סוף דבר הכל נשמע

למה נירא מות - ומלאכו רוכב על כתפנו,

ובשפתינו מתגו:

ובתרועת תחיה על-שפתים ובמצהלות משחקים

אלי קבר נדדה.

(ח"נ ביאליק)

אלוהים, ליגון בחרתנו - ותבחר את אחי לתלין.

(זאב ז'בוטינסקי)

בדברי הימים לתולדות ישראל תזכר מדינת ישראל כנסיון המרד הטוטאלי באלוהים בידי לא פחות מאשר עמו הנבחר ובהשתתפות כמעט כל חלקי העם, לרבות אלה הנושאים את שמו בשפתותיהם ומנהלים את אורח חייהם על-פי תורתו. מרד זה הזדחל משולי השוליים המוקצים ביותר, לשדרות רחבות בעם, עד שכיסה כל חלקה טובה והתנחל במרכז התודעה הלאומית ובכל מערכת העצבים של אומה מופלאה זו. מגדל-בבל האגדי על כל פיגומיו וסביבתו הרעיונית קם לתחיה בכל פארו דוקא כאן בארצו הקדושה של אלוהים ודוקא בידי זרעו של אברהם - האחד שמרד באותו מרד עצמו ויצא לדרך חדשה בעקבות הצו האלוהי "לך לך".

קשה שלא לראות את קוי הדמיון למרד המקביל למרדה של מדינת ישראל שהתרגש על העולם שנים ספורות לפני הקמתה של אותה מדינה וכמעט שהביא כליה על אותו עם נבחר. חוקרים רבים, אינטלקטואלים, אובייקטיבים ורציונלים ועוד כמה מילים שלבטח שכחתי, מלגלגים על טענת חז"ל שבגלל שנאת חינם נחרב בית המקדש. הן מי יכול היה לעמוד מול אימפריית העל הרומאית שנלחמה בפרובינציה הקטנה, יהודה? שנאת חינם זה באמת מה ששינה את יחסי הכוחות?!

ובכן, כל אלה וחבריהם ותלמידיהם הולכים ונחשפים בימים אלה ממש לחורבן שמביאה שנאת החינם שלהם עצמם לממלכה היהודית-חילונית-ציונית-ליברלית-דמוקרטית (ועוד כמה מילים שלבטח שכחתי) שהם הקימו, גם זאת על בסיס של שנאת חינם מופגנת, בלתי מוסברת ואובססיבית למדי. ואולי היא דווקא כן מוסברת, אולם אסור לכנותה בשמה האמיתי - כפירה. שהרי זהו טיעון 'לא-רציונלי' ובעולמנו המדעי (והכופרני, יש לציין) לא מקבלים טיעונים כגון זה.

בקרב רוב תופסי התורה שלאורך כל הדורות (ולא רק בתקופתנו) היה מין קונסנזוס שהגיע זמן הגאולה - די, הוגדשה כבר הסאה, קיבלנו את כל הקללות האמורות בתורה והרבה מעבר לכך ועכשיו הגיע זמן הברכות. גם על דורנו לא פסחה אמונה זאת. בוודאי שלא לאחר השואה והקמת המדינה הפסאבדו-יהודית שנחשבה להגשמת חלום כל הדורות. כפועל יוצא מאותה אמונה-ציפיה התרחש פלא גדול עוד יותר מאשר עצם קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל לאחר נתק של אלפיים שנה - קיומה של המדינה בעיני עצמה ובעיני אזרחיה הפך כהרף עין לדבר כה מובן מאליו, כאילו היא נמצאת כאן זה עידן ועידנים ומתעתדת להיות כאן לנצח נצחים.

את האיצטלה של הקדושה נתנה המדינה למספר חובשי כיפה לסחוב עבורה, אם בתור חברים שהם "גם דתיים וגם ציונים" שאמנם "מאמינים בחבר דמיוני" אבל בכל זאת עושים צבא, או בנוכחותם בגטו יהודי במספר ערים תוך נסיון כפעם בפעם לרדת לחייהם או להתערב להם בחינוך או גם וגם, בסיוע כוחות שיטור, שכמובן פועלים בשם החוק והסדר ובסיוע ארטילרי של מנגנון תעמולה משומן היטב. כל זאת נעשה, כנראה, מתוך נסיון לגלות אמפתיה לגויים ששנאו אותם אז, בארצות מוצאם, ולהבין איך הם הרגישו.

הזרם השולט

מן השפה ולחוץ תמיד ידעו ראשי הממסד לצטט את "ספר הספרים" ולהדגיש כמה אנחנו קשורים לאדמה הזאת קשר היסטורי עמוק ועד כמה מדינה זו היא היא חזון הנביאים המובטח; אולם כלפי פנים, מיום הקמתה, המדינה הזאת הרשתה לעצמה לרדוף באופן ממסדי כל מה שיכול היה להתפרש כ'כפיה דתית' או 'הדתה' - דהיינו, הענקת צביון כלשהו למדינה שלא יתנגש עם המסורת היהודית. גם כשזה נעשה בתוך המשפחה. לא פחות.

מיום הקמתה של המדינה גם לא פסקו הוויכוחים סביב השאלה "מיהו יהודי" מתוך נסיון נואש (ודי נוגע ללב) להגדיר סוף-סוף את מהותה ואת מקור חיותה של "הציונות"-החילונית. אולם כל אלה לא עמדו להם לאותם ציונים חילונים שהגיעו בימים אלה לשוקת שבורה. אחד הדברים שיזכרו ממדינה זאת לדראון עולם הוא שרק באחרית ימיה עוגן בחוק עצם הגדרתה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי וגם על כך קמו עוררין.

המאה ה-19 והמאה ה-20 היו משופעות בתנועות לאומיות שכללו בתוכן זרמים שונים, כל לאום והזרמים האפייניים לו. לכל הזרמים הפנימיים בתוך אותן תנועות לאומיות הייתה מטרה משותפת אחת והיו חילוקי דעות בדרכי הפעולה, כיצד ניתן להשיג את אותה מטרה. אולם אין עוד דוגמה היסתורית לתופעה הציונית, בה פעלו עוד מתחילתה שני זרמים שהפוכים היו לא רק בדרכי פעולתן אלא אף בעצם הגדרת מטרותיהם. זרם אחד שבהתחלה היה הזרם המרכזי, של הרצל ונורדאו, ביקש גאולה לעם ישראל כולו, בארצו, על-פי תורתו ואמונתו, תוך בנית בית-המקדש והקמת סנהדרין, כפי שעלתה הדרישה כבר בקונגרס הציוני השני ולא בידי ציוני "דתי".

הזרם השני שברבות הימים נעשה הזרם השולט (למרות שמעולם בכל דברי ימי הציונות לא היה לו רוב) ביקש, בפשטות, לחסל את הסיפור של עם ישראל בעולם. רב לנו! טענו אנשי אותו זרם, הן כה רבות סבלנו במשך קיומנו כעם יהודי ואין כל סיבה הגיונית להעביר את הסבל הזה לדורות הבאים. זה נעטף, אמנם, במעטה של גאולה ואידיאולוגיה, זה נעשה בשם ערכים מקודשים ונעלים; אבל כל כוחותיו של הזרם שתפס את מושכות ההסתדרות הציונית (בכח הזרוע ממש) החל משנת 1911, היו מסורים לרעיון להפוך את "תרבות ישראל" לחומר היסטורי.

אם המרד הטוטאלי של היטלר באלוהים התבטא בחיסול פיסי של עמו של אלוהים, המרד של אותם "ציונים" התבטא בחיסול הרעיון האלוהי בקרב עמו של אלוהים. ל"ציונים" זה הצליח יותר. מבחינה זאת, לא היה שום הבדל עוד מהקונגרס הראשון בין "ציונות דתית" ל"ציונות חילונית". שתיהן ראו במדינה היהודית שתקום, מדינת מקלט - עד שיבוא המשיח בשביל הדתיים, או עד שיעלם עם ישראל מהעולם בשביל החילוניים. ואכן, שתי המפלגות הללו נלחמו בהרצל כבר מראשית דרכו.

שברון לב

למעשה, גורל המדינה נחרץ עוד בטרם הקמתה בעצם הניסוח של הצהרתו המפורסמת של הלורד ארתור ג'יימס בלפור. בלפור אהד את הרעיון הציוני ואת הרצל עוד בראשית דרכו כפוליטיקאי. בשעת המלחמה הגדולה ("מלחמת העולם הראשונה"), ולמרות שהעמדה הרשמית של התנועה הציונית הייתה ניטרלית ביחס למלחמה, ממשלתו של לויד ג'ורג' הייתה נוחה מאוד לרעיון הציוני בעיקר בזכות אדם אחד שפעל ללא לאות למען תקומת עם-ישראל בארצו בכל המישורים האפשריים (מדיניים ומעשיים) והיה מוערך עד מוערץ הן בקרב אנשי הצבא הבריטיים, הן בקרב המדינאים הבריטים והצרפתים והן בקרב אנשי המדע בכל העולם.

שמו היה אהרון אהרונסון וגם בו נלחמו אותם "ציונים" מלחמת חרמה חסרת פשרות עד ליום בו מצא את מותו בתאונת מטוס מסתורית מעל תעלת לה-מאנש. גם לאחר מותו לא פסקו אנשי "הועד-הפועל-הציוני" ממלחמתם בו, בזכרו ובפעולותיו, ומהעלמת תרומתו הכבירה למפעל הציוני בכלל ולתנועה הציונית בפרט. אהרונסון, ללא תפקיד רשמי בתנועה הציונית, הביא את הלורד בלפור, שהפך גם הוא לידיד אישי ולמעריץ, להוציא את הצהרתו המפורסמת למען ממלכה יהודית בארץ ישראל. בתור אוהד הרעיון הממלכתי-גאולי של עם ישראל בשם הצדק ההיסטורי והדתי, לא הייתה לבלפור כל מניעה להצהיר במפורש על מטרה זו, בייחוד לאחר שכיבוש ארץ ישראל בידי כוחות הקיסרות הבריטית כבר היה מובטח, כשחלק לא מבוטל מאותה הצלחה נזקף לזכותם של גיבורי ניל"י (נצח ישראל לא ישקר) הקדושים והמעונים ו... המושמצים כל-כך על-ידי אותה כת שלטת.

אולם על ניסוחה המעורפל של הצהרת-בלפור ("רואה בעין יפה", "בית-לאומי") היו אחראים אחד-העם ותלמידיו - ויצמן וסוקולוב. כלומר, הם אלו שבפשטות ניסחו את ההצהרה בשם עם ישראל כולו ונתנו לבלפור לשלוח אותה. אותם אנשים שניצבו בזמן הצהרת בלפור בראש התנועה הציונית שאמורה הייתה לייצג את שאיפות העם היהודי בעולם (אפשר אף להוסיף - לדורותיו), היו ממנהיגי האופוזיציה הדורסנית שלחמו, בזמנו, בהרצל הגדול ובוולפסון והצליחו להתיש את כוחם ולהשתלט על תנועתם ללא שיהיה להם אפילו רוב. את הרצל הם הרגו בטרם עת - הוא נפטר משברון לב.

אולם גם לאחר מותו לא חדלו אותם גורמים ממלחמת התודעה שהם אסרו נגדו ובנוסף הם טרחו להפיץ עליו כל מיני רכילויות נבזיות וחסרות שחר שהפכו, ברבות השנים, ל"עובדות היסטוריות"; ואת וולפסון הם התישו באי-סדרים כספיים, בהכפשות ובמשפטים לאין מספר, ובפשטות הראו לו את הדרך החוצה. בתקופת המלחמה ומיד לאחריה הצטרפו אותם אנשים לשונאיו ולשטניו של אהרונסון - קומוניסטים מארגון "השומר" שהחלו לייסד בארץ ישראל, בדרכי טרור (פשוטו כמשמעו), את ה"הגמוניה" המפורסמת. שמותיהם ידועים כיום בתור מייסדי המדינה.

בתקופה שלאחר הצהרת בלפור החלה להתגבש הזהות הלאומית של ה"ציונות" החילונית, ובתוקף מעמדה השליט, לחול על כלל התנועה הציונית - כולל "הציונות-הדתית". הצידוק המוסרי של קיום הציונות נמצא עומד על התנ"ך, כמובן, אולם לא כעמו הנבחר של אלוהים, השב לארץ המובטחת על-ידי אלוהים, כי אם כממשיכי דרכם של יהודים, אבות אבותינו, שהתגוררו בה עד ש"בעת מן העתים, בלא משפט" גורשו מארצם, והנה עתה חזרנו, צאצאיהם הישירים, לממש את ה'קושאן' שלנו - התנ"ך, ככל עם ועם הראוי למקום משלו ושנימוקיו ההיסטוריים עמו.

משפחה מיוחסת

הנתק ההיסתורי של אלפיים שנה בין הממלכה העברית האחרונה שהתקיימה כאן לבין תקופתנו, וההתגבשות המדינית הזאת לאחר אלפיים שנה, שאין לה אח ורע בכל תולדות האנושות, לא הפריעו להם להציג זאת כזכות טבעית ומובנת מאליה. יוצא שההצדקה המוסרית עליה נשענת מדינת ישראל היתה, בנסיבות פלאיות ממש, דווקא הקשר בין עמו הנבחר של אלוהים לארץ "אשר עיני הויה אלוהיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה" מתוקף תורתו הקדושה, אבל אך ורק מתוך הקשר היסטורי-פוליטי. ואמנם, כל העשיה הציונית החילונית נעשתה מתוך יחס רגשי אמיתי לארץ ישראל והחיבור לאדמה עד כדי מסירות נפש. המילים "ארץ מולדת" ו"מכורה" השתלבו בשיריהם של כל משוררי הציונות החילונית כמעט ללא יוצא מן הכלל (כולל משוררים מקבוצות שמאל רדיקליות במיוחד).

אהבת המולדת הייתה מערכי היסוד החשובים עליהם חונכו כל ילדי ישראל, הנוער הישראלי ואף החיילים. הכמיהה של אלפי שנים כמו נתמצתה כולה בדור אחד שזכה להגשים את חלום הדורות כולם. מגודל השעה ומגודש הארועים, איש לא שת לבו, במשך כמאה שנה, לשאלת הזהות היהודית של אותה מדינה (וממילא של תושביה). שוב, דתיים וחילונים באותה מידה. הדתיים ניסו לצקת תוכן דתי או רוחני למסגרת החילונית שנוצרה, אך לא לברר את הזהות הלאומית ההולכת ומתגבשת כמו מאליה, בצורה פראית למדי, מתוך כור היתוך בולשביקי של שלטון שמתחיל במפא"י שלפני קום המדינה ונמשך עד עצם היום הזה.

לאט-לאט ובהתמדה, כירסם הספק בלבבות - עד כמה מוצדקים המאבקים הבלתי פוסקים הללו עבור זהות שאבד עליה הכלח לפני אלפיים שנה ואולי אף יותר (כשחרב בית המקדש יצאה בת-קול: "בית חרוב החרבת, היכל שרוף שרפת")? אומנם זה תמיד נחמד להרגיש שייכים למשפחה מיוחסת שיש בה הרבה דמויות משפיעות על העולם כמו הרמב"ם, ישו ואיינשטיין, אך האם הגאוה המשפחתית הזאת שווה את המחיר של התשה מתמדת ולחצים בלתי פוסקים מכל כיוון במשך היסטוריה שלמה? את אזרח פינלנד החי בארצו לא אמורה להטריד בעיית הזהות הפינית שלו.

שלוות היומיום שלו אינה מוטרדת בשאלות כגון אלה משום שאין לו אויב - חיצוני או פנימי - המאיים על קיומו באדמתו (וכך היה בכל ארצות אירופה שלפני סוף המאה ה-20). וגם כי תהיה מלחמה - והפינים ראו מלחמות מול אויבים מרים ואכזריים שכללו גם כיבושים ודיכוי - לאחר כל זאת, הפיני נשאר על אדמתו כמימים ימימה והקשר שלו עם אדמתו לא עמד בשום זמן מן הזמנים באיזשהו סימן שאלה. אולם מי שנמצא בלחץ מתמיד, נאלץ לשאול את עצמו האם זה שווה את המחיר? ומה הצידוק המוסרי שלי לחיות כאן בארץ שישנם אחרים התובעים עליה בעלות? והאם הצידוק ההיסטורי הזה מצדיק כל מחיר שאני או אחרים משלמים?

ואז הוא נאלץ לשאול את עצמו כמעט בלי משים את שאלת הזהות האישית והלאומית שלו. אלא שבעולם אוניברסלי-רציונליסטי, שהינו מימוש חזונם של אותם אידיאליסטים מהפכנים ממוצא יהודי שהשתלטו על התנועה הציונית בראשית המאה העשרים, אין מקום לתשובה המבוססת אתנית. זוהי "גזענות" שכידוע היא מילה גרועה מרצח או לפחות משתווה לה (גם המילה "פאשיסם" היא מילה גסה לא פחות, אולם עליה לבדה יש להקדיש מאמר בפני עצמו).

אלימות מתמדת

על אלוהים בודאי שאין על מה לדבר בעולם "רציונלי" שכזה; וכך, לאחר שסוננו מראש כל האפשרויות האחרות, נותרה הגדרת הזהות הלאומית של ה"ציונות" החילונית תרבותית-פוליטית בלבד ש"כל הרוצה ליטול יבוא ויטול" ויצטרף לזהות החדשה באמצעות "תעודת זהות" ו"מספר זהות". זהו, אם כן, היהודי החדש, עליו חלמו כל הדורות ובשבילו הם נותרו יהודים ובפשטות השליכו את חייהם על קידוש השם, כשקריאת "שמע ישראל" מהדהדת מתוך גרונם יחד עם נשימותיהם האחרונות.

את הצידוק המוסרי הזה ללאומיות היהודית החדשה, בדמות ארץ ישראל, אפשר היה להחזיק במשך שלושה דורות שלחמו עליה. לחמו וחלמו, שרו שירי ערגה והתמלאו ברגשי גאווה על הפלא ההיסטורי הגדול הזה. המהפך הגדול בחשיבה שהפך את צירוף המילים "ארץ-ישראל" לשם של מחלה ואת ה"משיחיות" להפרעה נפשית לא קרה באותה מהירות של המהפכה הפוליטית שהם עשו. אומנם בהימנונם מצוי כל אותו זרע פורענות של "לא אל, לא מלך, לא גיבור", אך הימנון זה לא סחף את ההמונים מיד. זה הזדחל משולי השוליים, באלימות מתמדת (והאשמת הצד השני באלימות, כמובן. כאקסיומה.

כלומר, האלה שרוצים "גאולה" ו"משיח" ו"בית מקדש" ועוד כל מיני "שאיפות מיסטיות מסוכנות", הם הם האלימים "הקיצונים", אם לא הגדרת האלימות בעצמה). בתחילת התהליך הנפשי הלאומי הזה, גם אותם שוליים שבשוליים ששלטו במנגנון התעמולה (המכונה בטעות "תקשורת") וכמובן שבמנגנוני המפלגה והמדינה, לא יכלו לבטא את הדברים בגלוי. היה צריך לחנך יותר משני דורות עד שהגיעה ה"ציונות" החילונית לנקודת השבר שממנה החלה ההתמוטטות הגדולה שקרתה באותה מהירות בה הם הצליחו להשתלט על העם היהודי. לנקודת משבר זו הגיעה ה"ציונות" החילונית ב"הסכמי אוסלו".

לאחר החתימה על "הסכמי אוסלו", כתב פרופ' יוסף בן-שלמה ז"ל מאמר שכותרתו "התחלת הסוף?" במאמר זה צופה בן-שלמה בצורה מבהילה בעצמת דיוקה את תהליך הקריסה שאנו רואים מול עינינו המשתאות. רק בפרט אחד אין הוא מדייק, כנראה - באחת מהערות השולים הוא מעיר שאחרית הימים הציונית לא תחכה לאחרית הימים של שאר העולם. מסתבר, ממה שנראה די גלוי לעין בלתי מזוינת, שאחרית הימים של שאר העולם באה מוקדם משציפה.

בסיכום מאמרו כותב בן-שלמה הערה אישית: הוספתי סימן שאלה לכותרת אף-על-פי ששכלי אינו יודע כיצד להפריכה (ואני מתפלל שיימצא מי שיפריכה), מפני שלא הפנמתי אותה באמת, וכתבתי מאמר (עם ציטטות מט"ס אליוט וביאליק), במקום לקרוע קריעה ולזעוק זעקה גדולה ומרה.