שלוש הערות לסדר היום

למה אין שופטים ספרדים בעליון? מוסף הארץ הקדיש את כתבת השער שלו, לציטוטים מפיהם של ראשי הישוב היהודי בארץ, לפני ואחרי הכרזת המדינה, סביב הסוגיה של מינוי שופט ספרדי לבית המשפט העליון.

הדיון הראשון היה ב-1949, ועל סדר היום עמדה בין היתר ההחלטה למנות עוד שני שופטים לעליון. עד אז כיהנו רק חמישה שופטים, ובשל עומס הנושאים שבית המשפט היה צריך להתמודד איתם, שר המשפטים רוזן ביקש למנות עוד שני שופטים. הוועדה לבחירת שופטים טרם קמה אז וההחלטה הייתה של הממשלה והכנסת, כאשר המינוי היה צריך להיות על דעת שר המשפטים דאז, פנחס רוזן.

הדרישה של בן-גוריון ושרים כמו בכור שלום שטרית, הייתה למצוא בכל מחיר שופט ממוצא ספרדי, מזרחי, שיכהן בעליון לצד חמשת השופטים האשכנזים. כבר באותה תקופה הייתה תסיסה בחברה הישראלית סביב אפליה ברורה בין אשכנזים לספרדים, אירועי ואדי סלים, היו ברקע, ובן גוריון בחושיו הפוליטיים, דרש למצוא שופט ספרדי. השר רוזן התנגד לכך בכל תוקף והתעמת עם חבריו השרים מספר פעמים לאורך השנים. טענתו הייתה שיש לבחור שר לפי כישוריו וכי גם את יתר השופטים האחרים לא בחרו כי הם פולנים או אשכנזים. רוזן עמד על כך שהוא אומר את הדברים לאחר בדיקות שעשה בקרב השופטים ממוצא ספרדי ולדבריו לא מצא אחד ראוי שיהיה שווה ערך בהשכלתו לשופטים הקיימים.

אין ספק שהעיסוק בסוגיה הזו, היא אחד הנושאים שבהם מפאי ההיסטורית שגתה ולא השכילה לתקן את מעשיה במשך שנים ובגלל זה נענשה וירדה מבמת השלטון ומאז לא חזרה. המהפך נבע מכך שבגין ומנהיגי הליכוד אחריו, חיזקו את נרטיב הקיפוח של המזרחים (דודו טופז והצחצחים). אלא שבמבחן ההיסטוריה ספק אם שלטון הימין מאז 1977 היטיב או שינה את המציאות של חוסר שוויוניות בחברה הישראלית. על-פי הכתבה בהארץ מאז 1962 ועד היום כיהנו בעליון רק 11 שופטים מתוך 72. כיום מכהן השופט יוסף אלרון, שהוריו ממוצא עירקי, אם כי סביר להניח שהוא לא נבחר רק בגלל מוצאו הדתי. ולמרות זאת עדיין יש ציבורים שלמים בישראל, שלא מוכנים לסלוח למפא"י, ולמפלגת העבודה.

מי יעמוד בראש מפלגת העבודה?

מחר, יום א', תבחר מפלגת העבודה, יו"ר חדש שיעמוד בראשה. ח"כ מרב מיכאלי היא הדמות הציבורית שנחשבת לבעלת הסיכויים הגדולים. יש לה רצון לשקם את המפלגה, ולרוץ לבחירות בין אם כמפלגה עצמאית או במסגרת גוש מרכז שמאל. אפשר להמשיך ולשפוך טונות של הערות ציניות על גוויתה של המפלגה, אבל אי-אפשר להתעלם מכך שעדיין יש בארץ גרעין קשה, אידיאולוגי, של תומכים, ששמרו אמונים לערכי תנועת העבודה ולא חיפשו מושיעים בשדות זרים. שיקום המפלגה, בשם זה או אחר, הוא אתגר קשה. הוא צריך להתחיל להניע תהליך, שבמסגרתו יימצאו דרכים להגיע אל אותו ציבור שעדיין כועס על מפא"י, ולא מוכן אפילו לשמוע על מה שהיא היום, ועל כך שמה שהיה, כבר לא קיים בשום מפלגה.

יכול להיות שבסבב הראשון, בבחירות הקרובות המהלך הזה לא יביא לתוצאות מידייות, אבל אם הוא יביא ליצירת גוש מרכז, שמפלגת העבודה, מרץ ואולי חלק מהרשימות שמתכוונות להתמודד כעת, תקום פה אלטרנטיבה שלטונית, גם זה יהיה הישג.

המציאות היא היום שלמעשה גוש הימין רץ לבד, מול מתמודדים מימין שאולי מאיימים על שלטון נתניהו אבל ברור שהם לא יוכלו להקים שום קואליציה ללא הליכוד והחרדים. התגבשות גוש מרכז שמאל חזק בכנסת, עם הרשימה המשותפת או בלעדיה, יכולה להתייצב בבחירות באות שקרוב לוודאי לא תהינה בעוד ארבע שנים כאלטרניטיבה שלטונית. אבל כעת צריך להתחיל לבנות אותה. אותו גוש צריך להתחבר אל אותם ציבורים שכיום לכאורה נמצאים בימין אבל בנושאים חברתיים, כלכליים וערכיים הם במרכז שמאלה. הקורונה העצימה בצורה חדה את הפערים החברתיים כלכליים והשסעים בחברה הישראלית. שלטון הימין במשך 50 שנה לא הצליח לשפר את המציאות בהרבה. היכולת להציב אלטרנטיבה מבוססת על מהלכים בשטח, היא אולי הסיכוי היחיד לחזרה לשפיות בסדרי השלטון בישראל.

הערת ביניים

אגב הכתבה בהארץ על השופטים מלמדת שמינוי שופטי העליון היה מאז ומתמיד נושא רגיש, פוליטי. כיום המאבק על הרכב הוועדה למינוי שופטים, והויכוחים הם לא אם למנות ספרדי או אשכנזי אלא שופט על-פי השקפותיו הפוליטיות, כאשר לתוך זה נכנסים ההסתה נגד כל מערכת המשפט, שאי אפשר לנתקם מהשיקולים הפוליטיים האישיים של ראש הממשלה שצריך להתמודד עם כתבי אישום באותה מערכת משפט שהוא מבקש למנות.

תגובות פשטניות ושחוקות על סמול, מותה של העבודה וכן ביבי או ביבי, מתבקשות להעדר מתגובות למאמר זה. מיצינו.