה"ב היא עדיין המעצמה העולמית הגדולה והחזקה ביותר ומשקלה במוסדות הבינלאומיים - עצום. אולם, מעמדה הבכיר ללא עוררין בתחום הכלכלה העולמית, כבר איננו מה שהיה. ה"מכות" שקיבלה ותקבל בשנה-שנתיים הקרובות עקב נזקי המדיניות השגויה של המאבק בקורונה, עשויים להטות את הכף המתנדנדת כיום לטובתה של סין. מבחינות רבות, אזורנו, לרבות צפון ומזרח אפריקה, קרובות לסין יותר מאשר לארה"ב. התרחבות ההשפעה הסינית לאזור זה - מגמה ברורה במדיניותה הבינלאומית בימי הנשיא שִי - כמעט מתבקשת, ותהיה הרת משמעות גם לישראל. במיוחד חייבת ישראל להיזהר מכניסת אירן לתחום ההשפעה הסיני, שתעניק לה מטריה כלכלית והגנתית משמעותית גם מול ישראל. הסכם גרעין חדש של 5 המעצמות עם אירן, מחזק מחדש את השפעותיהן במרחב. היכולות הכלכליות של סין מול חולשת המערב ורוסיה, פותחים פתח להחלפת ההגמוניה האמריקנית בהגמוניה סינית גם בתחום זה.
ממשלת ישראל החדשה, אחרי הבחירות ב-23.3.2021, תצטרך לחשבון נפש חדש ומקיף בכל נושאי מדיניות החוץ והביטחון. היציבות והכיוון שהתווה להם טראמפ גזו לפחות ל-4 שנים ואולי לתמיד. חריפות המחשבה, היכרותו עם המנטליות האמריקנית וכישורי השיח של נתניהו, הביאו לסנכרון מירבי בין ישראל לארה"ב,. סנכרון זה הקל מאוד עלינו באירגונים וביחסים הבינלאומיים, ובמדיניות הביטחון הלאומי. התלוו לכך הישגים פוליטיים ואופציות כלכליות מרחיקות לכת.
יציבותם ואמינותם של אלה, במצב בו הסנכרון הישראלי אמריקני כבר איננו כה הדוק ומובן מאליו, מצריך חריפות מדינית יוצאת דופן למזעור הנזקים.
מכיוון שכולם כועסים על ישראל ללא סיבה אמיתית, רק מתוך אנטישמיות, לתת את המתנה...
