|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
|
|
|
שער הכניסה לגטו קובנה [ציור: אסתר לוריא, בית לוחמי הגטאות]
|
|
יעקב לייקין ומשטרת גטו ורשה [צילום: בונדסארכיב]
|
|
יום הזיכרון הבינלאומי לשואה: הומור כמקור תיעוד (ב')
|
|
|
"צרה צרורה – החליפו שק לי בפרווה!!!"
|
ההומור היהודי בתקופת השואה עסק לא רק באירועים ובמנהיגים, אלא גם בחיי היום-יום הקשים מנשוא – והוא מקור מידע חשוב עליהם ● מן השוטרים והמלשינים בגטו ורשה, דרך המחנך האהוב בגטו טרזין ועד לצפיפות האיומה בגטו קובנה
|
|
|
טרזין - העיר כאילו / בית טרזין
|
|
"חתונה - אתה. קבורה - אתה"
|
|
איתמר לוין
|
|
יהודי אירופה לא איבדו את חוש ההומור אפילו בנסיבות האיומות של השואה, והותירו אחריהם מאות בדיחות, אמרות כנף, שירים וקברטים * קטעי הומור אלו משמשים גם כמקור תיעודי חשוב, המאיר את חייהם ותפיסותיהם בגטאות ובמחנות * כך למשל הם תיארו את היודנרטים, ראשיהם ועובדיהם
|
|
לרשימה המלאה
|
|
|
|
|
חלק משמעותי מן התרומה ההיסטוריוגרפית של ההומור בשואה נוגע לאנשים ותופעות עליהן הוא מספק מידע עובדתי חשוב. יש להדגיש, כי כאן על החוקר לפעול בזהירות. מצד אחד, מדובר במקורות בני הזמן שקוראיהם ושומעיהם הכירו לעיתים את העובדות לאשורן, ולא ניתן היה למכור להם בלופים. מצד שני, הומור מעצם טבעו נוטה לגוזמה ולהעצמה, ויש לבחון האם המידע הנמסר במקורות אלו אינו לוקה בכך. יש גם לזכור, כי כאשר מדובר בהומור ביקורתי – עשויה מטרתו לקלקל את השורה מבחינת דיוקו. בהקשר זה יש לקרוא את המסמך המתאר את משטרת גטו ורשה. הוא נושא את הכותרת "דיוקנאות הבחורים המצוינים של שירותי השמירה על החוק והסדר, זוטות בחרוזים – ורשה, שנת 1941". המסמך הארוך נמצא בארכיון רינגלבלום ומחברו אינו ידוע. פרופ' ישראל גוטמן המנוח סבור היה, 1 שייתכן שהכותב – שהיכרותו הקרובה עם המשטרה ניכרת היטב – היה אחד מעובדי היודנראט שהיה שרוי במאבק כוחות מתמיד מול המשטרה. המסמך מתחיל בדמותו של יוזף שרינסקי, המומר אותו מינה אדם צ'רניאקוב למפקד המשטרה, ומתאר אותו כאופורטוניסט המתאים את עצמו לכל מי שבשלטון, וכמי שמבלה חלק ניכר מזמנו בענייניו הפרטיים. במצב זה, ממשיך המחבר, רוב העבודה נופלת על כתפיו של צ'פלינסקי, סגנו של שרינסקי. על אדם בשם פעלס, שהיה האחראי על הסוהרות בכלא פוויאק, נאמר במפורש שניצל לרעה את מעמדו כדי לקבל שוחד מיני: המבקשות להתמנות לסוהרות מציעות לו "תן לי מפתחות לתא ואתן לך מפתח אלי, למיטה". יעקב לייקין, מחליפו לימים של שרינסקי, מתואר בחריפות רבה: "קדימה בחורים בני חיל! לתפוס יהודים לעבודה בליל. אני המתייצב ראשון לפעולה ועל כך אקבל העלאה בדרגה". רופא בשם ד"ר פיינצין, טוען המחבר, נהנה מאוד מהמשימה שהוטלה עליו – לבדוק האם הנשים (אולי סוהרות ואולי אסירות) אינן סובלות ממחלות מין: "הן חמודות, יפות גזרה וחמוקיים, אז אני בודק אותן היטב, בשבע עיניים". אלבין פליישמן, שהיה אחד ממפקדי המשטרה, חילק את איזורי האחריות של השוטרים וכך קבע מי יתחלק עם מי בשוחד, נאמר במסמך. בפיהם של השוטרים עצמם הוא שם את המילים "מתים היינו מרזון, בלי חנויות המזון. פרצופינו מדושנים בביקורת דוכנים. יש שם תה לא חם מאוד. נו, אז תנו גם קצת עוגיות". המחבר מתאר ללא כחל וסרק גם את מייצ'יסלב שמרלינג, מתאגרף לשעבר שנודע באכזריותו: "לחבוט או לא לחבוט? הנה השאלה. והפרצוף אשר חותם ידי ישא, את הדברים של המלט בין-יבין עד תום. אצל רופא השיניים, הדנטיסט שלו, יתקין שיניים חדשות". גם השוטרים שבעבר היו שומרי ראשם של אנשי היודנראט בולטים באלימותם – ולצד זאת נוטלים שוחד מיני, טוען השיר. במשטרת הגטו הייתה מחלקה לחקירות שוטרים, מציין הכותב, אך היא עסקה בזוטות בלבד, בעוד "האחרים כבר ממלאים כיסיהם בגזל של מאות". השיר מסתיים במקהלה של כל השוטרים, המלמדת על יחסם כלפי הביקורת: "מספיק, תנו לנו את זה המחבר, לפני שיוסיף ויקשקש עוד ויותר. החיוך המנומס שלו הוא רק הסוואה, צריך לעקור את לשונו הרעה!". 2 |
|
"הרעש בחדר יורד בחצי אחוז"
|
|
|
|
|
ילדים בגטו טרזין בביקור הצלב האדום
|
|
|
| וייסקופ התעשר ותרם סכומים ניכרים לצדקה. בורותו הייתה ידועה כמו נדיבותו, ושילובן הוביל לסיפור הבא. אגודת הסופרים ערכה "משתה י.ל פרץ", אספה כרטיסים להקים קופת עזרה לסופרים ונציגיה ביקשו מווייסקופ: קנה כרטיס לנשף של י.ל פרץ. השיב וייסקופ: נעבעך [מסכן], פרץ הוא נצרך ואני לא ידעתי; הגידו לו שייכנס אלי ואתן לו נדבה הגונה | |
|
|
|
לא רק על בעלי תפקידים אנו יכולים ללמוד מן ההומור שהופנה כלפיהם. קחו לדוגמה אדם בשם וייסקופ מגטו וילנה, שהיה בעל תפקיד כלשהו בשירות הגרמנים ויכול היה לשחרר יהודים מן הכלא. בגטו אמרו, כי הוא נוטל תשלום תמורת השחרור, אך רבנים הוא משחרר חינם – לשם מצוה. וייסקופ התעשר ותרם סכומים ניכרים לצדקה; סופו היה מר והוא נרצח בפונר. בורותו הייתה ידועה כמו נדיבותו, והשילוב של השתיים הוביל לסיפור הבא. אגודת הסופרים ערכה "משתה י.ל פרץ", אספה כרטיסים כדי להקים קופת עזרה לסופרים ונציגיה ביקשו מווייסקופ: קנה נא כרטיס לנשף של י.ל פרץ. השיב וייסקופ: נעבעך [מסכן], פרץ הוא נצרך ואני לא ידעתי; הגידו לו שייכנס אלי ואתן לו נדבה הגונה. 3 דוגמה נוספת היא פרופ' ולטר אייזינגר – מחנך מעון הילדים 1 בטרזין (המעון שכן בבלוק L-417 בו פועל כיום מוזאון הגטו). דמותו תוארה בהומור רב בידי חניכיו בשבועון המצויר "ודם", בעריכתו של פטר גינץ. "קטנטן", הייתה כותרת הכתבה מלאת האהבה שכתב רודולף לאוב – על שם קומתו הנמוכה של אייזינגר. היום מתחיל בשלוש קריאות שלו בניסיון להעיר את חניכיו, ללא הצלחה. אייזינגר "חוטף את מחברתו ומודיע בחיוך ערמומי שעדיין לא הכין את רשימת התורנים היומית לניקוי השירותים. ההשפעה מיידית. פרט לכמה טמבלים מסכנים שיהיו בסופו של דבר תורני שירותים, רוב הנערים נעלמים בחדר הרחצה או מתחילים לקפוץ מעלה-מטה על מיטותיהם כדי להוכיח שקמו". - בצהריים, לאחר הארוחה, הוא עורך בדרך כלל את המסדר בצורה הבאה: לאחר שזלל את חמש ארוחות הצהריים שלו (להוראה יש יתרונות), קטנטן מנגב את שפמו האגדי, מזדקף מלוא קומתו – עד שכמעט אפשר לראות אותו – ושורק במלוא כוחו. התוצאה היחידה היא שהרעש בחדר יורד בחצי אחוז. "האם אתם חירשים?" משאלה זו הנערים המבריקים של מספר 1 מסיקים שהוא שרק כנראה, ולאט בבטחה הם מתחילים להיאסף לפני דרגשיהם. "זה חייב להיפסק!" מכריז האיש בעל מצח האיכר, ומתחיל להתהלך אנה ואנה בחדר.
"כל המשימות שהטלתי חייבות להסתיים עד סוף השבוע", הוא מכריז לצחוקם של אלו שבמקרה הקשיבו, ואז הוא שומע מלמולים בנוסח "איזו אופטימיות!" או "על מי הוא עובד!". "שקט!" מצליח קטנטן לצעוק ולבסוף רוקע ברגלו הקטנטנה. הוא כמעט איבד את קולו. כעת, משהשיג מעט תשומת לב, הוא נושא עוד נאום מבולבל, שתוכנו מוכר לכל, משחרר את האסיפה ורץ לראות את [חברתו] ורה [סומרובה].4
|
|
בשעה זו כולם מאזינים ל-BBC
|
|
|
|
|
ורשה. שמועות מתוצרת מקומית [צילום: גיאורג וילי]
|
|
|
| בסוף מארס 1940 מספר רינגלבלום, כי מאחר שכל התכנסות בת עשרה אנשים ומעלה מחייבת אישור של הגסטאפו, פנה יהודי וביקש אישור כזה למסיבת יום הולדת. למחרת השיבו הגרמנים, כי לא ישלחו סוכן משלהם למסיבה, שכן ממילא שלושה מבין 20 המוזמנים עובדים בשירותם. ואילו במאי 1942 כתב רינגלבלום על שני יהודים הנפגשים, והאחד שואל את חברו מה נשמע. משיב לו הלה: "אחד משנינו משרת בוודאי אצל הגסטאפו, לכן לא אומַר לך דבר" | |
|
|
|
כמה ממקורות ההומור מעניקים לנו פרטים על גטאות ומחנות. עדות המצויה בארכיון יד ושם 5 נושאת את הכותרת "מילון ביטויים ממחנה פלשוב". אנו למדים ממנה, כי רוב העובדים בסדנה לייצור נייר היו מבוגרים, ורוב העובדים בסדנה למברשות – חרדים. סנדלרים, חייטים, פועלים ובעלי מלאכה אחרים זכו לכינוי "חיים טובים", מה שמלמד על מצבם היחסי במחנה. ראשם של האסירים גולח במרכזו, והפס זכה לכינוי "כביש ראשי" או "טיילת הכינים". הלחם בפלשוב היה כה יבש, עד שהוא כונה "בטון". היו עובדים חרוצים מדי, ובכך סייעו בעל-כורחם למאמץ המלחמה הגרמני, והם כונו בלעג "פטריוטים". הרי לנו מידע נוסף על פלשוב. 6 פלה שפס כתבה יומן במחנה העבודה גרינברג שבשלזיה התחתית, מצפון-מערב לברסלאו. חלק מן הרשימות היו הומוריסטיות, וניתן ללמוד מהן פרטים על אותו מחנה. היא מספרת למשל על החלפת מידע ושמועות בתאי השירותים, ומרחיבה את הדיבור – בציניות חריפה – על המצב הבריאותי והתזונתי הקשה: - תגלית מעניינת ביותר נתגלתה בקיץ האחרון, והיא שקיימים שלושה סוגים של פשפשים: מאורכים, שטוחים ועגולים.
במדע הרפואה חלה התקדמות בשטחים מספר. לאט ובהדרגה מפסיקים את השימוש בתרופות והוא מוגבל עכשיו לטבליות אספירין ומשחת איכטיול.7 הרופאים גם ממליצים שלא למלא את הקיבה יתר על המידה. יש לאכול כל יום שלוש-ארבע פרוסות לחם קטנות, צלחת מרק ירקות עם תפוחי אדמה, מעט בשר וכמות חופשית של קפה, אבל ללא סוכר. פעם בשבוע לא יזיק לפתן. פירות, לחם לבן, סוכר, שוקולד, שימורי בשר ודגים – כל אלה מוּצָאים משימוש כליל. מפעם לפעם, לשיפור העיכול, ממליצים על תפוחי אדמה בקליפתם עם גבינה לבנה ולקינוח מגנזיום.
מידע נוסף שמספק לנו ההומור נוגע לחיי היום-יום ולתופעות שלעיתים חמקו מעיניהם של מקורות אחרים. כך למשל, יומנו של הלל זיידמן בגטו ורשה תיעד בינואר 1943 את הבדיחה הבאה: כשנשאל קבלן ידיעות אחד, שמצב רוחו היה רע, מה חדש, הוא ענה בכעס: מה חדש?! אתה לא חולה ויכול להמציא חדשות בעצמך. 8 רישום קצר זה מלמדנו, כי בגטו פרחה תעשיית שמועות שרבות מהן היו תוצרת מקומית. בדיחה מגרמניה, גם היא בנושא מקורות המידע, מלמדת על האזנה אסורה לרדיו הבריטי: יהודי נעצר ומואשם שרצח נאצי בשעה 10 בערב ואף אכל את מוחו. קו ההגנה שלו הוא כזה: ראשית, לאף נאצי אין מוח. שנית, יהודים לא אוכלים שום חלק של חזיר. ושלישית, הוא לא יכול היה להרוג נאצי ב-10 בערב, משום שבשעה זו כולם מקשיבים לשידורי ה-BBC. 9 בגטו ורשה פעלו סוכנים של הגרמנים, והידועים שבהם היו אברהם גנצווייך וחבריו מן "המשרד למלחמה בנשך וספסרות" ששכן ברחוב לשנו 13 (ומכאן כינוים "השלושה-עשר"). שתי בדיחות ביומנו של עמנואל רינגלבלום מעלות, כי תושבי הגטו לכל הפחות חשדו שתופעת ההלשנה ביניהם נרחבת עוד יותר. בסוף מארס 1940 הוא מספר, כי מאחר שכל התכנסות בת עשרה אנשים ומעלה מחייבת אישור של הגסטאפו, פנה יהודי וביקש אישור כזה למסיבת יום הולדת. למחרת השיבו הגרמנים, כי לא ישלחו סוכן משלהם למסיבה, שכן ממילא שלושה מבין 20 המוזמנים עובדים בשירותם. ואילו במאי 1942 כתב רינגלבלום על שני יהודים הנפגשים, והאחד שואל את חברו מה נשמע. משיב לו הלה: "אחד משנינו משרת בוודאי אצל הגסטאפו, לכן לא אומַר לך דבר". 10
|
|
"ודירת מסכנים, היא קן מלשינים"
|
|
|
|
|
שוטר יהודי בגטו ורשה [צילום: בית לוחמי הגטאות]
|
|
|
| רוב האסירים "הובאו עדינו מארץ פרגוואי, ארץ העליזות והחדווה, ברוכת זבובים עד בלי די". יש גם "מקסיקני בקהילתנו, מה רבו חמודותיו! נערות שואפות צילו, שואפות גוררו לחופת נישואיו". יש גם "שתי שחרורות מניקראגווה", ולצידן "שלוש חמודות וטוריאדור, סבא וסבתא ונכדתם, עמוסים משא מזוודת לעייפה, חולמים על אקוודור מולדתם" | |
|
|
|
בספטמבר 1941, שנה לאחר הקמת גטו ורשה, נכתב שיר ארוך המתאר בהומור ציני את האירועים שהתרחשו כאשר רבבות יהודים נאלצו למצוא במהירות דירות בשטחו הקטנטן של הגטו. הכותב מספר כיצד התרוצץ אנה ואנה, עד שלבסוף מצא חדר מלוכלך ברחוב שווינטויירסקה. השורות הבאות מתעדות בצורה חיה את הצפיפות האיומה ששררה בגטו: - לא משעמם לי פה אף פעם. כי מעבר לקיר הדק גר המון עם. מדברים, צועקים, עושים מהומות בלי הרף, בימים וגם בלילות. בעלת הבית, לא עלינו, רק פוקחת את עיניה, בעודה במיטה כבר צורחת, ופקודות על כולם נובחת. "שלמק, תן לי, אלה, קומי! חיים-יצחק – לאכול! שמולק'ה, תן לי נעלי בית. אנקה, סיר על כיריים! ובאים גם לקוחות. לופטמן הזקן סוחר, חוסך לאנקה לנדוניה, ובזנבות שועל מספסר. רעש-געש ללא פֶּסֶק, מן הבוקר עד הערב. שמולק'ה מתקוטט עם אלה, המחיצה כמעט נופלת. חבל, כי אם תקרוס כעת, אתקשה עוד לצותת.11
נישאר בגטו ורשה, ונקרא שיר המלמד על תופעה של גניבות בגטו – ומציע גם מבט הומוריסטי על החרמת הפרוות בדצמבר 1941. 12 הכותב האלמוני מספר, כי מאן דהוא גנב את מעיל הפרווה שלו, ובפרוטות שהיו ברשותו – יכול היה לקנות רק "שק ישן בשוק שחור. איזה שק, הו אלוהים! לא ראוי אף לכלבים. דק, בלוי, ישן, קרוע. במרפקים חורים גדולים. לא מעיל אלא סמרטוט, ואני בו כמו דחליל". הוא היה מבויש ומיואש מאין כמותו, ואז התרחש נס בדמות גזירת הפרוות: "הגורל התהפך בצ'יק. איזה אושר! איזה גליק! מכולם יקחו, אך לא ממני! שמחה גדולה כבר תרקידני!". האיש יצא לחגוג עם חבריו בבית קפה, בו מצב הרוח שחור כמו הקפה, שכן - האולם מלא דחוס בבני שבט הפרווה, וכולם שולחים אלי מבטים מלאי איבה. מקנאה הם מוריקים, כי שקים לא מחרימים! על הקיר שקי תליתי וישבנו לאכול. התיישבנו סביב שולחן והזמנו מאכל. ומרוב שמחה ונחת הזמנו גם בקבוק או שניים ושתינו שם לחיים! בלב מלא שמחה ישבתי. אבל מרוב אושר התרשלתי, ועורף אל שקי הפניתי. וכשקמתי – מפח אל פחת, אין לא שק ולא קדחת! מה אעשה, צרה צרורה – החליפו שק לי בפרווה!!!13
ועוד מגטו ורשה: מרי ברג, שהייתה בת 15 עם פרוץ המלחמה ובת לאם אמריקנית, נכלאה בכלא פוויאק עם תחילת הגירוש הגדול ביולי 1942. היא רשמה ביומנה מעין-המנון של האזרחים הזרים (כמותה) שהוחזקו אז בכלא, ואגב כך העניקה מבט לתופעה של ריבוי אזרחויות פיקטיביות במדינות דרום-אמריקניות והרצון להסתפח לבעלי אזרחויות אלו. על-פי השיר, רוב האסירים "הובאו עדינו מארץ פרגוואי, ארץ העליזות והחדווה, ברוכת זבובים עד בלי די". יש גם "מקסיקני בקהילתנו, מה רבו חמודותיו! נערות שואפות צילו, שואפות גוררו לחופת נישואיו". יש גם "שתי שחרורות מניקראגווה", ולצידן "שלוש חמודות וטוריאדור, סבא וסבתא ונכדתם, עמוסים משא מזוודת לעייפה, חולמים על אקוודור מולדתם". 14 לסיום נעבור לקובנה, שגם בגטו שהוקם בה שררה צפיפות קשה מאוד. השיר הבא מתאר הן את הצפיפות והן את המתחים והעימותים הבלתי-פוסקים שהביאה עימה: - ביחד גרים ארבעה דיירים. משפחות בילדים מטופלות. וכל שעה, כל רגע, מהומה ופגע. מריבות ומדנים ויללות. וכמעט לא יחסר בכל בית דייר מן העולם התחתון. ובכל פעם ימצאו טעם לקטטה, למריבה, לְמָדון. [...] זהו רמאי – זה ראוי לגנאי. ואלה סתם עמי-ארץ. הללו הולכים רכיל, מתבדחים. ואלה בני עוול ושרץ. כל אישה מזדרזת, לבשל היא נחפזת. זו חוטפת מאת חברתה. זו אש מְלַבָּה, זו הסיר שָפְתָה, ופורצת מריבה וקטטה. במטבח בהלה, גידופים וקללה. ועפים צלחות, מטאטא. ציפורניים, שָֹרֶטֶת, שערות מורטת, ובראש – קומקום של תה.
וכשהיום מעריב, שוב מדון וריב. הבעלים חוזרים עם ליל. ודירת מסכנים, היא קן מלשינים. והלשון טווה חוטי תיל. [...] מעופש וחרוך הכל כמו בכוך. פשפשים, עכברים. הקירות טחובים, המזרנים רקובים, הרהיטים שבורים. לאלוקים נתפללה, ייטיב נא עם אלה. כל אחד בד' אמותיו, ישכון לו בנחת עם כל המשפחה – אך בינתיים הסבל כה רב!15
ואכן, הסבל היה כה רב – אך הוא לא גבר על האמונה ולא כיבה את התקווה, שבאו לידי ביטוי גם בהומור היהודי עתיק היומין. היטיב לתאר זאת אחד מכותבי הקברטים בטרזין: "אם נתמוך זה בזה, נעבור גם את זה; אם מבעד לדמעות נלמד לצחוק, כן! ומחר יום חדש, זקנים נשים וטף לבתינו נחזור, משוחררים, כן! אם נתמוך זה בזה, נעבור גם את זה. על חורבות הגטו נתפקע מצחוק, הא!". 16
|
|
1. בשיחה עם המחבר.
2. איתמר לוין, מבעד לדמעות: הומור יהודי תחת השלטון הנאצי (יד ושם, ידיעות אחרונות, תשס"ד-2004), עמ' 230-211.
3. שם, עמ' 142-141.
4. שם, עמ' 338-337.
5. ארכיון יד ושם, תיק M49/1140.
6. לוין, עמ' 156-155.
7. משחה שחורה בעלת ריח רע, שהופקה מזפת ואמורה הייתה לנקז פצעים מוגלתיים.
8. לוין, עמ' 74.
9. שם, עמ' 93.
10. שם, עמ' 196.
11. שם, עמ' 296-293.
12. הגרמנים הורו בדצמבר 1941 ליודנראט לאסוף את הפרוות ולהעבירן לידיהן, לשימושו של הוורמכט שהיה בלתי ערוך לחורף הרוסי הקשה. הגזירה הייתה קשה מאוד, משום שבקור הפולני – הפרווה היא בגד חיוני.
13. לוין, עמ' 288-287.
14. שם, עמ' 285-283.
15. שם, עמ' 308-306.
16. שם, עמ' 25-24.
|
|
| תאריך:
|
27/01/2021
|
|
|
עודכן:
|
27/01/2021
|
|
איתמר לוין
|
|
+צוואה
|
|
14:08 27/01/21 | אורנה מרקוס בן-צבי | לרשימה המלאה |
עורך הדין גאון היה מקריח ונמוך קומה, פניו עגלגלות ועיניו שחורות, והן הביעו חוכמה וטוב לב ▪ הוא קם ממקומו בפנים סמוקות, הקיף את שולחן הזכוכית הגדול ורכן לעברה של הלקוחה שלו, תוך שהוא נוטל את ידה המגוידת ומביט ישר לתוך עיניה
(זכרןנןת מרים [צילום: נתי שוחט/פלאש 90])
|
|
|
|
+כותרת: צדק לניצולים, עכשיו
|
|
13:49 27/01/21 | גדעון טיילור | לרשימה המלאה |
צלבי הקרס וחולצות "מחנה אושוויץ" בהתפרצות לבניין הקפיטול היוו תזכורת נוספת להכחשת השואה ולצורות אחרות של אנטישמיות ולכך שהמודעות לרצח ששת המיליונים הולכת ופוחתת ▪ וכאשר יש בינינו פחות ופחות ניצולים שיכולים לשמש כזיכרון חי לשואה, ראוי שננצל את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, המצוין היום, כדי לפעול להבטחת רווחת הניצולים, שימור זכרם ולימוד לקחי השואה
(האנטישמיות עדיין כאן [צילום: מרים אלסטר/פלאש 90])
|
|
|
+ילד יהודי מחפש לחם, רק לחם
|
|
10:41 27/01/21 | עמנואל בן-סבו | לרשימה המלאה |
שנאת היהודים, האנטישמיות, לובשת ופושטת צורה, היא חיה ובועטת, בעיקר ביהודים, היא מרימה ראשה במדינות נאורות, תרבותיות, מתקדמות, מדינות שהיו שם והשתתפו ברצח העם היהודי באופן פעיל ובאופן סביל, האנטישמיות שוב אינה מילה גסה
(רק לחם [צילום: אתר סרט])
|
|
|
|
+אולי זכר השואה יאחד
|
|
08:58 27/01/21 | יוסי אחימאיר | לרשימה המלאה |
שוב אנו בסחרור משולב של מגפה ובחירות, בטירוף מערכות ממש. האם זיכרון אחד, יום אחד, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, שחל זו הפעם ה-76 מאז שוחרר מחנה אושוויץ, ינוצל לחשבון נפש לאומי, שכה נדרש לעת הזאת? האם יוכל לשמש לנו תמרור אדום, תזכורת, לאילו תהומות אנו עלולים להידרדר לאו-דווקא בשל אויבינו, אלא יותר בשל שנאה פנימית גואה, שכבר מתבטאת באלימות פיזית ברחובות?
([צילום: משה מילנר/לע"מ])
|
|
|
|
+הורדו מחבל התלייה וכבר מארגנים תיאטרון
|
|
08:08 27/01/21 | אריה אולבסקי | לרשימה המלאה |
בראיון האחרון לפני מותו מגולל לראשונה הפרופסור משה ברור את מה שראה כשליח העיתונים הצופה והארץ לאירופה בעת שחרור מחנה ברגן בלזן בידי הבריטים ▪ "מה שקרה בבלזן מבחינה תרבותית לא קרה במחנות העקורים האחרים. ביקרתי בדכאו, בבוכנוואלד ובעוד מחנות אבל אף מחנה לא היה כמו בלזן"
(שורדים במחנה ברגן בלזן [צילום: ארכיון המדינה הבריטי])
|
|
|
|
+כ-900 ניצולי שואה מתו מקורונה בשנת 2020
|
|
08:08 27/01/21 | עידן יוסף | לרשימה המלאה |
כ-5,300 ניצולי השואה היו נדבקים מאומתים בנגיף הקורונה ושיעור המתים מתוכם עמד על 17% ▪ כ-17,000 ניצולים מתו אשתקד, ובישראל נותרו כיום כ-179 אלף ניצולים חיים
(יוסף קליינמן (90) מציין בפתח ביתו את יום הזיכרון האחרון לשואה ולגבורה [צילום: יונתן זינדל/פלאש 90])
|
|
|
|
+"חתונה - אתה. קבורה - אתה"
|
|
08:01 27/01/21 | איתמר לוין | לרשימה המלאה |
יהודי אירופה לא איבדו את חוש ההומור אפילו בנסיבות האיומות של השואה, והותירו אחריהם מאות בדיחות, אמרות כנף, שירים וקברטים ▪ קטעי הומור אלו משמשים גם כמקור תיעודי חשוב, המאיר את חייהם ותפיסותיהם בגטאות ובמחנות ▪ כך למשל הם תיארו את היודנרטים, ראשיהם ועובדיהם
|
|
|
חיי היום-יום בגטו לודז' / יד ושם
|
|
|
|
|
רומקובסקי על גבי בול מגטו לודז'
|
|
|
|
צ'רניאקוב עם מבריחי מזון בוורשה [ארכיון בית לוחמי הגטאות]
|
|
|
|
|
|
"צרה צרורה – החליפו שק לי בפרווה!!!"
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
יאקי
|
27/01/21 18:41
|
|
|
|
2
|
|
א''ש
|
4/02/21 16:28
|
|
לפני שנים אחדות פגשתי לראיון עיתונאי ארוך את פרופ' יהודה באואר, מחשובי חוקרי השואה בארץ ובעולם אשר היה מיוזמי יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. בתום השיחה המרתקת והמעניינת שאלתי בנימוס את פרופ' באואר מדוע לא כתב לי דבר על ספר הילדים 'הנרות שרעדו', הראשון שפרסמתי כחלק מסדרת ספרים מעצבי זהות בנושא השואה בהלימה לילדים ונוער. פרופ' באואר הביט בי בעיניו השלוות ודפק לפתע על השולחן "ילד יהודי בשואה לא חיפש נרות שבת הוא חיפש לחם, לחם". אמר וקולו התקיף והסמכותי עדיין מהדהד בראשי. נזכרתי באירוע זה כאשר קראתי בהתרגשות את הפרסום החדש אודות האינטלקטואלים היהודים אשר בימי הסופה והסער העדיפו לסחור במזונם תמורת רכישת ספרים. קראתי את הפרסום הזה ותהיתי איזו עוצמה של טפיחה על השולחן היה טופח פרופ' באואר, נרות לשבת לא, ספרי הגות כן? הבנתי שלכל אחד הייתה שואה משלו, תקומה משלו, גבורה משלו, בחירה משלו.
|
|
|
|
|
כדבוקה אחת הם צעדו בקור המקפיא, מכורבלים במעיליהם ובצעיפיהם, באירועי יום השואה הבינלאומי במחנה אושוויץ על אדמת פולין - תחנתם האחרונה של מיליון ו-200 אלף בני אדם, רובם המכריע יהודים. משני צידיהם איגפו אותם אנשי המשמר נושאי דגלי ישראל. דוממים הם התקדמו מ"שער המוות" של מחנה בירקנאו, לאורך מסילת הברזל, מרחק של כמה מאות מטר, אל רחבת אנדרטת הזיכרון, אשר משני צידיה שרידי תעשיית המוות הנאצית.
|
|
|
|
|
הליגה נגד השמצה מפרסמת (יום ד', 27.1.21) דוח, המדרג את 10 מפלטפורמות המדיה החברתיות המובילות, על מאמציהן להיאבק בהצלחה בתכני הכחשת שואה בפלטפורמות שלהן.
|
|
|
|
|
בנובמבר 2018 חגג הגיאוגרף המפורסם, פרופסור משה ברור (ברוור), כן, זה מ"אטלס ברוור" הידוע, 99 שנים להולדתו. פגשתי אותו בביתו ברמת-גן, אדם חד וצלול עם זיכרון מדהים, פעיל בתחומו עד יום מותו. הופתעתי לגלות שהוא הכיר היטב את אבי, רפאל אולבסקי, כבר במחנה העקורים ברגן-בלזן מאז השבוע הראשון לשחרור. עדותו המובאת כאן לראשונה מוסיפה אור חדש על תולדות המחנה לאחר השחרור, והיא פורסמה לראשונה ובאופן בלעדי במגזין "הקול שלנו".
|
|
|
|
|
מתחילת שנת 2020 ועד סופה, הוכרו כשלושת אלפים ניצולי שואה נוספים ונפטרו כ-17 אלף. מתוך הנפטרים כ-900 נפטרו מנגיף הקורונה. כ-5.3 אלף ניצולי היו נדבקים מאומתים לנגיף הקורונה. שיעור המתים מתוכם עמד על 17%, בדומה לשיעור הנפטרים באוכלוסיית יהודים ואחרים באותם גילים (16%). בקרב נשים, שיעור הנפטרים מתוך המאומתים היה נמוך מזה של גברים - 15% לעומת 21% (דומה לאוכלוסיית יהודים ואחרים - 14% ו-19%, בהתאמה).
|
|
|
|
|
