נישול, החרמה וגירוש מזווית עינם של הבדואים בנגב

לצורך כך נעזר בחוברת מחקר של פרופ' מוסטפא כבהא, שיצאה לאור על-ידי מרכז רוברט ה' ארנו לחקר החברה הבדואית והתפתחותה, כדוח מחקר מספר 2, בשנת 2010 באוניברסיטת בן-גוריון. כותרת החוברת: "ההיסטוריה האוראלית של האוכלוסייה הערבית בנגב", והיא מכילה כ-25 עמ' כולל 53 הערות שוליים (הפנייה) ורשימה ביבליוגרפית מפורטת, באנגלית ובעברית.

כמי שעסק שנים רבות במחקר על הבדואים בשיטה המקובלת מצאתי עניין רב "לנכח" את הראיונות וסיפורי השבטים עם ההיסטוריה "הרשמית" זו המסתמכת על המסמכים בארכיונים. החוקר ריכז את סיפורי השבטים סביב שני נושאים עיקריים: הראשון, השתלבות בתהליכי האורבניזציה והמעבר למגורי קבע והשני, המציאות החדשה שנוצרה בשנים 1947 - 1948 בנגב ואשר נחשבת לכל הדעות כמאורע מכונן בחיי השבטים.

לדעת החוקר, הנרטיב ההיסטורי של הבדואים ועיצובו, הוא מקרה קלאסי של נרטיב היסטורי אשר סבל משכחה, הדרה והשכחה. הוא לאמיתו של דבר, בחזקת קול שקט ונעלם בשיח הנרטיבים המתנהל מאז 1948 בין הבדואים לבין מדינת ישראל. כבהא מאשים את החוקרים הישראלים המשרתים את הנרטיב הישראלי ומדגישים את השבטים כקבוצה אתנית נפרדת ואחרת. הם הדגישו בעיקר את היותו של הנגב ריק הממתין לשחרור היהודי ותרבות נוודית הממתינה לציוויליזציה.

החוקר טוען שגם ההיסטוריונים והגאוגרפים הערביים לא הכירו את הנגב ואת יושביו ולא כתבו עליו בתשומת לב. ההיסטוריון הערבי אבו-סתה טען שהנגב הוא "החצי הנשכח של פלשתין". מעט מחקרים נכתבו על האזור כמו למשל מחקרו של חוסיין רוחי בספר לימוד על פלשתין בשנות העשרים והשלושים הוקדשו רק כמה מילים על נפת באר שבע ניפק מעט נתונים על השבטים בתקופת המעבר בין השלטון העות'מני לשלטון הבריטי.

המונוגרפיות של עארף אל-עארף, שהיה מושל מחוז באר, שבע מסרו מידע מפורט יותר על תולדות השבטים בנגב ועל המנגנון המשפטי הנהוג בין השבטים, אך בה בעת היא נכתבה מנקודת מבט מתנשאת ומזלזלת כלפי הבדואים. הספר הופיע בשנת 1933 ובו כתב אל-עראף על "תכונות" הבדואים: "הם אוהבים לארח אורחים אך מידת הנדיבות שלהם היא דבר יחסי הקשור ביכולתם הפיננסית... הנקמה היא התכונה הבולטת ביותר אצלם. לא סובלים השפלה...".

מיפוי של התושבים שהכין ההיסטוריון אל-דבע' הראה שאחוז יושבי הקבע בקרב אוכלוסיית הנגב הערבית עמד על 7% והשאר סווגו אצלו כנוודים למחצה. הוא הסביר כי בדואי באר שבע נהגו לחזור לביתם בעתות הזריעה והקציר. השבטים נהגו לקבור את הקדושים ("אל-רוגום") על גבעה או הר ושמקום קבורתם סומן על-ידי ערימת אבנים. הקברים היו פרוסים בכל שטחי הנגב. לדעת החוקר מנהג זה מוכיח על קשר רגשי עמוק למקום בו נולדו וחיו הבדואים על-אף מעגלי הנדידה הרחבים.

עם הקמת באר שבע על-ידי העות'מנים הפכה העיר למרכז האורבני של השבטים. חלקם עברו להתגורר בעיר ואף לקחו חלק בחיים הציבוריים. עם זאת רבים מהשבטים המשיכו להתגורר במקומם, לעבד את האדמות ולהילחם על זכותם להיות בעליה החוקיים גם ללא תעודות או רישום בטאבו. את הסיפור של "אל-לקייה" סיפר השיח' חסן אברהים אל-צנע (יליד 1931 בכפר "זמארה" באזור אל-שריעה) ותושב אל-לקייה בעת הראיון). כך סיפר לחוקר:

"בשנת 1949 השבט של קדיראת אל-צנע התאסף "באל-לקיה". באו השלטונות של הממשל הצבאי לשם, וצוו על התושבים להתפנות מרצון לגדה המערבית, שהייתה אז בשליטת ירדן. הממשל הציע גם אפשרות הגירה לרצועת עזה אשר הייתה בשליטת מצרים. כשהתושבים סירבו להתפנות חלק מהגברים נעצר ולאחר המעצר הוצע לעצורים לצאת לחופשי בתנאי שיתפנו מרצון לאחד משני המקומות הנ"ל, ומי שהסכים לכך הוצא מהמעצר בתנאי שייקח את משפחתו אתו לעזה או לאזור "אל-רהוה" במורדות הר חברון". המשיך וסיפר השיח':

"בראשית 1952 התושבים הושמו במצור חודש ימים בלי להרשות להם להכניס ליישוב לצרכים בסיסיים, וכשזה לא שבר את רוחם, השלטונות ניצלו את תירוץ מניעת ההברחות מעזה והגדה המערבית כדי לצוות על התושבים לעזוב את המקום. בספטמבר 1952 הגיש השיח' אברהים אל-צנע, השיח' של השבט, בקשה לבג"ץ באמצעות העו"ד חיים קזיץ להוציא צו נגד הגירוש, אך לפני שבג"ץ ידון בעניין, בא לאל-לקייה כוח צבאי גדול בליווי משאיות והכריחו את התושבים לעלות על המשאיות תוך כדי איומים בשימוש באלות.

המשאיות הובילו את התושבים לאל-רווה דרומית לחברון ועל הגבול (בשטח הישראלי) הקימו מחנה פליטים מאולתר. לאחר 40 יום יצאה החלטת בג"ץ המורה לממשלת ישראל להחזירם למקום מושבם, ובינתיים גם ממשלת ירדן סירבה להתיר לפליטים להיכנס לתחומה. שני גורמים אלה הביאו אולי להחלטת הממשל הצבאי להעביר את התושבים לתל ערד".

הסיפור של משפחת אבו-עאיש מדגיש שוב, לדעת החוקר, את הקשר של השבטים ליישובי המוצא שלהם ואת האטימות שגילו שלטונות ישראל בראשית שנות החמישים בעת גירושים והחרמות. עליאן אל צאנע (יליד 1943) סיפר על שאירע באזור אל-שריעה בצפון מערב הנגב:

"... לאחר כיבוש באר שבע, באו אלינו שני יהודים (מיכאל הנגבי ויצחק שמש) ששימשו בתפקידים בכירים במערכת הממשל הצבאי בנגב, הם קנו מאתנו את היבולים של הדגנים וביקשו שנעזוב את הכפר בגלל קרבתו לגבול המצרי. מדבריהם הבנו שהדרישה שלהם היא יותר מאשר בקשה ושעלינו לעזוב לפני שינקטו דרכים אחרות. עזבנו לאל-לקיה שאליה התנקזו כל השבטים של מטה קדיראת אל-צנע".

על מה שקרה בלקיה לאחר כיבוש באר שבע וההשתלטות הכוחות הישראלים על סביבתה סיפר מוסה אסמעיל אבו עאיש (יליד 1931): "אבא שלי היה מהמתנגדים לכך בהסבירו שכדי לעמוד מול הטנקים אתה צריך תותחים ולא רובים. באר שבא הופצצה מהאוויר בצורה שהתושבים אולצו לעזוב אותה. באותו יום של כיבוש באר שבע... בא קומנדקר יהודי והקצין אמר לתושבי לקייה שצריכים לעזוב עד מחר ומי של עוזב ייהרג. ... רובם עזבו לכיוון עתיר ליד חברון. לאחר שבועיים שבו ... בהתחלה השיח'ים שלנו אמרו לגברים היכולים לשאת נשק לקנות רובה אחד... חזרנו לאל לקיה והם חזרו וגרשו אותנו בשנת 1952".

הסיפור של אל-עארקיב ממחיש באופן ברור לדעת החוקר את עניין הקשר למקום וההיאחזות בו. השיח אל-טורי אמר בנידון: "...יש לי קושאנים עות'מניים ובריטיים את המסמכים האלה לא יכלה בריטניה הגדולה להתעלם מהם ולא תוכל מדינת ישראל או מנהל מקרקעי ישראל להתעלם מהם. ובנוסף לכך יש את "הטאבו" שלא ניתן להתעלם ממנו והוא בית הקברות המוסלמי שנמצא כאן משנת 1914...".

השיח ציאח מתווכח עם ההשקפה הישראלית אשר הדגישה את הנוודות של האוכלוסייה בנגב, כד לשלול ממנה את הקשר לאדמה. הוא אמר בעניין זה: "כשהרסו את הכפר שלנו בפעם הראשונה, נאמר שהיא שייכת לשבטים אחרים" אבל השיח' התעקש לומר כי הוא קנה את השטח במטבע עות'מני והיא לחלוטין של השבט שלו. גם אסמאעיל אבו מדיע'ם (יליד 1932) מאל-ערקיב מדגיש את הקשר של תושבי ערקיב עם המקום ועם האדמות. כך הוא מתאר את שאירע ב 1948:

"כשנכנסו העות'מנים ... לא גירשו אף אחד ... כך גם עשתה בריטניה שנתנה לאנשים להישאר על אדמתם. לחרוש ולזרוע. גירוש האנשים מעל אדמותיהם בעל כורחם נעשה רק על-ידי ממשלת ישראל. בשנת 1948 הייתי בן 16, נאספו לכאן 16 גברים והרגו אותם. ...האיש שפיקד על המבצע היה ממשמר הנגב... האנשים נפוצו רובם לכיוון הגדה המערבית. אני מעריך שאחוז גדול מאלה הפכו לפליטים והיו קרב למחצית מתושבי הכפר שהיו כאן לפני המלחמה".

בשנת 1953 לקחו את השבט אל-ערקיב לאזור ואדי אל פח'ארי בהבטחה שהם יוחזרו לאחר 6 חודשים. לאחר שלא קרה כך, החלו הבדואים לשוב לקרקעותיהם ולעבדם תחילה בחשאי ולאחר מכן בגלוי. הממשל התנגד להקמת פחונים לאוהלים כל שכן למבני אבן ודאג להרסם. כך למשל הרסו את ביתו הבנוי של דודו חוסיין בתחילת שנות השישים. קייסה מרג'אן משבט אל-עזאזמה סיפרה על מה שקרה לה בסתיו 1948 ולאחר מכן:

"בבאר שבע גרו אז פלאחים מעזה, וכאשר נכבשה העיר הם גורשו ועברו בעיקר לחברון... השבט העמיס את רכושו על גמלים ושמענו על הרג בני שבטים שסירבו להתפנות. הופצו גם שמועות על שבט ששיתף פעולה עם הממשלה".

בן השבט מאל עזאזמה מספר שהוריו התגוררו על גבעת האנטנות מול כלא באר שבע של היום. הגבעה כונתה "עמוד אבו-עבדאללה". הגברים שחגגו את חג הקורבן התלחשו שטנקים יהודים נכנסו לעיר. בלילה ארז השבט את חפציו המעטים ועברו להתגורר רחוק מכביש מחשש התנכלות צה"ל. בבוקר הגיעו אליהם חיילים מצריים מוכים ורעבים וביקשו מסתור באוהלי השבט. כתמורה להסתרתם הם מסרו את כלי הנשק לראש השבט. הסיפור מקבל זווית נוספת עת ראיין החוקר את קיסיה מרג'אן אבו מרג'אן תושבת הכפר הבלתי מוכר בוודי אל-נעם בשנת 2010:

"הם (המצרים) סיפרו לנו שהיה מישהו שרכב על סוסה אדומה, והלך לפני הטנקים של היהודים. הם נסעו אחריו, הוא היה מזהיר אותם מהמוקשים שהיו טמונים באדמה. החיילים המצרים עזבו את העיר, חלק מהם ניצלו וחלק נהרגו. ואז היהודים נכנסו לאזור. אנו עברנו לאזור יותר רחוק באזור של יטא (דרומית להר חברון) לי ואדי גויין, עד שהמצב נרגע. ואחר כך הגברים ביקשו משבט אבו-רביעה שישתתפו עמם בזריעת האדמה, ולאחר שהיבול צמח וגדל, עברו מאזור יטא וגרו בתל-ערד.

אז, זה היה רק הר. לא היו בתים. גרנו שם עד עונת הקציר. לאחר תקופת הקציר, השיח' של אבו-רביעה ביקש מאבא שלי להירשם כדי לקבל תעודת זהות. אבא ואימא ואחי הלכו להירשם. גרתי בתל-ערד עד שהתחתנתי. המשפחה שלי נשארה בשבט אבו-רביעה ולאחר מספר שנים הם חזרו לשבט מסודין אל-עזאזמה. עד עכשיו אני רשומה בתעודת הזהות שלי כבת השבט אבו-רביעה".

בסיום הראיון התלוננה קיסיה ואמרה שהיהודים לא נתנו לשבטה לחזור לשטחים בסמוך לבאר שבע והם פוזרו בערים החדשות שנבנו עבור הבדואים (שם הם היו צריכים לרכוש קרקעות) ובעיקר לשגב שלום ורהט. אדמתם הפכה לדעת קיסיה לקרקעות מדינה והשבט לא זכה לכל פיצוי על אובדנה. עוד הוסיפה קיסיה כי מפקד הממשל הצבאי בנגב באותה עת הכריח את משפחתה להסתפח לשבט אבו-מעמר. הקרקעות לדעת המרואיינת, אותן עזבו, נמסרו מדור לדור ויש עליהן טאבו. בני משפחתה לעולם כך אמרה, לא יוותרו על זכותם לשוב לאדמת אבות אבותיהם.

הכוחות הישראלים שהתקדמו לתוך הנגב אחרי התמוטטות המערך המצרי ביקשו לנצל את עזיבת התושבים למקומות מגוריהם עד שיעבור זעם. מרדכי בראון שהיה אז מפקד פלוגה בגדוד 55 של חטיבת גבעתי שהשתתפה במבצעים צבאיים לכיבוש הנגב (מבצע יואב וחורב) כתב בספרו "גבעתי כמו כולם" כי גם לאחר בריחת התושבים מהכפר ברברה המשיכו כוחות ישראל לירות לעבר הבורחים במטרה למנוע מהם לחזור.

ירי זה לדעת החוקר כבהא נועד לקבוע שהשטחים שהתפנו לעולם לא יוחזרו לידי הכפריים והם יינתנו לעולים החדשים היהודיים שיגיעו להתיישב בנגב. פעילות זו נבעה ישירות מהשקפתו של בן-גוריון כפי שבאה לידי ביטוי במכתבו לבנו עמוס בן-גוריון שם קבע בן-גוריון כי היהודים יכבשו בכוח את שטחי הנגב עבור מיליוני היהודים האמורים לעלות ארצה. המכתב לבנו נשלח ביולי 1937 ופורסם בספרו של בני מוריס, תיקון טעות משנת 2000.

כחוקר, רואה כבהא צורך להשוות בין ההיסטוריה האוראלית לבין העובדות שנלקחו ממחקרים, גנזכים, ספרים ועוד. וכך הוא שומע מהמרואיין מוצאלחה על הגירושים שבצעה ממשלת ישראל לאחר כיבוש הנגב:

"בנובמבר 1949 אולצו 500 משפחות בדואיות ערביות מאזור באר-שבע (המונות כ-2000 נפש) לעבור את הגבולות לתחום הגדה המערבית. ירדן מחתה על גירוש זה. פעולת גירוש אחרת לירדן בוצעה במאי 1950 כשגורשו לשם בין 700 - 1,000 נפשות משבט אל-עזאזמה ושבט אל-ג'הלין. בשני בספטמבר 1952 הצבא הישראלי עצר מאות גברים משבט אל-עזאזמה וגירש אותם לכיוון אדמות מצרים (הוגשה תלונה בנדון לוועדת שביתת הנשק ובה דובר על 4,000 נפש). שבוע לאחר מכן גורשה קבוצה נוספת משבט אל-עזאזמה לאותו האזור".

ראש משקיפי האו"ם גנרל ריילי קבע שמספר הבדואים שנמצאו באל-קסימה בסיני וגורשו לאחרונה על-ידי ישראל הגיע ל-6,200 נפש. טענת הנגד של הישראלים כי גורשו רק כמה מאות וזאת משום שבני העזאזמה שיתפו פעולה עם המודיעין המצרי. במהלך הגירוש נהרגו 13 בדואים ונפצעו כמה עשרות וכן רכוש הוחרם ונשרף. בני מוריס ציטט מסמך של משרד החוץ הישראלי בו נאמר שישראל גירשה עד כה (1953) כ-17 אלף בדואים. משפחות העזאזמה שלא גורשו והתעקשו להישאר, הפכו למטרה לאחר שנה-שנתיים עבור יחידה 101 וחלק מגדוד 890. חיילי צה"ל המשיכו להציק להם, להפריע במהלך חייהם התקין ואף טבחו בהם.

כתב עיתון הארץ תאר בשנת 1959 את פעולת הגירוש: "...נכנסים למאהלים יום אחרים ויורים צרורות מהנשק האוטומטי... אחרי שיושבי המאהל התפזרו לכל עבר הם היו חוזרים בשקט למקום, לוקחים את מה שנשאר מהמטלטלים שלהם ומובילים את המשא על הגמלים בטורים שקטים בלילה אל לב מדבר סיני". לטענת כבהא, המחקר ההיסטורי כמעט ולא התייחס לפעולות אלה והוא מכנה את שרידי השבטים שנותרו בנגב בשם "פליטי פנים" ללא יכולת לממש את בעלותם על קרקעותיהם. וכך סיפר בשנת 2010 המרואיין מחמד סלאמן אבו ג'רביע (יליד אזור אל-ח'זעלי בשנת 1931):

"זאת הייתה תקופה קשה. לאחר שהמלחמה הסתיימה, והיהודים כבשו את באר-שבע, האנשים לאט-לאט חזרו חלקם חזר מעזה, חלקם מהגדה המערבית. המושל הצבאי של הנגב נתן לכל שייח' של שבט אישור שהוא יכול לגור במקום מסוים. כל חברי השבט נהגו לגור בקרבת השייח'. האנשים לא היו יכולים לגור באזורים אחרים. בכל שבט היה צ'יג אחד וכל הגברים היו מתכנסים בו".

החוקר סיכם את התרשמותו מהראיונות, הצליב כמה וכמה מהם ואף השווה אותם לפרסומים מחקריים ומסמכים ארכיוניים. לדעתו, באמצעות העדויות האוראליות הוא הצליח לשחזר את מידת ההדרה וההתעלמות אשר הייתה מנת חלקה של האוכלוסייה הערבית בנגב. העדויות החשובות נגעו לכל הקשור בנרטיב ההיסטורי של תולדות ארץ-ישראל בכלל ואזור הנגב בפרט.

הסיפורים והעדויות מוכיחים כי הטענה בדבר שבטים נודדים ללא קשר למקום ולאדמה - הוכחו בראיונות ככוזבים והבדווים היו קשורים למקום הולדתם, לאדמתם ולאזור בו רעו וגידלו לחמם. לדעתו ההיסטוריה הרשמית של המדינה מתכוונת להאפיל על מנהגים ילידיים אלה, כדי להצדיק את הנרטיב הישראלי אך בזכות ההיסטוריה האוראלית נחשפת פה חברה שעברה תהליכי התפתחות וביקשה לשמר את מסורתה תוך כדי שמירת קשר לערכי הקרקע והמרחב שלה מימים ימימה.

דומה כי בשנים האחרונות עולה משקלה של ההיסטוריה האוראלית במחקרים הקשורים ביצירת נרטיבים שונים או הסותרים זה את זה. אמנם, מידת דיוקם המדעי אינה מושלמת אבל סוג זה של היסטוריה מדוברת (מסופרת מדור לדור) משלים את הבנת התהליכים והאירועים. הסכנה כאן, והפרופסור כבהא לא פעם כמעט ונגע בה, היא - זכרונו ורצונו ומטרתו של המרואיין המשתלטים על זכרונו לטובת נרטיב שבטי או אזורי או לאומי ובכך עלול להיגרם עיוות היסטורי.