ב-19 במאי 1995 עלתה הפועל גליל עליון לגמר הפלייאוף בכדורסל, אבל מדורי הספורט למחרת עסקו הרבה יותר במפסידה: מכבי תל אביב, שכן הצפוניים סיימו רצף של 23 אליפויות תל אביביות. באותן שנים, מכבי כמעט ולא הפסידה בארץ וכל הפסד שלה גרר סיקור דומה: למה היא הפסידה, הרבה יותר מאשר למה הקבוצה היריבה ניצחה.

תוצאות הבחירות בארה"ב, מה שהתרחש בחודשיים וחצי שחלפו וגם טקס ההשבעה של ג'ו ביידן הערב (20.1.21) דומים מאוד: יש הרבה יותר דיבורים על הפסדו של דונלד טראמפ מאשר על נצחונו של ביידן. נכון שהפסד של נשיא מכהן הוא נדיר למדי, אבל היו שלושה כאלה ב-44 השנים האחרונות: ג'רלד פורד, ג'ימי קרטר וג'ורג' בוש האב. ההפסד של טראמפ לא הפתיע את מי שקרא נכון את הסקרים והתחזיות. ובכל זאת, מדברים עליו ועליו ושוב עליו.

מדוע? גם משום שטראמפ הוא תופעה תקשורתית חסרת תקדים, וגם ובעיקר משום שבחירות 2020 היו לא בעד טראמפ או בעד ביידן, אלא בעד טראמפ או נגד טראמפ. לא ראיתי סקרים מדויקים, אבל הדיבור בארה"ב הוא על כך שחלק משמעותי מ-81 מיליון תומכיו של ביידן הצביעו בעדו משום שרצו להוציא את טראמפ מהבית הלבן. הפעם, בניגוד ל-2016, הדמוקרטים היו מספיק חכמים כדי לבחור אדם מנוסה, מתון ואנושי – כזה שקל להזדהות איתו, גם אם לא בהכרח מסכימים איתו.

כהיסטוריון בהשכלתי אני מאוד לא אוהב את השאלה "מה היה קורה אם", משום שהיא ספקולטיבית ומסיטה את תשומת הלב מהאירועים שכן התרחשו. לכן, לא אנסח את המשפט הבא כשאלה אלא כאמירה: מאוד ייתכן שטראמפ היה מנצח בבחירות אלמלא הקורונה. ההיסטוריה מלמדת שמצב כלכלי משופר מגדיל משמעותית את סיכוייו של הנשיא המכהן להיבחר שוב, ועד פרוץ המגיפה – ארה"ב חוותה צמיחה חסרת תקדים באורכה, שפל של יובל באבטלה ושיאים בוול סטריט.

נכון שהפערים גדלו, נכון שהעשירים התעשרו והעניים נותרו מאחור, נכון שחלק מהגאות הייתה תוצאה קצרת טווח של רפורמת המס, נכון שהיו באופק כמה עננים מטרידים. אבל השורה התחתונה הייתה, שמצבם של אמריקנים רבים השתפר בקדנציה שלו. וכמו שאמר המועמד-דאז רונלד רייגן במשפט בלתי נשכח בעימות עם הנשיא-דאז קרטר ב-1980: "אם מצבכם היום טוב יותר מאשר לפני ארבע שנים, אל תצביעו בעדי".

חלק ניכר מן האמריקנים אינם מתעניינים במדיניות חוץ, ואפילו מה שקורה בוושינגטון לא מעניין אותם. במדינה הענקית הזאת, למושל יש הרבה יותר השפעה על חיי היום-יום מאשר לנשיא, מועצת החינוך המקומית הרבה יותר חשובה מאשר הסנאט, וביטוח הבריאות הרבה יותר מטריד מאשר הפרשה הרוסית. מעבר לכך, לטראמפ הייתה ויש הרבה מאוד תמיכה אמיתית; עובדה שגם בעיצומה של הקורונה, הוא הביא לקלפיו 75 מיליון מצביעים. רצוי מאוד שהדמוקרטים יזכרו את העובדות הללו.

מהיכן נובעת התמיכה הנרחבת בטראמפ? יש כמה וכמה סיבות. ארה"ב ביסודה היא מדינה שמרנית ודתית, למרות ולצד זכויות הפרט המקודשות, היזמות והחדשנות של רבים מבניה והפרדת הדת מהמדינה. בחייו האישיים טראמפ רחוק מלהיות שמרן ודתי, אבל הוא אימץ מדיניות – או לפחות ססמאות – שקלעו בול לליבם של עשרות המיליונים הללו. הוא שיחק על הרגשות הכי בסיסיים: המסתננים גונבים את העבודות שלכם, הפוליטיקאים מתעלמים מכם, העולם צוחק מכם, התקשורת נגדכם – ואני היחיד שיכול לשנות את זה. הפופוליזם הזה התאים היטב לרבים, בעיקר באיזורים הכפריים, שהשכלתם הפורמלית נמוכה יחסית, שחשיבתם פשוטה וחד-ממדית יותר, שנגישותם לתקשורת פחות נרחבת.

טראמפ, כמו טראמפ, ניפח והעצים וצימק והעלים והמציא והסתיר כפי שהתאים לו. אבל חייבים לומר, שהוא אבחן בצורה נכונה את מה שבאמת מפריע לכל כך הרבה אמריקנים: התחושה שארצם נלקחת מהם (גם אם הדבר נובע מדעות קדומות ואפילו מגזענות), התחושה שהגלובליזציה פוגעת בהם (ואכן יש פגיעה ברמה האישית והקהילתית), התחושה שהתקשורת שמאלנית ומזלזלת בהם (ויש בה ממש), התחושה שהפוליטיקאים בוושינגטון דואגים לעצמם ולא למדינה (וגם היא אינה פרי הדמיון).

התחושות הללו – ובוודאי העובדות, ולו החלקיות, שעומדות מאחוריהן – לא ייעלמו רק משום שטראמפ הפסיד. אם כבר, אזי השקרים הבלתי-פוסקים שלו על טוהר הבחירות רק יעצימו אותן. ארה"ב מקוטבת ומפולגת כפי שלא הייתה מעולם, וביידן וחבריו למפלגה יעשו טעות טראגית אם יחשבו שהמדינה שייכת להם ושהם רשאים להתעלם מאותם עשרות מיליונים.

הבעיה הכי גדולה עם טראמפ – יותר מאשר השקרים הבלתי-פוסקים, יותר מאשר השחיתות האישית, יותר מאשר קבלת ההחלטות הכאוטית, יותר מאשר הפלרטוטים עם רודנים – הייתה שהוא מעולם לא הפסיק לרוץ לנשיאות. הגדרה מקובלת אומרת, שהמועמדים מנהלים קמפיין מפלגתי ושהנשיאים מנסים לשלוט בצורה אל-מפלגתית. זה כמובן לא עולה בידיהם; הם פוליטיקאים המחויבים לרעיונות ולבוחרים, וישנו גם הקונגרס שצריך לתמרן מולו. אבל הם לפחות מנסים, או לכל הפחות – מצהירים שהם מנסים. טראמפ שלט בצורה מפלגתית: הוא קידם רק את מה שהיה טוב לתומכיו וראוי בעיניהם, וצפצף בענק על מתנגדיו.

זה היה אחד הגורמים לסירובו העיקש להכיר בתוצאות הבחירות, לצד גורמים פסיכולוגיים (הוא לא יהיה "לוזר", ויהי מה) וגורמים מעשיים (העולם בחוץ קר מאוד מבחינה משפטית וכלכלית). מבחינתו של טראמפ, רק הקולות שהוא קיבל צריכים לבוא בחשבון – כי אכפת לו רק מהם. הוא אפילו אמר במלוא הרצינות, שלא ייתכן שהפסיד – משום שבעצרות הבחירות שלו היו הרבה יותר משתתפים מאשר באלו של ביידן (כי הוא זלזל לחלוטין במגבלות הקורונה).

השקרים הבלתי-פוסקים של טראמפ על הבחירות הובילו במישרין להסתערות של תומכיו על הקפיטול; נאומו הידוע לשמצה ב-6 בינואר היה רק החותם האחרון. והם גם התיישבו היטב במוחותיהם של רבים מן האמריקנים. סקר של וושינגטון ורשת ABC, שנערך ב-13-10 בינואר (מיד לאחר ההתפרעות בקפיטול), העלה את הממצאים המדהימים הבאים: 32% סבורים שביידן לא ניצח בצורה לגיטימית, 30% אומרים שטראמפ התנהג בצורה אחראית מאז הבחירות, לדעת 31% יש ראיות מוצקות לטענותיו של טראמפ בדבר הונאת בחירות נרחבת, ל-36% יש אמון חלקי או אין אמון כלל בטוהר הבחירות, 43% מתנגדים להעמדתו לדין, רוב של 49% מתנגדים להרשעתו, 28% תומכים בכך שיעניק חנינה לעצמו, רוב של 50% אינם סומכים על קבלת ההחלטות בידי ביידן.

עוד שני נתונים עותקי נשימה: 57% מכלל האמריקנים ו-76% מכלל תומכי הרפובליקנים סבורים שמנהיגי הרפובליקנים בקונגרס צריכים להמשיך ללכת בעקבותיו של טראמפ גם אחרי סיום כהונתו. וכל זה – כאשר שיעור התמיכה בטראמפ בכלל עומד על 38% בלבד לעומת 60% שאינם תומכים בו, השיעור הנמוך ביותר בכל כהונתו (הגבוה ביותר היה 45%), וכאשר רק 28% רואים בו נשיא מעל הממוצע לעומת 59% הסבורים שהיה מתחת לממוצע. כלומר: כשליש מן האמריקנים ושלושה רבעים מן הרפובליקנים ממשיכים לתמוך בו, למרות הכל. זה מלמד לא רק עד כמה שקרים והסתה יכולים להשפיע לאורך זמן, אלא גם על כך שיש בסיס אמיתי ונרחב של מי שטראמפ קלע לתחושותיהם.

ג'ו ביידן, קאמלה האריס והממשל שלהם מקבלים את ארה"ב בשילוב של משברים, שמציב אותה במצב הקשה ביותר בתולדותיה, או לפחות מאז מלחמת האזרחים לפני 170 שנה. הקורונה, המשבר הכלכלי, המתח הבין-גזעי, שינויי האקלים – והפילוג המאיים להתפרץ בגילויים של אלימות. על פניו, אם למישהו יש סיכוי להצליח – זה להם. נשיא מנוסה מאוד ומיושב בדעתו, סגנית נשיא צעירה ונמרצת, שרים שכולם צברו ניסיון בממשלים קודמים, בכירים שהם אנשי מקצוע מוערכים בתחומיהם. זהו ממשל שהתחייב לומר תמיד את האמת, להקשיב למדע, לשמור על החוק והנורמות המקובלות – בקיצור, לפעול כמו שממשל צריך לפעול, דהיינו להפך מאשר הממשל היוצא.

האם הפוטנציאל הזה יתממש? לא מעט תלוי בכוחות עליונים או חיצוניים: התפתחות הקורונה, ייצור החיסונים, התנהגותם של ולדימיר פוטין וקים ג'ונג און. אבל לא מעט תלוי גם בביידן ואנשיו: היעילות והמהירות, האחדות והושטת היד לרפובליקנים ותומכיהם, הטיפול במשפטו של טראמפ ובחקירות אפשריות נגדו, הידוק קשריה של ארה"ב עם ידידיה והתייצבות נחושה נגד יריביה. וזה בנוסף למשברים הבלתי-צפויים, העלולים להתרחש בכל רגע ומכל כיוון.

המשימה הקשה ביותר, החשובה ביותר והדחופה ביותר של ממשל ביידן היא להבהיר במעשים: ארה"ב האמיתית חזרה. ארה"ב של עקרונות החופש והשוויון. ארה"ב של הדמוקרטיה ושלטון החוק. ארה"ב שעוצמתה עומדת לרשות בעלי בריתה ויוצאת נגד אויביה. ארה"ב המסודרת והמאורגנת. מזה נובע כל השאר. זה מה שהיה חסר בארבע השנים האחרונות. זה מה שחייב להשתקם בארבע השנים הבאות, החל מהיום.