בסוף שנות ה-90 כבר מתו או חיו בצנעה רוב המומחים שסייעו לנאצים לשדוד את רכושם של יהודי אירופה. אבל לא ברונו לוהסה, סוכן האמנות של הרמן גרינג, מפקד חיל-האוויר וזמן רב האיש מספר שתיים בגרמניה הנאצית. בשנת 1998 פגש אותו במינכן ההיסטוריון האמריקני פרופ' ג'ונתן פטרופולוס, ובתשע השנים הבאות הם נפגשו למעלה מ-25 פעמים.

בפגישות אלו נהג לוהסה להוציא קופסה של תמונות ומזכרות, ואפשר לפטרופולוס לעמוד מאחורי כתפו ולהציג לו שאלות. כאשר מת בשנת 2007 בגיל 96, הוא הוריש את הקופסה לפטרופולוס, אשר השתמש בה כחומר לספרו "האיש של גרינג בפריז" המתפרסם החודש. כל קשר בין מלומד לבין נאצי לשעבר הוא מורכב, מציין ניו-יורק טיימס, וגם כאן: פטרופולוס כותב שאין לו שום כוונה לטהר את לוהסה, ובמקביל מודה שנכבש בקסמו של לוהסה ונהנה מהפגישות איתו. הוא מסביר, כי יש חשיבות בפרסום שיחותיו עם לוהסה, משום שכמו רוב הנאצים הבלתי-בכירים – כמעט אין כל תיעוד של שודדי האמנות מאז סוף שנות ה-40.

מחקרה פורץ הדרך של לין ניקולס משנת 1994 על שוד האמנות בידי הנאצים, מציב את לוהסה כאחד מכמה סוכנים שעבדו בפריז עבור הס"ס, שתפקידם היה "להחליף" אמנות מודרנית – לה הנאצים בזו – ביצירות קלאסיות אותן העריכו. פטרופולוס אומר כי לוהסה היה אחד מהלווינים המרכזיים שסבבו סביב גרינג. לדבריו, לוהסה לא רק מילא תפקיד מרכזי בשוד עבור גרינג, אלא גנב יצירות רבות גם לעצמו ואת חלקן החביא עד מותו. לוהסה היה מעורב אישית בריקון בתיהם של יהודים והתגאה באוזני קצין גרמני בכך שהיכה יהודי למוות במו ידיו.

בשנות ה-50 חזר לוהסה לפעול בתחום האמנות במינכן, בעיקר מול אנשי אמונו בגרמניה ובשווייץ. מעגלים אלו לעיתים השתלבו בעולם האמנות הרחב יותר. כך למשל נוצרו יחסים מורכבים בין לוהסה לבין תאודור רוסו, שהיה קצין ביחידה שחקרה את שוד האמנות ולאחר מכן סגן מנהל מוזאון המטרופוליטן בניו-יורק; השניים התכתבו במשך 25 שנה. אין כל ראיה לכך ש-רוסו רכש יצירה כלשהי מ-לוהסה, אך ברור שהם התיידדו.

פטרופולוס מתאר בהרחבה את רשת הקשרים שחיברו סוחרים נאצים לשעבר לעשרות פעילים אחרים בשוק האמנות. התפנית בעלילה התרחשה בשנת 2000, כאשר הוא מצא את עצמו באותה רשת. פטרופולוס היה מעורב בחיפוש אחרי "פיסארו של פישר" – ציור של רחוב פריזאי פרי מכחולו של קמי פיסארו, אשר נגנב מביתה של משפחה יהודית וינאית ונמכר במכירה פומבית ב-1940. היורשים חשדו שקיים קשר בין לוהסה לבין היצירה, התקשרו אל פטרופולוס וביקשו את עזרתו. בסיועו של הסוחר פיטר גרייברט, עמית לשעבר של לוהסה. הוא מצא אותה בבעלותה של קרן נאמנות בליכטנשטיין – ולהפתעתו גילה שהקרן שייכת ללא אחר מאשר לוהסה; לא ברור כיצד הציור הגיע לידיו.

היורשים טענו, כי פטרופולוס סחט מהם עמלה ואחוזים מתמורת מכירתו של הציור. הוא מעולם לא הואשם, אך התפטר מתפקידו כמנהל המרכז ללימודי שואה, רצח עם וזכויות אדם באוניברסיטת קלמרון-מק'קנה. הוא ממשיך ללמד בה היסטוריה אירופית, מודה שלא היה צריך להתערב וטוען שלא קיבל אף פרוטה באירוע זה. "ניסיתי לעזור, אבל הדברים התגלגלו כפי שהתגלגלו", הוא כותב.

פרק זה, אומר הטיימס, מגיע לטריטוריה אותה כינתה הסופרת ג'אנט מלקולם "העיתונאי והרוצח": ההשלכות האתיות של מצב בו הכותב מתקרב מדי למקור. מאחר שפטרופולוס נפל במלכודת זו, ספרו מורכב יותר לקריאה ומעלה שאלות בנוגע לאמינותו של עולם האמנות בכלל. "האתגר האתי הגדול ביותר מבחינתי נבע מהתחושה ההדדית של ידידות מסוימת ביחסי עם לוהסה", הוא כותב. "אמרתי לו בצורה הברורה ביותר שלדעתי מה שעשה במלחמה היה ראוי לגנאי ובשום פנים איני תומך במעשיו. נראה שההצהרה הזאת לא הפריעה לו; למעשה, היא גרמה לו לחייך".