שנים רבות לפני שאלאור אזריה הפך להיות שם מוכר, פרשה אחרת איימה לפוצץ את המרקם הביטחוני העדין להחריד של מדינת ישראל. החלק המבצעי של פרשת קו 300 נוהל ברשלנות ובנס עם מספר נפגעים מינימלי, הוויכוח האתי המשיך תחת מעטה של התחסדות מצד צה"ל, הפרקליטות והשב"כ והפרשה עצמה הסתיימה לבסוף עם חנינה לטובת המדינה.
הפסקה הבאה הספיקה בשנת 1984 על-מנת שהצנזור הצבאי הראשי יוציא אזהרה לכתב הניו-יורק טיימס בישראל: The army said 8 passengers were hurt in the assault, one woman so seriously that she was not expected to survive. According to reporters on the scene, two of the terrorists were killed in a barrage of gunfire from both sides of the bus; the other two were captured. (
לכתבה המלאה לחצו כאן).
לא פחות ולא יותר. הדיווח שעסק בפרשה והעלה לראשונה את סימן השאלה לגבי גורלם של המחבלים ממג'די אבו ג'אמע וסובחי אבו ג'אמע הוציא את ישראל למסע לגילוי עצמי, מסע שאת סופו לא אהב וממנו לא הרפה. ולמרות זאת, את קו פרשת 300 לומדים בחוגים לתקשורת על-מנת להמחיש מה היא צנזורה ואת השלכות הפרותיה. הסוגיה עמוקה הרבה מעבר להשבתה זמנית של עיתון, רוויית אמוציות שהובילו בהמשך לשינוי המאזן התקשורתי בישראל תוך הצטרפותה של מערכת 'חדשות' של עמוס שוקן לוועדת העורכים על-מנת להשיג חיסיון ותמיכה דומים לאלו של שאר העיתונים שפעלו באותה תקפו.
פרט נוסף ומטריד שלא מוזכר בריש גלי לגבי הפרשה הוא הזרקור שהאיר צוות הטלוויזיה של הערוץ הראשון על לוחמי סיירת מטכ"ל שטיהרו את האוטובוס משוביו. קשה לחשוב על סיטואציה דומה מתרחשת היום, ומצד שני, אם אכן צוות טלוויזיוני היה מכשיל בשוגג מבצע צבאי, כנראה שטעות זו לא הייתה מדווחת בשל הכוח הרב שצברה התקשורת, כשחופש העיתונות זוכה לגיבוי ציבורי ומיניסטריאלי. העניין היה דומה כנראה לשופט שהפריע בטעות לאחד השחקנים על המגרש לבצע מהלך סטנדרטי.
פרט זה אומנם נראה זעיר כיום, אך הוא עדות להיעדר הסטריליות בזירה 10 ק"מ מרצועת עזה. עם שר ביטחון, ראש שב"כ, רמטכ"ל, קחצ"ר, אלוף פיקוד הדרום, מפקד סיירת מטכ"ל וכוחות ימ"ם שנמצאו בשטח, כמות אבסורדית של גורמים רשמיים ביחס לאירוע שהתקיים, בלתי נתפס שאף אחד מהם לא פעל נמרצות על-מנת להרחיק את המתעניינים ואת התקשורת מהמקום. אם היו מתקיימים התנאים הבסיסיים של אבטחת זירת טרור מעולם לא הייתה באה לעולם פרשת קו 300.
אל אותה המסקנה אי-אפשר להגיע בפרשת אזריה, בעידן אחר שבו כל אחת ואחד מחזיקים בכיסם מחשב עם מצלמה ובו עולים דיווחים לא מאומתים ומסוננים שניות לאחר האירוע. לאור ההבדלים בזמנים עוד יותר קשה להאמין שהקודקודים המובילים בשנת 1984 לא הצליחו להסתיר פרשה כה מצלקת במחשכי הזיכרון של דמויות בודדות במקום בזיכרון הקולקטיבי של ישראל.
חשוב לציין כי בשני המקרים לא הטכנולוגיה היא שיצרה את המפלה אלא חוסר השימוש בכלים בסיסיים לאבטחת הזירה. כיצד בחברון לא חשב אף גורם מקצועי בכיר להגיע לשטח וליטול את הפיקוד? כיצד באבו-ג'ראח לא פעל אלוף הפיקוד לצמצם נוכחות? תיק אזריה הסתיים עם הרשעת החייל בעצמו בעוד כל מפקדיו קודמו ונראה שאת תוצאות תיק 300 חווה על בשרו השב"כ, שראשיו ככל הנראה קיבלו החלטה פזיזה ולא אופיינית שכלל לא הייתה צריכה להתקבל כפי שהתקבלה.
לא עזרה להוריד את גובה הלהבות תגובתו של ארנס כשטען כי מחבלים צריכים לדעת שהם אינם חוזרים חיים מפעולות מסוג אלו. זאת ועוד, עמדתו הפוליטית השברירית של ראש הממשלה שמיר חייבה אותו להורות על פתיחת חקירה בנושא. מתוך כל אלה ולאור המציאות בארץ במהלכה לא היה מנוס מנקיטת פעולה דרסטית שתשמש אזהרה לכל גוף שייבחר לפעול בצורה לא מחושבת. ספק אם השב"כ אי-פעם הצליח לשקם את התדמית של הליכה תמידית על חבל דק.
יש לקוות שהמסקנות משתי הפרשיות נלמדו ומיושמות למרות הקשיים שמערימים הקשיים החברתיים, הביורוקרטיים והטכנולוגיים. ללא הבטחת המקצועיות של הגורמים בשטח תוך אבטחתם ניתן להסיק שפרשיית אזריה-300 הבאה נמצאת ממש מעבר לפינה.
