האם תוכניתו של ג'ו ביידן למאבק בקורונה ולסיוע למשק האמריקני תעבוד? לארי סאמרס, שהיה יועצו של הנשיא ברק אובמה ואולי התומך הבולט ביותר בעולם בהוצאות גרעוניות, הזהיר בשבוע שעבר: "אם הקורונה תהיה מאחורינו, תהיה לנו כלכלה בלהבות". יש שלוש סיבות לחשוש מפני התחממות-יתר של המשק האמריקני, אם ביידן יזרים לו 1.9 טריליון דולר, אומר אקונומיסט: הוכחות מתרבות לכך שהמיתון הוא זמני, סיוע נדיב והמדיניות המוניטרית של הפדרל ריזרב.

תחילה – הסימנים לגבי המיתון. מספר העובדים שלא בחקלאות עודנו נמוך ב-6.3% מאשר לפני המגיפה. אבל אחרי הגל הראשון אשתקד, האבטלה ירדה במהירות רבה מכפי שצפו. אם קצב יצירת המשרות יחזור לזה של יוני-נובמבר 2020, השיא בתעסוקה שקדם לקורונה יחזור בתוך פחות משנה. לעומת זאת, במשבר הפיננסי של 2008 נדרשו שמונה שנים לחזור למצב התעסוקה שקדם לו.

הטענה שהמשק מתאושש במהירות נתמכת בכך שהפגיעה הכלכלית ממוקדת בענפים מסוימים: פנאי, תחבורה ואירוח – שהושפעו מן הריחוק החברתי. מחוץ לענפים אלו, ממשיכות להיווצר משרות בקצב מהיר והשכר עולה. גם הירידה בהוצאות הצרכנים ממוקדת: כלל ההוצאות בשבוע האחרון של 2020 ירדו ב-2.8% לעומת התקופה המקבילה, אבל ההוצאה על טובין עלתה ב-16.5%; המסעדות והבידור הם השקועים בצרות. הסיוע שניתן עד כה הוביל לעלייה בשכר בכלל המשק האמריקני: בנובמבר הוא היה גבוה ב-4.3% מאשר בחודש המקביל.

האריתמטיקה של הסיוע היא הסיבה השנייה להתחממות אפשרית. לפני התוכנית שאושרה בדצמבר הסתכם הסיוע הכולל ב-3 טריליון דולר (14% מהתוצר ב-2019) – הרבה יותר מאשר הירידה הכוללת בתוצר. הריחוק החברתי הוביל לכך שרוב הסיוע הצטבר בחשבונות הבנק, ובאמצע דצמבר היו לאמריקנים חסכונות ב-1.6 טריליון דולר. קשה לדעת מה יקרה להר המזומנים הזה, אבל אם משקי הבית יתייחסו אליו כהכנסה נדחית – הרי שבפועל זהו סיוע נוסף שיוזרם למשק כאשר ייפתח במלואו.

בדצמבר חתם הנשיא דונלד טראמפ על תוכנית סיוע נוספת, בהיקף של 935 מיליארד דולר, ואילו התוכנית של ביידן תביא את הסיוע הכולל ב-2021 להיקפים דומים לאלו של 2020. חישוב מעלה, כי שתיהן ביחד יהיו שקולות להזרמת 300 מיליארד דולר למשק מדי חודש עד ספטמבר, בעוד הצניחה בתוצר עמדה בנובמבר שעבר על 80 מיליארד דולר בלבד. ההוצאה על המשק צפויה להיות גדולה מזו שהוא יוכל לייצר בשנה הבאה, והתוצאה עלולה להיות התפרצות אינפלציונית.

זה מכניס לתמונה את הגורם השלישי: מדיניות הפד. כאשר המשק מגלה סימני התחממות כאלה, הבנק המרכזי צפוי להעלות את הריבית כדי לצנן אותו. ואכן, מאז זכו הדמוקרטים בשליטה בסנאט ב-6 בינואר, התשואה על האג"ח הממשלתיות לעשר שנים עלתה מ-0.9% ל-1.1%. גם התשואה על אג"ח צמודות מדד עלתה, מה שמצביע על כך שהמשקיעים מצפים לעלייה בריבית ולא רק לעלייה באינפלציה.

אבל הפד מאותת שמדיניות הריבית שלו תישאר רופפת: היו"ר ג'רום פאואל אמר ב-14 בינואר, כי העתיד הקרוב אינו הזמן להעלאת ריבית. הוא גם דחה את האפשרות שהפד יפסיק בקרוב את הרכישה החודשית בסך 120 מיליארד דולר של ניירות ערך ממשלתיים וצמודי משכנתא. קובעי המדיניות המוניטרית ממשיכים לטעון שמדיניות זו מיועדת להבטיח את תפקודו היעיל של השוק, למרות שמאז האביב אין שום סימנים לבעיות בתפקודו, מציין אקונומיסט.

הפד כל כך מוכן להותיר את הרגל על הבלמים, בניגוד למדיניותו בעת ההתאוששות מן המשבר הפיננסי, עד שהוא מוכן לחרוג מיעד האינפלציה (2%) כדי לסייע למשק. המשקיעים עודם לומדים את האסטרטגיה, עליה הכריז הבנק המרכזי בקיץ שעבר, ולא ברור האם מקבלי ההחלטות מחויבים ל"יעד אינפלציה ממוצע" כמטרה בפני עצמה, או רק כאמצעי למנוע מהציפיות האינפלציוניות לעלות יותר מדי בזמן משבר הקורונה. בהתחשב בכך שהציפיות עלו לאחרונה, ההבדל עשוי להיות משמעותי.

התרחיש הסביר הוא שהקונגרס יאשר תוכנית מצומצמת מזו שמציע ביידן, ושאם המשק האמריקני יתחמם – זה יהיה לטווח הקצר בלבד. מעבר לכך, איש אינו יודע באמת באיזו מהירות יוכל המשק האמריקני לצמוח בלא התפרצות אינפלציונית. אם המשק יישאר בטריטוריה בלתי מוכרת, ייתכן שמגבלות המהירות שלו ייבחנו לעיתים קרובות יותר.