השבוע האחרון היה הגרוע ביותר בתקופת הקורונה בישראל. ייתכן שמבחינת מספר הנדבקים, החולים קשה והמתים היו שבועות קשים יותר (הוא עוד לא הסתיים), אבל מבחינת התנהלותם של שליטי המדינה – קשה לראות מה יכול להיות קשה יותר. זה היה שבוע בו התברר סופית, כי הראש היהודי עשה זאת שוב: הוא המציא דבר חסר תקדים – בגידה של השליטים באזרחים.

הפארסה סביב העלאת הקנסות על הפרת מגבלות הקורונה היא שפל שלא ראינו כמותו, ואת השיא הזה צריך לזקוף "לזכות" המפלגות החרדיות והליכוד. החרדים נלחמו בשיניים נגד הקנסות המוגדלים ונגד האפשרות לסגור מוסדות חינוך שייפתחו שלא כחוק, וברור לגמרי למה: הם יודעים מצוין, כמו כולנו, שההחמרה הזאת תפגע בראש ובראשונה בציבור שלהם. הליכוד עשה שמיניות באוויר כדי לרצות אותם, וברור לגמרי למה: בנימין נתניהו וחבורת האפסים התלויה בו צריכים את החרדים במאבק על השלטון. וכך, עשרות שרים וחברי כנסת פעלו משיקולים פוליטיים ואישיים צרים, על חשבון הבריאות, הרווחה והחיים של כולנו. ואנחנו יכולים רק לעמוד חסרי אונים, כי כל מה שאנחנו אומרים וצועקים וכותבים ומפגינים – הכל אינו מתקרב לאוזניים האטומות, לעיניים העצומות ולמוחות הסתומים שלהם.

זוהי בגידה בעקרונות הבסיסיים ביותר של משטר דמוקרטי. זוהי בגידה בשליחות שהוטלה עליהם. זוהי בגידה בתפקידים שהם נטלו על עצמם. זוהי בגידה בהתחייבותם "לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה". זוהי בגידה בערכי היהדות שחלקם מתיימרים לפעול בשמם. זוהי בגידה בחוק הלאום שהעבירו, ולפיו "המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם". זוהי בגידה של השליטים באזרחים.

תראו במה עוד התעסקו בעשרת הימים האחרונים מי שאמורים להקדיש את כל מאודם למאבק במגיפה. לבנימין נתניהו היה זמן לבחוש בבחירות הפנימיות בבית היהודי (800 מצביעים!) ולפעול לנצחונה של חגית משה על ניר אורבך. הסיבה: משה מוכנה ללכת עם בצלאל סמוטריץ, ונתניהו רוצה רשימה אחת של הציונות הדתית, שתפגע בימינה ותמנע אובדן של רבבות קולות למחנה הימין.

לישראל כ"ץ היה זמן לנסות ולמנות פעיל ליכוד למשנה למנכ"ל, לנסות להחליף את ממלא-מקום המנכ"ל שסירב לבצע את המינוי, לחפש ממלא-מקום חילופי אחרי שנקבע שאינו יכול למנות את מועמדו בתקופת בחירות, להציע עוד מינוי פוליטי בצמרת משרדו, לבזות את המנכ"לית לשעבר ולהתנהג בבריונות כלפי פקידי משרדו והייעוץ המשפטי. למי ששכח – מדובר במשרד האוצר.

לעמיר פרץ היה זמן להודיע שלא יתמודד לכנסת הבאה, להתעמת עם מרב מיכאלי, לעזוב את מפלגת העבודה ולהישאר שר על חשבון המכסה של כחול-לבן. למי ששכח – זהו משרד הכלכלה, לו אמור להיות תפקיד מרכזי בסיוע לנפגעי הקורונה. לאמיר אוחנה היה זמן לריב עם היועץ המשפטי לממשלה על חיסון האסירים והעצורים ועל ייצוגו בבג"ץ בנושא זה. למי ששכח – זהו השר לביטחון פנים, שגם שמר על ניטראליות מופלאה מול הטרור החרדי נגד המשטרה. ואילו לדודו אמסלם היה זמן לריב עם היועץ המשפטי בנוגע למינוי הדירקטורים בחברות הממשלתיות ולייצוג הממשלה באסיפות הכלליות שלהן. אז נכון שהוא שר חסר חשיבות, אך מעשיו משקפים היטב את הלך הרוח: פוליטיקה לפני בריאות, שיקולים אישיים לפני טובת הכלל.

נחזור לפארסת הקנסות ולשני היבטים נוספים שלה. האחד: זוהי דוגמה קלאסית לניהול המלחמה הקודמת במקום המלחמה הנוכחית, לשימוש באמצעים שאולי היו שווים משהו לפני חצי שנה, ושהם בבחינת צינור גינה מול הדליקה הנוכחית.

מישהו באמת חושב שקנס של 10,000 שקל ירתיע יותר מאשר קנס של 5,000 שקל? לפי הנתונים האחרונים שמצאתי, עד השבוע השני של חודש נובמבר שולמו רק 25% מהקנסות שהוטלו מאז פרוץ המגיפה. נניח שחלק מן הפער נובע מכך שיש שלושה חודשים לשלם אותם; גם זה מוביל למשהו כמו ציות של 50% בלבד. מותר להניח, שהחרדים – מוקדי ההפרות החמורות ביותר – אינם נמנים על מי שמיהרו לשלם את הקנסות. וזה כאשר רוב הקנסות היו בני כמה מאות שקלים; אז למה שקנסות מוגדלים כן ישולמו? כנ"ל לגבי צווי סגירה מינהליים למוסדות שיפרו את הקורונה. הרי גם עכשיו אסור לפתוח אותם, אז זה מה שישנה?

הדרך הנכונה היא להכות מיידית ובצורה קשה. כאשר מדובר במוסד המקבל סיוע מן הממשלה – לעצור את העברות הכספים. כאשר מדובר ביחיד – לנכות את הקנסות מדמי הביטוח הלאומי שהוא מקבל. אפשר אפילו לחשוב על חקיקת חירום שתאפשר למדינה, אחרי התראה מתאימה, לקחת את הכסף במישרין מחשבון הבנק. לעצור את כל מי שמודיעים בריש גלי על כוונתם להפר את המגבלות. לאטום פיזית את הכניסות לכל מקום בו מתחוללת הפרה חוזרת ונשנית.

השני: זוהי הוכחה לקטלניותן של הבחירות המיותרות אליהן גרר אותנו בנימין נתניהו מהשיקולים האנוכיים שלו. נכון שהוא מתחנף לחרדים בצורה קבועה (ע"ע גיוס האברכים), אך ברור שחודשיים לפני ההליכה לקלפיות, כוחם גדול עוד יותר – במיוחד כאשר הם עלולים (מבחינתו) ללכת עם גדעון סער ונפתלי בנט. השבוע אפילו הייתה ברית מדהימה של הליכוד, החרדים והרשימה המשותפת שעיכבה את העלאת הקנסות – עדות לפזילה של נתניהו לעבר הבוחרים הערבים. כפי שאמרנו: הפוליטיקה קודמת לבריאות.

בקצב הנוכחי נגיע בסוף השבוע הבא ל-5,000 מתים. זה למעלה מחמישית מכלל ההרוגים במערכות ישראל. זה כפליים ממספר ההרוגים במלחמת יום הכיפורים. זה חמש שישיות ממספר ההרוגים במלחמת השחרור. זה יותר מכפליים מכל ההרוגים בפיגועים מאז הקמת המדינה. זה מספר ההרוגים בדרכים ב-15 שנים.

הסגר הנוכחי אינו מצליח לבלום את התחלואה והתמותה, וברור לחלוטין מדוע: משום שהוא בדיחה. נכון, בתי הספר סגורים – אבל נדמה שזה הדבר היחיד שנעשה ברצינות. חנויות סגורות, אך בחלקן די לדפוק בדלת ומישהו יפתח ותוכלו להיכנס; אחרות מוצאות דרכים יצירתיות להפוך את עצמן ל"חיוניות". למרות שמסעדות אמורות לפעול רק במשלוחים ונאסר take away, רבים צובאים על דלתותיהן. למרות האיסור על יציאה מן הבית למרחק של יותר מ-1,000 מטר, רחובות תל אביב ממש אינם ריקים. ההפגנות כמובן נמשכות במלוא עוזן. ומעל הכל: ההפקרות במגזר החרדי, שכבר הפכה לטרור פנימי נגד המשטרה.

ומדוע זה כך? כי הממשלה ושלוחותיה איבדו לחלוטין את אמון הציבור. הם משקרים לנו בלי למצמץ. מודיעים על סגר של שבועיים, כאשר כולנו למודי ניסיון ויודעים שהוא יימשך יותר. מודיעים על סגירת נתב"ג לחמישה ימים, כאשר ברור שיהיה צורך בסגירת הרבה יותר ממושכת. שוכחים לסגור את המעברים היבשתיים. מפעילים אכיפה בררנית ונמנעים ממנה כאשר זה לא מצטלם טוב (למשל ברחוב בלפור בירושלים וברחוב דיזנגוף בתל אביב). מקיימים ישיבות ממשלה תוך הדלפות חסרות תקדים בשידור חי, ופורסים לעין כל את הוויכוחים וההאשמות. מפרסמים עמדות מוקדמות סותרות הגורמות לבלבול מוחלט. אפילו מספר המורים שהתחסנו הפך השבוע לסלע מחלוקת.

הכלי מספר אחת של ניהול משבר – משפחתי, עסקי, בריאותי, ביטחוני, מקומי, לאומי – הוא אמינות של מנהליו. תארו לעצמכם שנאבד את האמון בממשלה ובצה"ל: האם חיילי המילואים יתגייסו? האם האזרחים ייכנסו למרחבים מוגנים? עצם המחשבה מעוררת חלחלה. ובכן, זה בדיוק מה שקרה במלחמה נגד הקורונה: אנחנו לא מאמינים לאף מילה של הממשלה. את התוצאות רואים בבתי הקברות.

ל-81% מהיהודים היה אמון בצה"ל באוקטובר שעבר – השיעור הגבוה ביותר, ובהפרש גדול, מכל יתר המוסדות שבדק המכון לדמוקרטיה בסקר השנתי שלו. לשם השוואה: האמון בנשיא המדינה הוא 56%; בבית המשפט העליון ובמשטרה הוא 42% ו-41%; הממשלה זוכה ל-25%, הכנסת ל-21.5% והמפלגות סוגרות את הרשימה עם 14% בלבד. לצד זאת, 58% מכלל הישראלים סבורים שהנהגת המדינה מושחתת. המכון לא שאל האם צה"ל נתפס כמושחת, אך דומה שהתשובה הכמעט-כללית תהיה: לא, ממש לא.

אני לא יודע מה איתכם, אבל בעיני אביב כוכבי הוא המבוגר האחראי ביותר – אולי אפילו היחיד – בהנהגתנו הנוכחית (וזה גם אחרי הסטירה שחטף מבית המשפט המחוזי בתל אביב בנוגע לרב-סרן גלעד פרנקן). הוסיפו לזה את העובדה, שחלק מניהול משבר הקורונה מצוי כבר בידי צה"ל – החל מניתוחי אמ"ן, עבור בניתוק שרשרת ההדבקה וכלה בחיילי פיקוד העורף בערים – ונקבל את השאלה: האם לא צריך לתת לצה"ל לנצח את הקורונה? וזה כמובן על-רקע כל החולאים עליהם עמדנו בשורות הקודמות.

זוהי שאלה כבדה מאוד במדינה דמוקרטית, בה לא אמורים להיות חיילים חמושים ברחובות; זהו תפקידה של המשטרה. דומה שהאיזון הנוכחי הוא הנכון, ושגם צה"ל לא רוצה יותר מזה. ככלות הכל, יש לו משימות אחרות והוא המופקד על עצם קיומנו לטווח הארוך, ולא על פתרון בעיות – קשות ככל שיהיו, אך שאינן קיומיות – לטווח הקצר.

מעבר לכך, אשרינו שאיננו עונים על תנאי היסוד העלולים להוביל להפיכה צבאית. עם כל המחלוקות בחברה הישראלית, יש הסכמה בסיסית על היותה דמוקרטיה; הוויכוחים הם לכל היותר על גבולות הדמוקרטיה. ומה שחשוב עוד יותר, צה"ל הוא ארגון אזרחי בבסיסו – משום שיש בו שירות חובה נרחב ומשום שרוב כוחו הוא אנשי מילואים. הפוליטיקאים שלנו כל כך ממאיסים עלינו את עצמם ואת השיטה, עד שאלמלא תנאי יסוד אלו – מי יודע לאן היינו מגיעים.

הדבר המפחיד ביותר הוא שקשה לראות באופק שיפור של ממש. גם אם נניח שהחיסונים יעניקו לנו חסינות עדר תוך חודשיים-שלושה, לא תהיה לנו חסינות מפני השכונתיות הקבועה שלנו. ממשלת נתניהו בזבזה חודשים יקרים, ולכן אין שום תוכנית כלכלית (להבדיל מצעדים חסרי משמעות של שוחד בחירות), ולכן אין שום תוכנית חינוכית (להבדיל מהכרזה על לימודים בקיץ שעוד תיתקל ביפה בן-דוד ורן ארז), ולכן אין שום תוכנית יציאה מהסגר הנוכחי והתארגנות לחודשים הבאים (למרות שכולם יודעים שהסגר אינו יעיל ושאחריו יהיה עוד יותר גרוע).

מה מציעים לנו לקראת הבחירות? להכריע בין "רק ביבי" לבין "רק לא ביבי". עד כה לא ראיתי שום תוכניות ממשיות, שיגידו לא רק מה נקבל אלא גם כיצד נשלם. שיהיה ברור בצורה הכי ברורה: בשנים הקרובות נשלם הרבה יותר מיסים ונקבל הרבה פחות שירותים. פשוט אין אפשרות אחרת. המדינה הוציאה ומוציאה עשרות מיליארדים על המאבק בקורונה, והכנסותיה נפגעות קשות בשל המיתון הנלווה למגיפה. יש גבול לכמות החוב שניתן לשאת ולגלגל הלאה, ולו רק בגלל חברות הדירוג הבינלאומיות. לכן, אל תאמינו לאף מילה של מי שמבטיח סיוע וסבסוד ומימון והשקעות, ואינו אומר בדיוק מהיכן יבוא המימון.

חוץ מזה, הסקרים הנוכחיים – עם כל כמה שהם לא אמינים (תראו את התנודתיות העצומה שלהם בטווח של ימים) – מרמזים על כך שגם אחרי 23 במארס נהיה תקועים באותו תיקו. ותזכורת: גם אחרי 23 במארס נהיה עם אותו ראש ממשלה נאשם שיעשה הכל כדי לשרוד, כולל בחירות בפעם החמישית והשישית אם זה מה שישרת אותו. מי יודע; אולי עוד נגלה שהשבוע האחרון היה טוב מאלו שיבואו.