כאשר נשיאותו של דונלד טראמפ מסתיימת במהומה וטירוף, כיצד רואים השופטים השמרנים בבית המשפט העליון את ארבע השנים האחרונות? – תוהה לינדה גרינהאוס, בעלת טור בניו-יורק טיימס. בית המשפט אפשר לטראמפ לבצע חלק ממהלכיו השנויים במחלוקת – החל מאיסור כניסת אזרחי מדינות מוסלמיות וכלה בהעברת כספים לבניית החומה בלא אישור הקונגרס.

ממשל טראמפ לא ניצח תמיד. הודות לנשיא ג'ון רוברטס ולארבעת השופטים הליברלים אליהם הצטרף מדי פעם, טראמפ לא יכול היה להוסיף סעיף אזרחות למיפקד האוכלוסין ולא הצליח למנוע זכויות מילדי מסתננים. אבל בעיקרה, גישתו של בית המשפט בקדנציה של טראמפ הייתה הגנתית, למשל בתחום ההפלות. האם השופטים יהיו יותר ספקנים, פחות הגנתיים, יותר או פחות נכונים לסטות מהנהלים המקובלים כאשר הנשיא ג'ו ביידן יגיע לפתחם?

התשובה חשובה גם במישור המוסדי העמוק יותר. היו שופטים שהתרחקו בצורה משמעותית למדי מנקודת המוצא האידיאולוגית שלהם. הארי בלקמן, ג'ון סטיבנס ודייוויד סוטר מונו בידי נשיאים רפובליקנים וסיימו את כהונתם בין השופטים הליברלים ביותר אי-פעם. האם יש סיכוי שזה יקרה למי מבין ששת השופטים הנוכחיים אותם מינו נשיאים רפובליקנים?

הדבר אינו סביר לגבי שניים מבין שלושת השופטים אותם מינה טראמפ – ניל גורסוץ' וברט קוואנו. מחקר של פרופ' מייקל דורף מאוניברסיטת קורנוול מצא, כי השופטים הצפויים לדבוק בעמדותיהם הם בעלי פחות ניסיון במערכת המשפט הפדרלית. גורסוץ', קוואנו, רוברטס, קלרנס תומס וסמואל אליטו משתייכים לקבוצה זו. הסיבה העיקרית: ככל שלשופט יש ותק רב יותר בערכאות הפדרליות, כך יש יותר פסיקה שלו ויותר קל לצפות כיצד ינהג בבית המשפט העליון.

לעומת זאת, ההגעה לוושינגטון באמצע החיים, למרכז תשומת הלב הציבורית ולתפקיד בעל משקל עצום, עשויה לגרום להתרופפות של כמה תפיסות קודמות. לכאורה, השופטת איימי קוני-בארט עשויה להתאים לתיאור זה, כי את רוב חייה הבוגרים היא בילתה בעיר הקטנה סאות' בנד שבמדינת אינדיאנה. אבל המחויבויות האידיאולוגיות שלה נראות כה עמוקות, עד שאין זה סביר שהיא תשנה אותן.

התיאוריה המעניינת ביותר בנוגע להתפתחות בבית המשפט העליון, מציינת גרינהאוס, מצויה בספר שכלל אינו עוסק בבתי משפט: "Private Lives/Public Consequences" של ההיסטוריון ויליאם שייף, הבוחן עשר דמויות ציבוריות מרכזיות ובהן שישה נשים ושתי גברות ראשונות. גרינהאוס נזכרה בו כאשר ראתה את רוברטס מנהל את משפטו של טראמפ בסנאט בינואר אשתקד. רוברטס שומר בקנאות על פרטיותו, אך ידוע שהוא ניהל חיים למופת אשר התאפיינו בשאפתנות רבה ובהישגים מצוינים.

בהשוואה לספרו של שייף, אין כל ראיה לכך שמשפטו של טראמפ או משהו אחר בקדנציה שלו העמיד את רוברטס בפני משבר אישי. ארבע השנים הללו לא סתרו כל תפיסה שלו לגבי האופן בו הממשלה אמורה לעבוד. אבל האם הן הותירו במוחו איזשהו צל של ספק לגבי הקבוצה שאיתה שיחק ואשר העניקה לו את ההצלחה ואת משרתו הרמה? ייתכן שכן. גרינהאוס סבורה, שאין בוושינגטון מישהו שמשחרר אנחת רווחה גדולה יותר מאשר רוברטס, כאשר טראמפ עוזב את הבית הלבן.

הסנאטור הרפובליקני ג'וש האולי, שהתעקש לערער על נצחונו של ג'ו ביידן גם לאחר ההסתערות על הקפיטול, היה עוזר משפטי של רוברטס. מה רואה רוברטס כאשר הוא מתבונן באדם צעיר זה, אשר נכבש ואולי אף נהרס בידי השאפתנות שלו? האם הוא רואה מישהו שכמעט ואינו מזכיר את העוזר שעזב את לשכתו לפני 12 שנים, אחד מ-60 העוזרים שעברו בה ב-15 שנותיו כנשיא בית המשפט? או שהוא רואה בו מטאפורה למה שקורה כאשר אנשים מתעלמים מן הגבולות המגדירים אותם ומן המוסדות שהם אמורים לשרת?